1 השמיים נפלו: זה היה אמור להיות יום חלומי. פירותיה של עבודה קשה, ממושכת ומורטת עצבים נקצרו לפנות בוקר, כשהמחבל מברקן, אשרף נעלאווה, אותר וחוסל על ידי הימ"מ. כמה שעות קודם הצליח צה"ל לאתר גם את החוליה שביצעה את הפיגוע בעופרה השבוע. הכתבים הצבאיים החלו בתיאורי קרבות הגבורה ההירואיים והוויכוח שהתפשט ברשתות היה למי מגיע יותר קרדיט, לשב"כ או לימ"מ, לדובדבן או לאמ"ן. אבל אחרי הבוקר הגיעה שעת הצהריים ואיתה הפיגוע בצומת גבעת אסף.
מעבר למחיר הכבד, שני חיילים הרוגים ועוד פצוע קשה מאוד, מדובר באחד הפיגועים המכוננים של העת האחרונה. למרות הכוננות והפריסה הכבדה בשטח, למרות הידיעה שיש כנראה חוליה "חמה" בשטח (בצה"ל ידעו שלא כל החוליה מעופרה חוסלה במהלך הלילה), למרות כל זאת, עצרה מכונית מול הטרמפיאדה, מחבל ירד ממנה, פתח באש על שלושה חיילים, הרג שניים ופצע את השלישי קשה מאוד, נטל את אחד מכלי הנשק שלהם ונטש את הזירה בשלום. בום. השמיים נפלו על מעשי הגבורה של הלילה והבוקר והמציאות המדממת צחקה אחרונה, על חשבוננו.
דווקא כשנתניהו התחיל ליהנות מהפאסון של שר ביטחון. הסיורים המתוקשרים, הבטלדרסים הפוטוגניים, הצילומים בחברת לוחמי קומנדו מדוגמים, ההצהרות הלוחמניות כשהרמטכ"ל / אלוף הפיקוד / ראש השב"כ או כל גנרל אחר מתייצב בצייתנות לצידו, כל אלה עלו בעשנה של חוליה אחת עיקשת, כנראה חמאס, שמסתובבת ברמאללה, לא מפגינה מורא כלשהו, ומצליחה לשטות בנו.

נתניהו קוצר את הסופה שזרע כל הקדנציה. הוא מגלה שאי־טיפול בבעיה מסוימת, לא מוריד אותה מסדר היום ולא מעלים אותה מהמפה. הוא מגלה שהאזהרות החוזרות ונשנות ששמע מהרמטכ"ל איזנקוט, ראש השב"כ ארגמן, אלוף הפיקוד פדן וראש אמ"ן הימן, על הנפיצות הגבוהה של יהודה ושומרון, על ההקרנה של עזה לתוך הגדה, על משחק ההשפלה המסוכן שלנו מול אבו־מאזן, לא היו נבואות זעם. אלה היו ניתוחים מפוכחים של המצב בשטח. נתניהו שמע, ועשה מה שהוא עושה בדרך כלל במצבים כאלה. שזה מה שהוא עושה מול בעיית עזה. כלומר, כלום. כלום ועוד כלום, מביא בדרך כלל פורענות.
כדאי לחזור לטקסטים של הרמטכ"ל מישיבות הקבינט האחרונות ומדיוני ועדת החוץ והביטחון החשאיים. על זה בדיוק הוא דיבר. אבל כשישראל ממשיכה לחזק את חמאס ולהחליש את אבו־מאזן, שנלחם בטרור מהרגע הראשון ויילחם בו, צריך לקוות, גם עד הרגע האחרון, מדובר במשחק באש. מי שמטפח קיצוניים, סופו שיגלה שנגמרו המתונים. זה בדיוק מה שקורה לנו עכשיו. הבעיה הפלסטינית תישאר כאן, היא לא תלך לשום מקום וגם אם נגביר את השימוש בכוח, ונמשיך להגביר אותו, לא נעלים אותה. מקסימום תירגע, ותחזור אחר כך בכוחות מחודשים. איך אני יודע את זה? כי זה בדיוק מה שקורה, במחזוריות קבועה כמעט, עשרות שנים. באינתיפאדה השנייה, הרצחנית במיוחד, הם איבדו מעל 3,000 איש. עשרות אלפים נפצעו. הכלכלה התרסקה. החיים השתבשו ללא הכר. התשתיות התפרקו. אז הם נרגעו קצת ועכשיו הם חוזרים.
הקשקושים של הימין הקיצוני, הסמוטריצ'י, על זה ש"רק אם" כאן ו"רק אם" שם, לא מחזיקים מים. מי שיבטיח לכם שיוכל בכוח הזרוע לעקור את רצונו של עם אחר, אל תאמינו לו, אלא אם כן קוראים לו ולדימיר פוטין. מה שהוא יכול לעשות בצ'צ'ניה, אנחנו לא יכולים לעשות ברמאללה. למרבה הצער. מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם פרעושים ומי שמגדל את חמאס בעזה, ימצא אותו אחר כך גם ביהודה ושומרון ובעקבותיו יקבל את התנזים בפרצוף ויאבד שליטה. אנחנו עוד לא בדרך לשם, אבל בטח מתישהו נהיה. רק צריך לקוות שראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, שר הבריאות ושר הקליטה יטכסו עצה וימצאו פתרון.
2 הרמטכ"ל והגנרל: גדי איזנקוט כבר ראה את קו הסיום והריח את הבקו"ם. הוא סימן "וי" כמעט על כל המשימות שהציב לעצמו. נמנע מהתדרדרות למלחמה (מיותרת) בעזה, השיג הישגים מרשימים במערכה נגד איראן בסוריה, הסיר את איום המנהרות בדרום ובצפון, עצר את טרור הסכינאים ושמר על רמת ביטחון גבוהה ביהודה ושומרון. אבל אז בא בריק. יצחק בריק. אלוף במילואים. כמעט כל מי שנתקל באיזנקוט בשבועות הללו, שואל אותו תגיד, מה הסיפור עם בריק. חתיכת סיפור עם בריק.
בקטטת הבוץ המיותרת הזו אין טובים ורעים. הרמטכ"ל נלחם משטח נחות. כל צה"ל מאחוריו, אבל ממול עומד גנרל זקן, גיבור מלחמה, מצולק קרבות ועקשן כמו פרד. לך תתווכח איתו. לאיזנקוט יש תקציב של 70 מיליארד שקל להצדיק, לבריק יש את טראומת מלחמת יום הכיפורים. אם הייתי צריך לבחור אחד מהם בוויכוח, הייתי בצד של הרמטכ"ל. מצד שני, לא הייתי מסכים לוותר על הביקורת של בריק, מוגזמת, מופרכת, משיחית ואישית ככל שתהיה. ח"כ שלי יחימוביץ' אמרה נכון השבוע בוועדה לביקורת מדינה: "אף אחד עוד לא מת מקצת ביקורת". משאננות והזנחה מתו רבים.
הנחת העבודה המתמדת חייבת להיות שמוכנות צה"ל למלחמה טעונת שיפור. הליקויים קיימים, היו קיימים ויהיו קיימים תמיד, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לתקן אותם. זוהי מלאכה סיזיפית, נטולת סוף, שמישהו צריך לעשות בכל מקום וכל הזמן. איציק בריק התאהב כנראה בפוזת המתריע בשער. הוא היה שם בהפתעת יום כיפור ובלם בגופו את הטנקים המסתערים. הגיבור שלו הוא עמנואל ולד. היסטוריון צבאי שכיהן כאל"ם באגף התכנון בצה"ל וכתב דוח קטלני במיוחד על תפקודו של צה"ל במלחמת לבנון הראשונה, אך הצבא גנז אותו. ולד, זועם, פרש מהצבא וכתב את "קללת הכלים השבורים", שבו טען שצה"ל תפקד במלחמת לבנון הראשונה באופן לקוי ביותר והובס, אף על פי שמולו לא עמד אויב משמעותי. עוד טען ולד שצה"ל הפך לצבא מנוון, מנופח ונטול שרירים אמיתיים, שיכולתו לנצח הולכת ופוחתת ושישראל היא, בעצם, מדינה נטולת עוצמה צבאית. בריק רוצה להיות ולד. הבעיה היא שצה"ל של היום רחוק, לפחות לדעתי, מצה"ל ההוא.

אלוף במיל' יצחק בריק בוועדה לביקורת המדינה. צילום: אריק בנדר
בריק מסיים עשר שנים כנציב קבילות החיילים. איזנקוט מלווה אותו בשש השנים האחרונות. שנתיים כסגן רמטכ"ל, ארבע כרמטכ"ל. בשנה האחרונה קרה שם משהו. הרמטכ"ל לא יודע להצביע מה בדיוק, אבל אין ספק שקרה. בניגוד לכל השנים, השנה בריק לא בא להגיש את הדוח השנתי לרמטכ"ל, כמקובל. כל שנה הוא היה עובר בסדר קבוע: קודם הרמטכ"ל, אחר כך שר הביטחון, אחר כך ועדת החוץ והביטחון ואחר כך דיון בפורום המטכ"ל. השנה, פתאום, בלי הרמטכ"ל. ישר לשר הביטחון. מוזר, אבל מילא.
# # #
איזנקוט בולע את גאוותו. לבריק עוד ממתינה הופעה בפני ועדת החוץ והביטחון. יום לפני שהנקח"ל מגיע לוועדה, מבקש הרמטכ"ל לדעת, בכל זאת, מה רוצה בריק. הוא מבקש את החומר הרלוונטי מלשכת שר הביטחון, הרי בריק היה שם והציג לשר את הדוח. אבל אין חומר בלשכת שר הביטחון, כי הפגישה הייתה בארבע עיניים, לבקשת ליברמן. בלי תרשומת. איזנקוט, נשוא הביקורת הראשי, ממודר. בריק מגיע לוועדה, נותן סקירה על הדוח ואחר כך עונה על השאלות וזורק את משפט המחץ: "עד עכשיו דיברתי על דוח נקח"ל, אבל אם הייתם מדברים איתי על מוכנות צה"ל למלחמה, הייתם נופלים מהרגליים".
הרמטכ"ל שומע את זה באתרי האינטרנט. בריק לא טרח להציג את הסוגיה בפניו, בטרם ירוץ לספר לחבר'ה. מילא. איזנקוט מבקש שיקראו לנציב הקבילות כדי להבין מה הסיפור. בריק לוקח את הזמן. שבועות חולפים עד שהוא טורח להגיע. בינתיים איזנקוט עצמו נקרא לועחו"ב. הוא אומר שם שהוא מקבל את דוח הנקח"ל, מסכים עם 90־95 אחוזים מהנכתב בו ומטפל. 
תזכורת: דוח הנקח"ל אינו כולל את הביקורת הקטלנית על מוכנות צה"ל למלחמה. דוח הנקח"ל מביא סקירת קבילות חיילים. בסוף, זה המנדט שלו. איזנקוט מבקש מהוועדה להדגיש שבשלוש השנים האחרונות יש ירידה משמעותית בתלונות חיילי סדיר, קבע ומילואים, לעומת עלייה בקבילות של מלש"בים (מועמדים לשירות, בני 16־17, שאינם בתחום אחריותו). לפעמים צריך לראות גם את הדברים החיוביים. חברי הוועדה מהנהנים, אבל שואלים אותו על "כשירות צה"ל למלחמה". כלומר, על מה שבריק אמר בעל פה. איזנקוט אומר שלדעתו כשירות הצבא למלחמה השתפרה מאוד, אבל זה לא עניין של דעה. 
"כשירות זה משהו שאפשר לספור ולכמת", אומר הרמטכ"ל, "אני יכול להוכיח לכם אמפירית שהמצב השתפר בכל הקשור לאימונים, חימושים, תפיסות מבצעיות, הכשרות ומלאי חירום. כל הדברים האלה מדידים". הוא חוזר לקריה ונותן הוראה: מכיוון שב־2008 עבר חוק שלפיו הרמטכ"ל ושר הביטחון מחויבים להגיש דוח כשירות צה"ל לוועדת החוץ והביטחון, הגיע הזמן ליישם אותו. לראשונה מאז קבלת החוק הזה, מכין צה"ל, לפקודת הרמטכ"ל, דוח כאמור.
הדוח, בחתימת כל ראשי הזרועות, ממפקד חיל האוויר, דרך מפקד זרוע היבשה, ראש אגף המבצעים, ראש אמ"ן, ראש אגף התקשוב ועוד כמה ראשים, כולל הרמטכ"ל, מוגש לוועדה בתחילת אוגוסט. הדוח לא מצביע על מצב מושלם. רחוק מזה. אבל כן מצביע על שיפור ניכר, על תקציבים, על מאמצים, על מספרים שהולכים ומתכנסים. את יצחק בריק הדוח הזה לא משכנע. בסוף אותו חודש הוא כותב את הדוח שלו, ראשון בסדרה של דוחות, מכתבים ומסמכים שבריק מטפטף לאיזנקוט על הראש, בטכניקה קבועה: קודם לוועדת חוץ וביטחון וממנה לתקשורת, רק אחר כך לנשוא הביקורת.
איזנקוט קורא את אחד הדוחות הללו של בריק. 46 עמודים המוקדשים לכוח אדם. הוא קולט שיש עם בריק בעיה. הדוח מבולגן. מתחיל ב"סודי", עובר לבלמ"ס (בלתי מסווג), מטפס ל"שמור" וכו'. אבל אלה לא הבעיות היחידות. הדוח מתחיל במשפט מפתח, שעליו מבוססת כל נבואת הזעם של הנקח"ל, בזו הלשון: "בשנת 2015, בסמוך לתחילת יישומה של התוכנית הרב־שנתית גדעון, הייתה הערכת אמ"ן כי מלחמות מסוג מלחמת יום כיפור ודומותיה, עברו מן העולם. בעקבות הערכת המודיעין הזו הוחלט בצבא לקצץ שש חטיבות טנקים (600 טנקים). הקיצוצים הנרחבים לעיל הובילו למצב בו צבא היבשה חסר יכולת לתפקד ולהגן על המדינה, או לצאת להתקפה בשתי חזיתות".
אז סוף־סוף הם נפגשים. בריק ואיזנקוט. הם מביטים זה בזה בלבן של העיניים. "תגיד, בריק, למה הוצאת את הדוח הזה?", שואל הרמטכ"ל. "תראה, גדי, אני יודע שעשית יותר מכל רמטכ"ל אחר לבניין הכוח בצבא. אני רציתי לזעזע את מערכת הביטחון ואת החברה הישראלית, שיכירו את הפערים. אני עברתי את יום כיפור. המודל שלי הוא עמנואל ולד".
"אבל צריך להיצמד לעובדות", אומר איזנקוט, "קראתי את הדוח. כולו מבוסס על נתונים שלא היו. איפה יש דוח אמ"ן שקבע שמודל המלחמות נוסח יום כיפור חלף מן העולם?".
בריק לא יודע לענות. "אני אעזור לך", אומר איזנקוט, "הפכתי את אמ"ן שמונה פעמים. אין דוח כזה, מעולם לא היה, לא פורסם, לא נגנז, לא כלום".
"אין?", שואל בריק, "אין", עונה איזנקוט. "אני אגיד לך את האמת, אמר לי את זה קצין מאמ"ן", אומר בריק. "אתה יכול להגיד לי מי?", שואל איזנקוט. "לא", עונה בריק. "אתה מבסס את כל התזה שלך על דוח שלא היה מעולם", מסכם איזנקוט. "שמע, הטעו אותי", עונה בריק.
"אז בוא נמשיך", ממשיך איזנקוט, "אתה קובע שבעקבות הדוח הזה של אמ"ן, שלא היה, אני קיצצתי שש חטיבות טנקים, 600 טנקים, מסד"כ צה"ל". "נכון", עונה בריק. "מה תגיד אם אגלה לך שהקיצוץ הזה נעשה אצל בני גנץ, שנתיים לפני שנכנסתי לתפקיד הרמטכ"ל?", שואל איזנקוט. "אצל גנץ?", שואל בריק בחזרה. "כן, בסוף 2013. אגב, זה היה קיצוץ נכון, אבל הוא לא החלטה שלי ולא קרה אצלי".
"לא יכול להיות", אומר בריק. "עובדה", אומר איזנקוט. "אז כנראה טעיתי כאן", אומר בריק, "אל תתפוס אותי במילה, מה שחשוב זה הרוח, אני אוציא דוח מתקן".

צילום: דובר צה"ל
"אתה איש רציני", אומר איזנקוט, "אתה כותב דוח שמבוסס על דוח מודיעין שלא קיים, ועל קיצוץ שמעולם לא קיצצתי, ומכאן קובע שהפקרתי את ביטחון ישראל". בריק נאנח. "אוציא דוח מתקן". הוא הבטיח וקיים. הדוח המתקן שלו היה יותר גרוע לאיזנקוט, שהבין שהקרב אבוד. את בריק הוא כבר לא יצליח לשכנע.
# # #
הרמטכ"ל משתדל לא לפגוע בכבודו של הנקח"ל, אף על פי שזה ממש לא הדדי. הרי לא יכול להיות שיהיו לאלוף הזה, בן ה־71, אינטרסים זרים. הרי ברור שהוא רוצה לתקן ולזעוק. שהוא לא מתעניין בהר הכסף שנשפך בתקופת איזנקוט על זרוע היבשה, במלאים הנמצאים ברמה הכי גבוהה מאז קום המדינה, וכו' וכו'. בשיחות ביניהם שואל איזנקוט את בריק שאלה פשוטה: "איפה היית בשנה הראשונה שלך בתפקיד? ובשנה השנייה? ובשלישית? וברביעית? ובחמישית? ובשישית? ובשביעית? למה נזכרת דווקא עכשיו, רגע לפני שאתה מסיים, חצי רגע לפני שאני מסיים?".
מכאן והלאה אלה הערכות שלי נטו. לא רמטכ"ל ולא נקח"ל. בריק אכן מאוהב בפוזה של עמנואל ולד. הוא רוצה להיכנס להיסטוריה כאיציק המתריע. הוא טנקיסט מהולל (בלי ציניות). כטנקיסט זוטר, אני יודע מה חשים אנשי הפלדה כשמתברר להם שאינסוף האוגדות המשוריינות שצה"ל החזיק פעם, פורקו והתפרקו. הוא חש פתאום שעם ישראל מופקר. הוא לא מבין שהעולם השתנה. שטנק מרכבה סימן 4 אחד יכול לעשות מה שפלוגה שלמה עשתה פעם וכושר השרידות שלו גבוה עשרות מונים. שאין מולנו את אותן הדיביזיות המשוריינות שהיו פעם (אבל הן אולי יחזרו). בריק אומר לעצמו שאם יתריע וכלום לא יקרה, אז כלום לא קרה. אבל אם יתריע, ותהיה בסוף קטסטרופה, אז הוא היה זה שהתריע.
איפה האמת? כרגיל, באמצע (אם כי קרוב יותר לצד של איזנקוט). יש מה לשפר במוכנות צה"ל. אוגדות המילואים לא מוכנות באותה רמה. האוגדות החשובות, המתמרנות, אוגדות השפיץ וההבקעה, מוכנות ברמה גבוהה. האוגדות האחרות, פחות. זה מכוון ומחושב. השמיכה קצרה. גם בימ"חים יש מה לתקן. התרבות הארגונית? פה בריק צודק, אבל זו בעיה חברתית כללית, לא רק צה"לית. מטייחים ולא מדווחים אמת ומעגלים פינות ומקצרים טווחים. תמיד היה, לצערי תמיד יהיה, צריך להילחם בזה. 
בסך הכל, איזנקוט משאיר לאביב כוכבי צבא מוכן בהרבה מזה שקיבל מבני גנץ. את העובדה הזו אפילו יצחק בריק לא יצליח לערער. אבל מבחינתי, שימשיך להתריע, להפריע ולהתפרע. רק חבל שתסמונת ה"זאב זאב" עלולה לפגוע במהות. אף אחד עוד לא מת מביקורת (אם כי, יש כמה שנעלבו).
3 המפץ: המערכת הפוליטית ברתיחה. כל יומיים בערך מתפרסמת ידיעה על עוד מפגש בין אקס גנרל לסגן רמטכ"ל, סביב אותו מפץ נחשק במרכז־שמאל, או בשמאל־מרכז, שיוביל להקמת "מפלגת הרמטכ"לים" או "מפלגת הוותיקים", או גם וגם, שתגרש את נתניהו ותביא גאולה לציון. 
אז הנה ספוילר קטן: המפגשים האלה מתקיימים כל הזמן, בין כולם לכולם. קחו את מאגר השמות הזה: בני גנץ, בוגי יעלון, גבי אשכנזי, ציפי לבני, אהוד ברק, משה כחלון, יאיר לפיד, אבי גבאי, אורלי לוי־אבקסיס. תוסיפו כל שם של כל חבר כנסת מהמחנ"צ שעולה על דעתכם, תתבלו בכמה שאול מופזים ודן מרידורים, תערבבו ותשלפו בלי להסתכל שני שמות. אז כן, הם נפגשו. חוץ מאהוד ברק וגבי אשכנזי, כל שאר הקומבינציות מתקמבנות כל הזמן. ציפי וגבי, בוגי ויאיר, גבאי ואהוד, כחלון וכולם, לפיד ועוד יותר כולם. על הפרק: המפץ. ההסכמות גורפות, התוכניות מתוכננות, המזימות רודפות זו את זו, והכל מתפרק כשמגיעים לשאלת השאלות שאין בלתה: ומי במקום הראשון?
אה, אז כאן זה נתקע. וכמו שאמר כבר מי שאמר, כשכולם רוצים להיות ראש ממשלה, ביבי ראש ממשלה. המגרש עמוס שחקנים, שנתקלים זה בזה ודורכים זה על יבלות יריבו. מה כל אחד מהם רוצה? בואו נתחיל מנתניהו: הוא לא רק רוצה להישאר ראש הממשלה, הוא משתדל להפוך, תוך כדי תנועה, את המשטר בישראל למלוכני, או לפחות קיסרי. קליאופטרה כבר בגואטמלה, כידוע. במקביל, נמשך הסחף לכיוון מונרכיה. ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, שר הבריאות ושר הקליטה מעוניין בבחירות בנובמבר. בישיבת הסיעה של כולנו השבוע זרק משה כחלון את האפשרות שביבי ירצה להמשיך אפילו אחרי נובמבר. אחד הנוכחים זרק שאם יהיה צורך, תמיד אפשר לצאת למלחמה קטנה ולדחות את הבחירות בגלל שעת החירום. ובכן, יכול להיות שאנחנו בדרך לשם. 
כך או אחרת, מבחינת נתניהו הדבר הכי חשוב שקרה השבוע הוא "חוק גדעון סער". בכך, כבל ראש הממשלה את המפלגה שלו אליו, באזיקי פלדה. אם הוא יטבע, הם יטבעו איתו. שלא תהיה, חס ושלום, אפשרות להמשיך בלעדיו. לא רק המדינה, גם המפלגה זה אני.
# # #
נתניהו לא אוהב את מה שקורה מסביב בשבועות האחרונים. העניין הביטחוני בורח לו, בדיוק במקום שממנו הזהירו אותו הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן בשנה האחרונה: ביהודה ושומרון. נתניהו עלול לגלות בקרוב שהיוניקלו הביטחוני יכול להפוך למשקולת ולהטביע אותו, כפי שטבעו קודמיו. גם העניין הכלכלי כבר לא מה שהיה פעם. גל גדול של עליות מחירים, שהותנע בהסכם שכר שערורייתי בחברת החשמל, מאיים להביא לחידוש המחאה החברתית. 
 
מה יעשה ביבי? מה שהוא יודע הכי טוב לעשות: ינכס לעצמו את כל מה שטוב (ויש הרבה), יפיל על האחרים את מה שרע. כשהישראלים מתנפלים על מכוניות חדשות ועל טיסות לחו"ל, כשהמסעדות מלאות, מדד האושר בשמיים, והמעמד המדיני מתחזק, זה רק ביבי. אין בלתו. כשהפערים החברתיים הם הגדולים ביותר במערב, מיליון ילדים עניים, עליות מחירים ויוקר מחיה מאמיר, מצב ביטחוני מחמיר, פקקי ענק בכבישים ורכבת מגוחכת, זה הם. כחלון, כץ, התקשורת, השמאלנים, הקרן החדשה, הברית הישנה. כשאבו מאזן משלם קצבאות למשפחות מחבלים, נתניהו מטריל את העולם כולו. כשהוא מעביר תשלום חודשי, במזומן, לחמאס, הוא מאשים את אבו מאזן. כל עוד יש מספיק אנשים שקונים את זה, מה רע לו?
אנשים שנחשפים אליו לאחרונה, מדווחים על רכבת הרים. פרצי מצב רוח טוב ואופוריה לצד רגעי בהלה, דיכאון וחששות כבדים. הופעתו, בשבוע שעבר, באחת מוועדות המשנה החשאיות של ועחו"ב בכנסת הייתה אחת המדאיגות. יותר מח"כ אחד שנכחו בה, ולא רק מהאופוזיציה, הרימו גבה. נתניהו לא היה מרוכז, לא ממוקד ונראה כמי שחרב עליו עולמו. אולי הבין משהו שאמור היה להבין מזמן באשר לתיק 4000, אולי לא.
בני גנץ. הוא, לא באמת יודע מה הוא רוצה. בעיקרון, הוא רוצה מה שרצה רוב חייו: לחזור הביתה בשלום, לא להתאמץ יותר מדי, לא להסתבך ולא להתלכלך. הכי הרבה, הוא היה רוצה להיות שר בכיר בממשלה הבאה, וזהו. ממשלתו של מי? לא חשוב. שר ביטחון? סבבה. שר חינוך? גם טוב. גנץ עוד לא יודע אם יקים מפלגה, לא יודע מי יהיה בה, עם מי ירוץ, יותר נכון ילך בניחותא, עם מי לא. בשבועות האחרונים קיבל, בעקיפין, הצעה להיות שר ביטחון אצל נתניהו. הוא לא הגיב, כי הריח את המלכודת. אם היה עונה בחיוב, ביבי היה מדליף את זה ושם קץ לאיום הגנצי. גם לסרב להצעה כזו לא כדאי. עדיף פשוט לעבור הלאה. 
 
גנץ מת להביא את אורלי לוי־אבקסיס. לחתונה הזו יש, בינתיים, רק חתן. הוא פגש לאחרונה את ברק, הוא מדבר עם אשכנזי, הוא בקשר עם בוגי, הוא ישב עם לפיד, הוא דיבר עם גבאי, ואפשר להמשיך עם זה לנצח. אם גוש המרכז־שמאל רואה באיש הזה משיח, אז נמשיך לחכות למשיח. 

יאיר לפיד, מה רוצה? כאן זה פשוט. להיות ראש ממשלה, זה מה שהוא רוצה. אבל מאוד רוצה. היחיד שרוצה להיות ראש ממשלה בעוצמות דומות לנתניהו, זה לפיד. הוא מוכן להקים גוש מרכז (בלי "שמאל"), אבל יש לו רק תנאי קטנטן אחד: בראשותו. הוא עזב את חייו הנוחים, הקים מפלגה, רץ שנים בשטח, מוביל בסקרים (אם כי מגמגם), נחשב לאלטרנטיבה האלקטורלית היחידה, אז שיעזבו אותו בנחת. מי שרוצה להצטרף, תפדל. 
 
לפיד מוכן לתת כליה למי שיביא לו את גנץ או אשכנזי. אם שניהם יבואו, אז את שתי הכליות. הוא מציג לטאלנטים האלה סקרים שבהם יחד עם אחד מהם, הוא מקבל 30 מנדטים. הבעיה של גנץ ואשכנזי היא שאין להם שום כוונה לכלות את השנים הטובות שנותרו להם כמספרי 2 זניחים של ההוא מ"במחנה". אשכנזי קורא לזה "יד על ההגה". לפיד לא אוהב שנוגעים לו בהגה. ההימור שלי הוא שלקראת הבחירות הוא יעשה צעד לכיוון הזה. אולי אפילו צעד דרמטי, נוסחה כלשהי להנהגה משותפת של יש עתיד, לתחילתה של דמוקרטיזציה, לאופק מנהיגותי שיינתן אחריו לגנרל המהולל שיטריח את עצמו. אבל רק אחרי שתי קדנציות לפידיות בבלפור. אתם יודעים מה? קדנציה וחצי.
 
ציפי לבני. מה רוצה? לחדש את ימיה כקדם. האמת היא שלבני היא אופציה מעניינת. יש (גם) לה סקרים טובים, היא עושה עבודה לא רעה כראש האופוזיציה, היא מתרוצצת בין כולם ומנסה לרבע את המעגל. אבי גבאי מביט עליה בעיניים כלות. המעגל זה הוא. ריבוע, זה כבר משהו אחר לגמרי. גבאי רוצה לשרוד. הוא יודע שאין לו עוד קדנציה. במפלגת העבודה אתה מקבל ניסיון אחד, לפעמים גם זה לא (פואד ז"ל לא הספיק להתמודד בבחירות כלליות בטרם הודח). אין לגבאי כל כוונה להיכנע. מצד שני, יכול להיות שלא תהיה לו ברירה. סביבו מצטופפים 23 ניצולים, כפליטים סודנים על רפסודה מול חופי איטליה, ומחפשים גלגל הצלה. אם הפתרון יהיה עריקה המונית, יחד עם המותג, אל מפלגה קורצת, אז יש מצב. אבל אנחנו עוד לא שם, וגם לא קרובים לשם. בינתיים, כאמור, כולם נפגשים עם כולם. המשחק המקדים המייגע בעולם.

צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 
אהוד ברק? אתם יודעים בדיוק מה הוא רוצה. מה שתמיד רצה. לחזור. ובגדול. עד הסוף. להנהגת המדינה. כי אין אף אחד עם הניסיון שלו, עם הכישרון שלו, עם היכולות שלו, עם האומץ שלו. הבעיה היא שבינתיים היכולות הללו מוכחות בעיקר בתחום התקשורתי והעסקי. ברק הוא האופוזיציונר החד ביותר והמפחיד ביותר את בלפור. הוא גם האדם היחיד שמסוגל לגרד מקרן וקסנר יותר מ־2 מיליון דולר, שאותם מגדירה הקרן כפילנתרופיה. פעם חשבתי שבפילנתרופיה העשירים נותנים, לא מקבלים.
 
הרעיון של ברק הוא לכנס את כל הכוחות הציוניים בתוך חדר אחד, במודל בחירת האפיפיור בוותיקן, ולא לצאת ממנו עד שייצא עשן לבן וייבחר המיועד שיושיע את ישראל. הוא כבר יידע מה לעשות כדי שזה יהיה הוא. לא כולם זורמים איתו. בינתיים הוא ממשיך להיות המבקר האפקטיבי ביותר של נתניהו, בעיקר משום שהוא לא לוקח שבויים, לא מביט לאחור, לא מחשב חישובים ולא מפגין עכבות כלשהן. הוא מערער את שיווי המשקל (המעורער בלאו הכי) בבלפור. אפשר לזהות את זה על פי התגובות.
 
מה משה כחלון רוצה? בחירות, ועכשיו. אבל לא מצליח לו. הוא גם מת, אבל מת לחזור לליכוד. גם זה לא בדיוק בקלפים. כחלון הוא ליכודניק. בכולנו הוא כמו דג על היבשה. מבחינתו, כל התעלולים של "משמר בית המשפט העליון" ו"המבוגר האחראי" בקואליציה היו שגיאה. מה יצא לו מכל זה? בינתיים המחירים עולים והשמיים מתקדרים. אבל מוקדם להספיד אותו. כחלון הוא פוליטיקאי מיומן. דווקא מחאת יוקר מחיה כעת יכולה להחזיר אותו לתמונה. לא סתם הוא הזכיר את ירון זליכה כיו"ר ועדה שתבדוק את ההתייקרויות. כחלון מסוגל לכבוש את המחאה המבצבצת בכוח חיוכו ולהפוך אותה למנוף פוליטי. עדיף לו שידברו על מחירים מאשר על מנהרות חיזבאללה או על יחסים עם עומאן. כאן הוא נמצא על הבלטה שלו.
 
אחרון לפעם הזו גם הוא רמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי. לכאורה, הוא לא מאלה שמתחממים בטירוף על הקווים. הוא ביציע. אבל לא באמת. גם עם אשכנזי כולם מדברים. והוא מדבר איתם בחזרה. במדד ספירת האגו הכללי, אשכנזי הוא היחיד שלא עף על עצמו יותר מדי. הוא מצולק ממה שעבר עליו בפרשת ההונאה העצומה המכונה גם "פרשת הרפז" (בסך הכל תוכנית לסיכולו הפוליטי, שהצליחה). הוא מוכן לוותר על חייו הנוכחיים ולקפוץ לביצה בתנאי שזה יהיה לפלטפורמה שתשנה את המדינה. מספר שתיים של לפיד כזה או אחר, לא בא בחשבון. זה אומר תיק השיכון. בשביל זה מספיק יואב גלנט, שממשיך לחתור במרץ תחת כחלון (למרות חזיונות ירח הדבש בין שניהם בשבוע שעבר). פלטפורמת החלומות של אשכנזי היא חיבור בין יאיר לפיד למשה כחלון. בעגלה כזו הוא מוכן להיות גלגל. או, בשפתו הגולנצ'יקית, "להיכנס מתחת לאלונקה, במקום הכי קשה". בינתיים, גם זה לא קורה. כי גם כחלון רוצה להיות ראש ממשלה, לא רק לפיד.
 
4 השמאל והזעאתרות: השבוע הזה התחיל עם פרשת רג'א זעאתרה, ההוא מחד"ש בחיפה, שכמעט היה סגן ראש העיר. הפרשה הזו הסבירה לנו שוב, בפעם המי־יודע־כמה, למה השמאל לא יוכל בחיים לכבוש בחזרה את לבו של העם, עד שיתפכח. לא צריך להיות בצלאל סמוטריץ' כדי להבין שזעאתרה לא יכול להיות סגן ראש עיר בישראל. בדיוק באותה המידה שבה מי שמזדהה עם הגרמנים לא יכול היה להיות סגן ראש עיריית מנצ'סטר במלחמת העולם השנייה, או מי שמזדהה עם הצפון וייטנאמים לא יכול להיות סגן ראש עיריית שיקגו בשנות ה־60. 
 
הדו־קיום בחיפה חשוב ורגיש, צריך לעשות הכל כדי לשמור עליו, אבל אסור לאבד את הצפון, את המצפן ואת עמוד השדרה. מי שמזדהה עם חמאס או עם חיזבאללה, לא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים. אין כאן פרשנות אחרת, אין כאן התחמקות, אין כאן אלטרנטיבה. איש כזה לא יכול להיות ראש עיר, סגן ראש עיר או נבחר כלשהו. השמאל צריך להתנער מהזעאתרות, לא לחבק אותם. בדיוק כפי שהיה צריך להתנער ממוחמד בכרי, השקרן מ"ג'נין־ג'נין". ביום שהחברים יבינו את זה, תהיה תקווה.