יוקר המחיה חוזר: שר האוצר משה כחלון, שאת עיקר זמנו מבלה כשר הדיור והשר לענייני יוקר המחיה, הבין מצוין את הסיכון בכך שהבחירות לא יוקדמו. מניסיונו כבעל עסק, הוא יודע שמומלץ לגזור קופון כשאפשר. הקדמת הבחירות היא הקופון שניסה לגזור לפני שהכלכלה תתהפך עליו, אבל הוא נכשל. בעודו שוהה בוועידת הנדל"ן באילת הופתע כחלון לגלות שמישהו הזיז את הגבינה. ענקית המזון הפרטית אסם הקפיצה מחירים. היא ניצלה את היהירות של ראשי רשויות החשמל והמים, שהקפיצו את תעריפי החשמל ב־8% ואת מחירי המים ב־4.5%.

אלה הם סמליו המובהקים ביותר של יוקר המחיה. העלאת מחירי החשמל והמים היא אור ירוק בוהק ליצרנים פרטיים, שרק מחפשים תירוץ להעלות את המחירים. הבושה שבעקבות המחאה החברתית התפוגגה הרבה יותר מהר מהצפוי. כעת מבקשים בעלי המאפיות, בעיתוי האומלל ביותר מבחינתם, לייקר את הלחם ביותר מ־3% בעקבות התייקרות העלויות. קשה להניח שוועדת המחירים תאשר בעיתוי הנוכחי את המהלך, אף על פי שהוא מוצדק. מה שמפתיע הוא שבניגוד לעבר, עד שלשום כחלון שתק.

לפני כמה חודשים, כשההתייקרות החלה, כינס ישיבת חירום באוצר. לפני שלושה חודשים גרר את תנובה לבג"ץ, לאחר שסירב לחתום על המלצות פקידיו לייקור מוצרי החלב ב־3.2%. הפעם הוא נאלם והעדיף להדרים לוועידת הנדל"ן באילת כדי לספק בפעם המי יודע כמה הסברים על מחיר למשתכן, ומדוע הקיטורים של הקבלנים מיותרים.

אבל כחלון בכל זאת ניפק כותרת. האוצר בישר השבוע ש"מענק הבירה" יגדל ב־20% ויסתכם ב־950 מיליון שקל. זאת אומנם קבלת פנים חמה למשה ליאון, ראש העירייה החדש, רק חבל שהמענק על חשבוננו. עד היום ייבש כחלון את עיריית ירושלים בגלל סכסוך דמים (כספי) שלו ושל אחיו קובי כחלון עם ניר ברקת, הנמסיס מהבירה. אבל הכותרות עשו את שלהן והוציאו את שר האוצר משלוותו. הוא נאלץ להגיב והלך על הפתרון השחוק כל כך של הקמת ועדה שבראשה ירון זליכה. האיש עתיר ניגודי האינטרסים מכאן ועד להודעה חדשה ומקורבו של כחלון הוא שימליץ על פתרון יוקר המחיה.

המחאה החברתית ב-2011. צילום: אריק סולטן

התייקרות החשמל ובעקבותיה התייקרות המים והארנונה, הן דוגמה מצוינת לקלות הבלתי נסבלת שבה פועל אקדח עדכון המחירים. זינוק של 8% בתעריפי החשמל, בזמן שמכרו לנו ירידת מחירים בזכות "הרפורמה" בחשמל ותגליות הגז, הוא לא רק התעלמות מרחשי לב הציבור, אלא בעיקר טיפשות. מבחינת כחלון מדובר בהתאבדות פוליטית. הרפורמה בחשמל היא רפורמה אחת יותר מדי, ולא ברור כיצד הוא מוכן לשפוך למענה 7.1 מיליארד שקל. כפי שראינו, את המחירים היא רק מעלה, אז בשביל מה צריך רפורמה?

גם הרפורמה הנוגעת להקמת תאגידי המים כדי "לייעל" את משק המים (לא בתקופת כחלון) רק גרמה להעלאת המחיר. מאז הקמת התאגידים התחלנו לשלם מע"מ של 17% לקוב מים. אז האם צריך "רפורמות" רק בשביל הכותרות? השבוע הופחת מספר התאגידים ל־30, וזה צעד בכיוון הנכון. ביטול כלל תאגידי המים הוא הצעד הבא שחייבים להוציאו אל הפועל.

בכל מקרה, עם או בלי הוועדה של זליכה, כחלון כבר לא יכול לחולל נסים. המכסים הופחתו, הרגולציה הוקלה, הלחצים על המגזר הפרטי מיצו את עצמם ומסעות השיימינג התפוגגו. אז בשביל מה צריך ועדה נוספת? במקום להמשיך למכור לנו ססמאות על המלחמה ביוקר המחיה, מומלץ להסביר ביושר שסדרי העדיפויות הלאומיים השתנו, ומישהו חייב לפרוע את הצ'קים לפני שיחזרו ללא כיסוי. והמישהו הזה הוא הציבור.

כששכר המינימום עולה ב־27% (וזה בסדר), כשקצבאות הנכים מזנקות במיליארדים (וזה מצוין) וכשלתקציבים החברתיים מוסיפים עשרות מיליארדי שקלים (וזה מעולה), הכסף חייב להגיע מהיכנשהו. העלאת מסים היא אפשרות אחת, אלא שכחלון מסרב בתוקף אפילו לדון בנושא. מה שנותר הוא להתגנב לכיסו של הציבור עם מסים עקיפים במקומות שבהם הנטל מתחלק בין כולנו, בתקווה שהציבור האדיש לא יתקומם כלובשי האפודים הצהובים בפריז. לנתניהו ולכחלון אין כנראה מה לדאוג. 2019 היא שנת בחירות, וזאת ההזדמנות האחרונה להוריד את יוקר המחיה. הציבור עשוי לצאת מהאדישות ולצאת לרחובות.

זה יקרה אף על פי שהעלאת שכר המינימום והגידול בשכר הממוצע הגבירו את כוח הקנייה ויצרו את התחושה שהמצב לא כל כך נורא. ואולי הקלות הבלתי נסבלת של לקיחת אשראי (ראו טירוף הקניות של חודש נובמבר) מעצימה את התחושה של חיים ללא חשבון בתרבות שפע. המפגינים ברחובות הם קבוצות מקופחים הנפגעים ספציפית. הם מבינים שבלי מאבק מתיש על האינטרסים שלהם שום דבר כאן לא יזוז. ב־2018 הייתה מחאת הנשים בעקבות גל הרציחות, הייתה מחאת המיעוטים בגלל חוק הלאום, והיו מחאת הנכים בגלל הפגיעה בקצבאות והפגנות ארגוני השוטרים.

אבל ב־2018 לא הייתה עדיין מחאה חברתית. המודלים של דפני ליף, איציק שמולי או סתיו שפיר של 2011 לא יתעוררו מחדש. מרביתם בפוליטיקה, והם מקדמים משם דווקא לא רע את מצוקת המוחלשים. בניגוד ל־2011, הפעם גם קשה יהיה להסית נגד הסקטור הפרטי. הטייקונים נעלמו. הפירמידות העסקיות קרסו. החזירות הפיננסית כמעט נעלמה. בשטח נותרו רק חברות הגז של יצחק תשובה ונובל אנרג'י, שמסיתים נגדם שלא בצדק. חזרה לאסם. הנהלת החברה נהגה בחוכמה כשנמנעה השבוע מייקור הבמבה, סמלה המסחרי, וטייסטר'ס צ'ויס, הפופולרי אצל המכורים לקפה. אבל אל דאגה, בהזדמנות הראשונה גם המחיר שלהם יתעדכן.

מדד נובמבר

מדד המחירים לצרכן של נובמבר שיפורסם היום, על רקע ההתפרצות המחודשת של מגיפת יוקר המחיה, הוא האחרון ל־2018. ההקפצה הגורפת של המחירים, יחד עם הזינוק בדולר, יבואו לידי ביטוי כבר באינפלציה ל־2019. כדי לדעת במדויק את גובה האינפלציה השנתית, יש להתאזר בסבלנות עד פרסום מדד דצמבר ב־15 בינואר 2019.

מתחילת 2018 ועד היום המריא המדד ב־1.4%, וב־12 החודשים האחרונים ב־1.2%. החזאים הפיננסיים, המוצלחים קצת פחות מחזאי מזג האוויר, מעריכים שהמדד שיפורסם היום יעמוד סביב האפס או ה־0.1%. אחת הסיבות היא הצניחה במחירי האנרגיה. מחירי הדיור יהיו עדיין בגדר תעלומה, אבל גם אם הם ישתנו במחצית האחוז לכאן או לכאן, זה באמת לא ישנה.

כל גורם - הקבלנים, האוצר או משרד השיכון - ינצל את הנתון שיפורסם לתועלתו. בכל מצב, המדד שיפורסם לא באמת ישפיע על מקבלי ההחלטות באוצר או בבנק ישראל. האינפלציה זוחלת לכיוון 1.5% לשנה, שהוא אמצע יעד המחירים הממשלתי. ממלאת מקום הנגיד נדין טרכטנברג כבר אמרה את שלה כשהעלתה את הריבית ל־0.25%, כך שגם משחקי טוטו הריבית, שנמשכו כמעט ארבע שנים, נעלמו. פרופ' אמיר ירון, שינחת על כורסת הנגיד ב־24 בדצמבר, יצטרך לחשב מסלול מחדש.

מכיוון ש־2018 כמעט מאחורינו, האתגר האמיתי הוא הטיפול בסימני השאלה הגדולים שמחכים ב־2019, וכאלה לא חסרים. מה תהיה השפעת זינוק מחירי החשמל והמים, והאם הצניחה במחירי הנפט תקזז אותם? האם המשק האמריקאי צועד להאטה, מה שיעכב אולי את העלאות הריבית, וכיצד תושפע מכך מדיניותו של הנגיד הישראלי החדש? ומצד שני, האם הדולר המזנק יעודד אצלנו את העלאת הריבית?

כל האתגרים הללו יטופלו כשברקע האפשרות להקדמת הבחירות. בכל מקרה הן יתקיימו עד סוף 2019, בין שבמרץ (השאיפה של כחלון), ובין שבמאי (התאריך הסביר ביותר) או בנובמבר (התאריך הקבוע בחוק). אז לאור כל מה שקרה השבוע וכשפני כולם קדימה, המדד שיפורסם היום לא יהיה כל כך רלוונטי.

תחזיות או לא להיות

2018 מסתיימת, ו־2019 מתקרבת בצעדי ענק. וכרגיל, שנה חדשה אינה יכולה לצאת לדרך מבלי שמיטב החזאים ינסו לצפות את העתיד.

שמעון פרס אמר פעם על החזאים שהם מומחים בניחוש מדויק של העבר. אותו פרס גם זלזל בתעשיית הסקרים והמליץ להתייחס אליהם כאל בושם טוב שמומלץ להריח אך לא לשתות. ואכן מעטים מהאנליסטים העריכו בסוף 2017 שהדולר יתחזק ב־2018 לעומת השקל ביותר מ־7%, ושמחירה של חבית נפט יקרוס ל־50 דולר לחבית. ואם ניקח את סיפור הברקזיט, מעטים אם בכלל העריכו שתרזה מיי תקבל רגליים קרות ותהסס בהבאת ההחלטה לאישור הפרלמנט מחשש לאובדן הקריירה הפוליטית שלה (מה שעלול לקרות בכל מקרה).

לצורך כתיבת הטור חזרתי שנה לאחור ופשפשתי בניירת הווירטואלית, בניסיון לשחזר את תחזיות העבר, לעימותן עם המציאות. התוצאות לא משהו.

במפגש העיתונאים עם הנהלת הבורסה לסיכום 2017, שנערך ב־20 בדצמבר, העריך מנכ"ל הבורסה איתי בן זאב: "אנו מצפים שב־2018 תימשך הצמיחה במספר החברות החדשות ושתהיינה הנפקות בשווי שוק יותר גבוה". הנהלת הבורסה אכן עושה מאמצים ראויים לשבח לגיוס חברות חדשות ולהגדלת הרישום הכפול, אבל התוצאות בשטח מאכזבות. ייתכן שזאת הסיבה לכך שהנהלת הבורסה החליטה השנה לדחות לראשונה את מפגש התקשורת המסורתי, שאמור היה להתקיים בשבוע הבא.

זה לא יפריע לוועידת התחזיות של "כלכליסט" להמשיך באותה המסורת. גם כלכלני לאומי שוקי הון ינסו את מזלם ויספקו בשבוע הבא את התחזיות לכתבים הפיננסיים. אגב, בסוף 2017 העריכו שהאינפלציה תעלה באופן הדרגתי ותגיע לקראת אמצע 2018 לגבול התחתון של היעד (1%). בפועל זה לקח הרבה יותר זמן. כלכלני לאומי, כמו רבים אחרים, העריכו שהריבית לא תעלה במהלך 2018, אלא שממלאת מקום הנגיד הפתיעה בהעלאתה.

אף שאני מתייחס לתחזיות בעירבון מוגבל, גם מכיוון שהן נגועות באינטרסים, ביקשתי מאורי גרינפלד, הכלכלן הראשי של פסגות, שאת הערכותיו אני מחשיב, להבהיר מה הולך לקרות ב־2019. אחרי הכל, תחזיותיו מהוות משענת פיננסית למנהלי ההשקעות בחברה המנהלת כמחצית מתקציב המדינה (כ־200 מיליארד שקל), ומן הראוי לשתף בהן את הציבור.

גרינפלד: "חוץ מהברקזיט ומלחמות הסחר, גובה הריבית בארה"ב הוא מבחינתי הגורם החשוב ביותר שישפיע בכל השווקים. להערכתי, הבנק המרכזי האמריקאי מוגבל ביכולתו להמשיך בהעלאות הריבית בלי לפגוע בכלכלה. אם הריבית תעבור את ה־3%, הצריכה תיפגע והמשק האמריקאי ייכנס להאטה. למרות זאת, כנראה שהפד יחרוג ויעלה את הריבית מעל למה שצריך, וכך בתחילת 2020 תהיה האטה בפעילות והריבית תרד". לדבריו, "מדיניות בנק ישראל שהתחיל בהעלאת ריבית תושפע מכך ומהאינפלציה הנמוכה הצפויה ב־2019. חלון ההזדמנות להמשך העלאות הריבית אצלנו יהיה צר, ולדעתי בסוף 2019 הריבית תגיע ל־0.75% עד 1%".

ואיך השווקים יושפעו מכל זה?

"הסביבה הכלכלית תומכת בשווקים, ובטווח הקצר והבינוני יהיה המשך בעליות בבורסות, אבל לקראת אמצע 2019 מומלץ להקטין את הסיכון בתיקי ההשקעות". לבקשתי, כלכלן פסגות מסרב בתוקף לחזות את שער החליפין: "ניסיון העבר הוכיח שאי אפשר לחזות את שוקי המטבע, כי כל קשר בין התנהגותם לבין הכלכלה מקרי לחלוטין. מדובר בספקולציה נטו".

מהנעשה בוועדת הטייקונים

ככל שחולף הזמן מתברר שחברי ועדת החקירה של האשראי לטייקונים מתקשים להיפרד מאור הזרקורים. הוועדה, שאמורה הייתה לטפל במחדלי האשראי של הבנקים, הרחיבה את פעילותה לפעילות הרגולטורים ובהמשך לחברות הביטוח. היכן היא תיעצר? קשה מאוד לדעת. בעצם, אם ניתן לסחוט מספר דקות מסך יקרות והבחירות אינן בפתח, אז למה לא? דיוני הוועדה אינם קצובים בזמן, ומבחינת יו"ר הוועדה איתן כבל, נושא האשראי לציבור רלוונטי לפחות עד לבחירות. חברות הביטוח, כמו גם הבנקאים, אינן מתלהבות לשתף פעולה, אבל זה לא עוזר להן.

ב־30 בדצמבר יתייצבו ראשי קבוצת מגדל ובהם עודד שריג. יהיה לו הרבה מה לספר על תפקידו כמפקח על הביטוח לשעבר. אחריהם יגיעו יו"ר כלל ביטוח דני נוה המנוסה בפוליטיקה, שכן מדובר בשר הבריאות לשעבר. אחריהם יתייצבו יו"ר בית ההשקעות פסגות מיכל עבאדי־בויאנג'ו, עד לאחרונה החשבת הכללית באוצר, והמנכ"ל ברק סורני.

סיכום ביניים של דיוני הוועדה מראה שהסחורה העסיסית סופקה עד כה דווקא על ידי הרגולטורים - המפקחת על הבנקים חדוה בר, המפקח הטרי על הביטוח באוצר משה ברקת והממונה על ההגבלים מיכל הלפרין. הבנקאים התבצרו מאחורי חומות הסודיות הבנקאית המהוללת, ובפועל סירבו להסגיר שמות או פרטים.

אבל האם כבר יש תוצאות מעשיות כלשהן לוועדת החקירה? שמענו שחבריה מאיימים בחקיקה שתסיר את מעטפת הסודיות הבנקאית ובמהלכים שיעצרו את הדלת המסתובבת שבין הרגולציה לבנקאות ולביטוח. הם גם מבקרים את העובדה שהרגולטורים (במיוחד הפיקוח על הבנקים) אינם אגרסיביים דיים ואינם יוזמים חקירות נגד בנקאים שעברו על החוק, ותוקפים את אחוות הרגולציה הקיימת בעיקר בין הממונה על ההגבלים לפיקוח על הבנקים. וכן, כולם כבר הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שאין מספיק תחרות בין הבנקים, וכפי שציינה הלפרין "בגלל כל החסמים כמעט בלתי אפשרי היום להקים בנק". בשלב זה מדובר בדיבורים בלבד.

מהדיונים נותרו ערימות פרוטוקולים, ולא ברור אם מישהו מחברי הכנסת ירים את הכפפה וייזום לדוגמה חוק להסרת הסודיות הבנקאית. כבל, שניהל את הדיונים ביד רמה, קיבל את הכותרות שלו. אך אם הוועדה תמשיך להתכנס, מומלץ שהדיונים לא יתמקדו במסע נקמנות בבנקים או בסוגיית האשראי לטייקונים, שהפכה לבלתי רלוונטית. יש צורך להדק את הבקרה והפיקוח על הגופים המוסדיים החוץ־בנקאיים. הם נותנים אשראי יותר מהבנקים ולמרות ההשפעה הקריטית שלהם על גורל החסכונות לפנסיה, הבקרה עליהם לקויה. במקביל חייבים לדון בקלות הבלתי נסבלת בהזרמת האשראי לחגיגת הקניות לציבור, מה שמקשה על התנהלות פיננסית אחראית.

מעבדות לדרור

אף על פי שאני מתקשה להגדיר במדויק את מהות המקצוע של איריס דרור (54), ניתן לומר שפרנסה ברוך השם לא חסרה לה. דרור מתמקדת בהרצאות ובהנחיית סדנאות להתנהלות נכונה מול בנקים ובניהול הכסף. מבחינתה, מה שחשוב באמת הוא הסיפוק המקצועי. יוקר המחיה שאתגר אותנו השבוע מחדש מסייע מבחינתה לחדד את המסרים למשתתפי הסדנאות: ניהול נכון ואחראי של תקציב משק הבית, הקפדה על מעקב אחר ההוצאות, וכמובן לא לפחד להתייצב מול הבנקים ולהתמקח.

"כיהנתי עד 2009 כדירקטורית בבנק הפועלים ובשיכון ובינוי מתוקף תפקידי כאחראית לשפה ותקשורת ארגונית בקבוצת אריסון. אני מקיימת סדנאות בכל הארץ, מעפולה ועד טבריה, מבית שאן ועד תל אביב, מרמת יוחנן ועד עין גדי. אני גם מוזמנת על ידי ארגונים וחברות הייטק", אומרת דרור ומוסיפה: "במפגשים אני מספרת את סיפור חיי. נולדתי בצפת למשפחת זילברמן, ניצולי שואה שחשיבות הכסף הייתה חזות הכל מבחינתם. בבית דיברו על הכסף וחשיבותו, וכנראה שהדברים חלחלו".

מה מקורי במיזם שלך, כשקיימים גופים כמו ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות להיחלץ מהמינוס?

"אז זהו, אני לא מסייעת למשפחות לצאת מהאוברדרפט, אלא מנסה להדריך איך לא להיקלע למקומות כאלה, וכיצד להוריד את החסמים הפסיכולוגיים הקיימים בהתנהלות מול הבנקים. אני מופיעה רק מטעם עצמי ולא מטעם שום בנק או גוף פיננסי. כדירקטורית לשעבר אני יודעת בדיוק איך עובדת השיטה וערה לאינטרסים של הבנקים. אני מעדיפה שלא להמליץ על שום בנק, אלא רק ממליצה לעשות שופינג. במפגשים אני מדברת על תרבות הצריכה הלקויה של עם ישראל, שצורך את עצמו לדעת ללא גבולות. אין סוף לכמות ההלוואות שאנשים עורמים על עצמם ולקניית המוצרים שלא לצורך. יש ריבוי כרטיסי אשראי, וההטבות בסוף מפילות אנשים בפח. הציבור איבד את יכולת ההבחנה בין נכון ללא נכון".

האם יש שוני ברמת הידע הפיננסי בין המרכז לבין הפריפריה?

"גם אני כמוך חשבתי שיש, אבל להפתעתי לא. הבורות הפיננסית חוצה גבולות וקיימת גם בפריפריה וגם במרכז. חוסר האונים מול הבנקים קיים בגלל חוסר ידע ובגלל הפחד הנורא בהתנהלות מולם. המוטו הוא שהבנק הוא מוסד ענק, ואני הקטן, מה יכול לעשות מולם? אין לי פיקדונות או חסכונות, אבל אני במינוס ועם משכנתה, ומי אני הקטן שאנהל מול הבנק איזה דיאלוג. אנשים לא מבינים שהבנקים צריכים אותנו לפחות כמו שאנחנו צריכים אותם. הריבית שגובים מאיתנו היא מחיר הכסף. הלקוחות משלמים עבור המוצר ששמו כסף, והוא נמכר כמו כל מוצר אחר. הבנקים לא עושים טובה לאף אחד".




איריס דרור. צילום: בן כהן

האם הבנקים מנצלים לרעה את הרתיעה מהם?

"במידה מסוימת כן. הם לא מנגישים מספיק את הידע ולא מדברים בגובה העיניים של הלקוחות. תהליך ההתייעלות - סגירת סניפים והמעבר לשירות דיגיטלי - מאוד בעייתי. הוא מקשה על הציבור ופוגע ביחסי האמון. אני מאמינה שהאינטרס של הבנקים הוא שהלקוחות יתנהלו בחוכמה ושיידעו מה שהם עושים. כשבנק צריך לתרץ הוצאה מהבית של משפחה שלא החזירה משכנתה, הוא נתפס כגרוע וסובל מיחסי ציבור לא טובים. למרות זאת הבנקים לא עושים מספיק כדי למנוע מהלקוחות להתדרדר. ללקוחות אין עם מי לדבר, והם נשלחים לדבר עם הקול סנטר".

מה את עושה כדי לשבור את מחסום הפחד?

"אני משתדלת לזקוף את קומת הלקוחות ולהסביר להם שהבנק צריך אותם לא פחות ממה שהם צריכים אותו. כמשקי בית הפכנו למנועי הצמיחה של הבנקים, והלקוחות צריכים להתנהג כמנועי צמיחה. הלקוח משלם ריבית ועמלות וצריך לעשות שופינג כמו בכל מוצר אחר. הוא חייב לנהל מו"מ מול הבנק כשווה בין שווים. אנשים ממהרים לחתום על טפסים מתוך חוסר ביטחון. את זה צריך לחסל. הציבור לא יודע להבחין בין ריבית לעמלה. הוא לא יודע מה זו ריבית פריים. הוא לא יודע מה ההבדל בין מסלול עמלות בסיסי למסלול מורחב, וזה קיים לאורך שנים".

את אומרת שבנק הוא כמו חנות רגילה, אבל בעוד שאין בעיה לעבור בין החנויות, לעזוב בנק זו משימה מהגיהינום.

"המעבר בין בנקים אכן עדיין בעייתי, אבל יש כבר הקלות. הוא קל יותר אם אתה יודע לעשות את זה נכון. יש את תעודת הזהות הבנקאית המאפשרת להבין את המצב הפיננסי ולקבל הצעות ערך בהתאם. נכון שזה מסורבל, אבל זה הולך ונעשה יותר קל. בנק ישראל מנסה לסייע ולהקל במעבר".

האם קיימים הבדלים בעומק הבורות הפיננסית בין גברים לנשים?

"יש הבדלים מסוימים, אבל לא כל כך גדולים כפי שניתן לחשוב. גברים אומנם יודעים יותר, כי אין להם ברירה. יש מוטיב תרבותי שעובר מדור לדור שלפיו האישה צריכה להתמקד בבית ובחינוך הילדים, אף שהשכלתה והכנסתה לפעמים גבוהות יותר. הנשים מעדיפות שלא להתעסק בכסף ומשאירות את זה לבעל, אף שבן הזוג לא בהכרח יודע יותר. הבעל המסכן חייב לקחת אחריות, כי הוא גבר־גבר, ובתרבות הישראלית זה תפקידו. לדעתי, זאת טעות פטאלית. כשבני זוג נפרדים, האישה צריכה לקחת את המושכות הפיננסיות, ואין לה מושג ירוק מה לעשות. היא לא מבינה בעו"ש או ביתרות ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אז מתחיל תהליך מול הבנק עם רואי חשבון ועורכי דין. הרבה עוגמת נפש נגרמת בדרך, וכסף הולך לאיבוד".


איך הגעת מהעסקים לפעילות בחינוך פיננסי?

"רכשתי את הידע בהיותי דירקטורית בבנק הפועלים ולמדתי מהר מאוד שקיים משבר אמון בין הציבור לבנקים. הציבור סולד מהבנקים, כשהוא רואה את הדוחות הרווחיים המגיעים ממשקי הבית. אלא שהציבור נותר רדום ואדיש, ולכן החלטתי לעשות מעשה. עוד קודם פנו אלי חברים בבקשת סיוע, והגעתי למסקנה שהצורך בסיסי. את תהליך ההתייעלות והדיגיטציה בבנקים אי אפשר לעצור. הבנקים הולכים להשתנות, וייתכן שחברות ענק כמו גוגל ואמזון, יחליפו אותם. דווקא לאור זה, משתלם לבנקים לחזק את הקשר מול הלקוחות, במיוחד כשהנאמנות האוטומטית נעלמה. הבנק חייב להתאמץ ולהיות תחרותי כדי לשרוד".

איך משתתפים מבחינה טכנית בסדנאות?

"דרך ארגונים כמו נעמת, עיריות, מפעלים או חברות הייטק שמזמינים אותי. בקרוב אפתח סדנאות גם לקהל הרחב. אני עוסקת גם בליווי פרטני. אני לא מעוניינת לחזור למערכת הבנקאית, כי המגע הבלתי אמצעי עם אנשים והיכולת לשנות את התנהגותם מאתגרים אותי. כשאנשים מבקרים בבנק אחרי 20 שנה שלא היו שם ונכנסים למו"מ על התנאים, אני מרוצה מאוד".