הטובים שברעַי נפלו בקרב הזה, אולי הקשה בקרבות סיירת מטכ"ל. לא, לא שירתי ב"יחידה" ולא פיארתי את שם ארצי בעלילות גבורה כמותם, אבל לא צריך להסתנן אל מעבר לקווי האויב כדי לצפות בקרב הזה בין שני יוצאי יחידת העילית: ברק נגד ביבי ולהפך. 
 

מה אתם יודעים? עם כל הכבוד לצוללות אטומיות, מתברר שיש נגדן נשק משוכלל במיוחד: קרן וקסנר שאמורה לחדור אפילו את מעטה השחיתות הגדול ביותר (לכאורה, לכאורה. ביבי הרי לא חשוד ולא ידע. הוא בכלל תימהוני כזה שמרחף לו בעולם שכולו פיס אנד לאב). ואנחנו עוד חשבנו, בטיפשותנו, שקרן לייזר היא נשק העתיד! 
 

אל מול האיש שלא ידע, ניצב (לכאורה, לכאורה: בנימין נתניהו לפחות זוכה לאהדת רוב העם, בעוד אהוד ברק לא היה עובר את אחוז החסימה) מי שנתקיים בו המשפט הנפלא מתוך "ארץ קטנה עם שפם", לאמור: "סוחר הנשק בונה לו ארמון, המדינה זה הוא בגוף ראשון". ובתווך, בין שניהם, נמצא עם ישראל שלוקח צד לפי המטען שהביא איתו מהבית: שמאל - ברק, ימין - נתניהו.
 

השניים האלה הם אולי הסמן הטוב ביותר לטרלול שהשתלט על השיח המקומי, כי בעודם מתנפלים זה על צווארו של זה כמו שני פיטבולים שנפגשו בקרן רחוב (הי, קרן וקסנר, קרן לייזר וקרן רחוב - לפי חוקי השכונה מגיע לי פנדל!), אנחנו, עם ישראל, הוא מי שחוטף את הנשיכות.
 

לכאורה מדובר בנערי הפוסטר של הפרויקט הציוני: הנער הצבר, הנבון והמצטיין, מתגייס ליוקרתית שביחידות צה"ל ובסוף אוחז בהגה השלטון. לא עוד ראשי ממשלה זקנים וגלותיים, לא עוד מאכערים של מפלגות ופנקסי חבר. אנשי עשייה, התגשמות החלום הציוני שהחליק באלגנטיות מכנף מטוס סבנה פינת אביב נעורים, ונחת עם שתי רגליו על קרקע המציאות הישראלית. אשרינו שזכינו.
 

בפועל מה שקרה הוא שהשניים האלה טמטמו אותנו עד כדי כך שהאנוכיות, החמדנות וחוסר היושרה הציבורית שלהם גורמים למי שזיהה כבר שאלה לא תאומי המריבה אלא תאומים סיאמיים, לשקול מחדש את כל הערכים שהנחו את המפעל הציוני לאורך כל שנותיו. אם השניים האלה כשלו והכשילו, פילגו וזרעו הרס, ובמקביל לכל אלה עשו לביתם באופן מעורר הערכה (עם כל הכבוד לכישורים, בעיקר באמצעות הקשרים) והיו לאנשים עשירים - מה יגידו אזובי העסקנים?


שני גברים-גברים, שאי אפשר היה לעשות מהם אפילו "מענטש" אחד. ברק ונתניהו. צילום: קובי גדעון, פלאש 90

 

***

פוליטיקה הייתה ונשארה אומנות הקומבינה: גם בימי דוד בן־גוריון כרתו בריתות אפלות, גם בימי מנחם בגין זלגו מעות מהקופה הציבורית לכל מיני מטרות מפוקפקות. רק שהם - שהפכו למושא של געגוע בעידן ברק־ביבי - הלכו האחד אל צריפו בנגב והאחר אל הבית ברחוב צמח, בלי שניצלו את תהילתם כדי למלא את ארנקם על חשבוננו.
 

זו לא נוסטלגיה רומנטית גרידא אלא ידיעה ברורה שבזמנם של השניים האלה, הגם שבין היבחרם לשלטון מפרידות כמעט 30 שנה, לא היה מצב שבו ממשלתם מאשרת בידה האחת תוספות שכר ותנאים מפליגים לח"כים שעובדים בממוצע יומיים בשבוע (אלא אם כן עבודה למען בחירה מחדש נחשבת למלאכה שמכבדת את בעליה), בעוד בידה האחרת היא מונעת את השוואת קצבאות הזקנה, לא לשכר הח"כים וראשי הממשלות הפורשים שייהנו מחיים על חשבוננו עד יומם האחרון, אלא לשכר המינימום! 
 

אתם קולטים? שכר ששווה לתקציב החודשי של הסיגרים, הנרות וגלידת הפיסטוק של האחד, ולדמי הניהול החודשיים במגדלי היוקרה שבהם מתגורר האחר.
 

לו היו מקימים מעפרם את בי־ג'י או את האיש שישב ליד חבר הכנסת באדר, הם היו אומרים בוודאי - למרות המרחק האידיאולוגי והיריבות האישית - אשרינו שזכינו. אשרינו ששני השפיצים האלה, כל אחד מהם מהסיירת האידיאולוגית של מחנהו עוד לפני הסיירת ההיא (אחד קיבוצניק, פאר היצירה של ההתיישבות העובדת, כשעוד עבדה. האחר מבית שטובל בהדר ז'בוטינסקאי, כשעוד היה מהודר), הצברים הלוחמים, מנהלים את מדינת היהודים, הופכים אותה מקיבוץ גלויות של פליטים נרדפים לעם זקוף קומה במולדתו. 
 

רק שכל זה על הנייר, כמו פרויקט גלאקטיקוס של קבוצת כדורגל שנראה נפלא בקופת המנויים, אבל מתרסק על הדשא, או כמו שאמרו בשפתם של חלק מהנרדפים שקובצו כאן יחדיו: גורנישט מיט גורנישט.
 

בעשן הסיגר שנקשר בשמיים, שבהם פוחת החמצן בשביל כולנו, בין הווילה בקיסריה למשכן בבלפור דרך מגדלי אסותא, מתאבכות גם הנחות היסוד של הציונות: הנה, ימין נכבד - בדם ויזע הוקם לנו גזע שלא רואה אף אחד ממטר. והנה, שמאל יקר - פועלי כל העולם, גם אם יתאחדו לא יגיעו ביחד לשכר שקיבלו שני אלה עבור "ייעוצים". 
 

לקראת סיום, הבה נתכנסה אל גבולות הגזרה של הטור הזה: הנה לפנינו שני תותחים על הנייר, שופעים טסטוסטרון וכריזמה שמהלכת קסם על כל מי ששרה איתם פנים אל פנים, שני "גברים־גברים" שמהם אי אפשר היה לעשות אפילו "מענטש" אחד.