זה היה אמור להיות יום חלומי. פירותיה של עבודה קשה, ממושכת ומורטת עצבים נקצרו לפנות בוקר, כשהמחבל מברקן, אשרף נעלאווה, אותר וחוסל על ידי הימ"מ. כמה שעות קודם הצליח צה"ל לאתר גם את החוליה שביצעה את הפיגוע בעופרה השבוע. הכתבים הצבאיים החלו בתיאורי קרבות הגבורה ההירואיים והוויכוח שהתפשט ברשתות היה למי מגיע יותר קרדיט, לשב"כ או לימ"מ, לדובדבן או לאמ"ן. אבל אחרי הבוקר הגיעה שעת הצהריים ואיתה הפיגוע בצומת גבעת אסף.

מעבר למחיר הכבד, שני חיילים הרוגים ועוד פצוע קשה מאוד, מדובר באחד הפיגועים המכוננים של העת האחרונה. למרות הכוננות והפריסה הכבדה בשטח, למרות הידיעה שיש כנראה חוליה "חמה" בשטח (בצה"ל ידעו שלא כל החוליה מעופרה חוסלה במהלך הלילה), למרות כל זאת, עצרה מכונית מול הטרמפיאדה, מחבל ירד ממנה, פתח באש על שלושה חיילים, הרג שניים ופצע את השלישי קשה מאוד, נטל את אחד מכלי הנשק שלהם ונטש את הזירה בשלום. בום. השמיים נפלו על מעשי הגבורה של הלילה והבוקר והמציאות המדממת צחקה אחרונה, על חשבוננו.
 

דווקא כשנתניהו התחיל ליהנות מהפאסון של שר ביטחון. הסיורים המתוקשרים, הבטלדרסים הפוטוגניים, הצילומים בחברת לוחמי קומנדו מדוגמים, ההצהרות הלוחמניות כשהרמטכ"ל / אלוף הפיקוד / ראש השב"כ או כל גנרל אחר מתייצב בצייתנות לצידו, כל אלה עלו בעשנה של חוליה אחת עיקשת, כנראה חמאס, שמסתובבת ברמאללה, לא מפגינה מורא כלשהו, ומצליחה לשטות בנו.

צריך לקוות שראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, שר הבריאות ושר הקליטה יחליטו כיצד לפעול. נתניהו בצפון. צילום: קובי גדעון, לע"מ
 

נתניהו קוצר את הסופה שזרע כל הקדנציה. הוא מגלה שאי־טיפול בבעיה מסוימת, לא מוריד אותה מסדר היום ולא מעלים אותה מהמפה. הוא מגלה שהאזהרות החוזרות ונשנות ששמע מהרמטכ"ל איזנקוט, ראש השב"כ ארגמן, אלוף הפיקוד פדן וראש אמ"ן הימן, על הנפיצות הגבוהה של יהודה ושומרון, על ההקרנה של עזה לתוך הגדה, על משחק ההשפלה המסוכן שלנו מול אבו־מאזן, לא היו נבואות זעם. אלה היו ניתוחים מפוכחים של המצב בשטח. נתניהו שמע, ועשה מה שהוא עושה בדרך כלל במצבים כאלה. שזה מה שהוא עושה מול בעיית עזה. כלומר, כלום. כלום ועוד כלום, מביא בדרך כלל פורענות.

הטור המלא במעריב "סופהשבוע"