“זו הפעם הראשונה ש...” הוא ביטוי המושמע תדיר כאשר רוצים להאדיר אירוע או מעשה מסוימים בתחומים שונים ולהחשיבם יתר על המידה. הראשוניות נותנת להם כובד משקל ומעניקה מעין צל”ש. דומה שבתחום הפוליטי נשמע ביטוי זה הכי הרבה פעמים ויש לו כנראה הכי פחות כיסוי. הדברים נכתבים בהקשר ל”חוק גדעון סער” שיזם ראש הממשלה באמצעות שליחיו במטרה למנוע משנוא נפשו הזומם לדעתו רע, הנשיא רובי ריבלין, את האפשרות להטיל – בפעם הראשונה בתולדות המדינה! - את הקמת הממשלה הבאה לאו דווקא על מי שעומד בראש המפלגה הזוכה, אלא על חבר כנסת, גדעון סער למשל, שעם שובו לפוליטיקה התמנה רשמית כאויב הבכיר של הבית ברחוב בלפור.
 

אגב, הנשיא ריבלין לא מתכוון אף לרגע לחרוג מהנוהל המקובל בישראל לבחירת המועמד לראשות הממשלה. אלא שלמען האמת ההיסטורית חובה לציין שגם אם נשיאנו היקר יחליט לא להטיל על ביבי, כראש המפלגה הגדולה, את הקמת הממשלה, לא יהיה זה “בפעם הראשונה”. כבר היו דברים מעולם, פעמיים.

הפעם האחרונה הייתה לאחר בחירות 2009, כשקדימה בראשות ציפי לבני קיבל מנדט אחד יותר מהליכוד בראשות נתניהו (28 מול 27), אבל לא הצליחה לרכז רוב בכנסת לקואליציה. הנשיא הטיל אפוא את הקמת הממשלה על נתניהו, שהצליח בכך. הפעם האחרת שזה קרה היתה הראשונה בזמן וייחודית הרבה יותר. 


הנה הסיפור: זה קרה ב־1950, ימי הממשלה הראשונה בישראל. ראש הממשלה דוד בן־גוריון מתפטר – ולא ניכנס כאן לגורמי ההתפטרות – ואיתו חדלה להתקיים הממשלה. הנשיא הראשון חיים ויצמן מטיל עליו להקים ממשלה חדשה, אבל הוא אינו מצליח בכך. ואז מפתיע הנשיא ומטיל את הקמת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן. 


רוזן, כדאי שתדעו, עומד אז בראש מפלגה קטנה שלה חמישה חברי כנסת בלבד, בעוד מפא”י בראשות בן־גוריון מונה 46 חברי כנסת. ועכשיו תופתעו עוד יותר: רוזן מצליח להקים קואליציה, דומה לזו שבראשה עמד בן־גוריון לפני התפטרותו, אלא שהוא מעמיד בראשה את בן־גוריון ואת עצמו משבץ שוב בראשות משרד המשפטים. הוא מחזיר את המנדט שקיבל לנשיא וזה מחזיר את המנדט לבן־גוריון, המציג כעבור כמה ימים בכנסת את “ממשלת רוזן” ואת עצמו בראשה. ממשלת ישראל השנייה, ממשלה שבפעם הראשונה והאחרונה עד היום לא העומד בראשה הקים אותה, יוצאת לדרך.


בן־גוריון ורוזן מצאו עצמם שוב זה מול זה כעבור כעשר שנים בפרשה הקרויה “העסק הביש”. מדובר בהתארגנות רשת מודיעינית של יהודים במצרים בחסות ישראל. ב־1954 ניתנה לחבריה הוראה מישראל להניח מטעני חבלה במקומות שונים במצרים, כדי לפגוע ביחסיה עם בריטניה וארצות הברית. אולם במהלך פעילותה נחשפה הרשת וחבריה הועמדו לדין. שניים מהם אף נידונו למוות.


ואז התעוררה מחלוקת: מי בישראל נתן את ההוראה לביצוע מעשי החבלה במצרים - שר הביטחון פנחס לבון או ראש אגף המודיעין בצה”ל בנימין גיבלי, שכונה בפרסומים “הקצין הבכיר”? הוקמה ועדת שרים בראשות פנחס רוזן, שטיהרה את לבון מאחריות ל”עסק הביש”. ראש הממשלה בן־גוריון סירב לקבל את מסקנות הוועדה ודרש הקמת ועדת חקירה משפטית. לאחר זמן הודח לבון מראשות ההסתדרות ביוזמת בן־גוריון, ובהמשך הביאה הפרשה להתפטרות בן־גוריון עצמו ואחר כך גם לפרישתו ממפלגתו.