בקרוב יתקיים האיחוד הגדול. כמו תופעת טבע קוסמית בלתי נשלטת. אחרי שערוץ 2 התפוצץ והפך לשני ערוצים שונים, בקרוב יחל תהליך הפוך של התכנסות. ערוץ עשר שבאפיק 14 יאוחד עם ערוץ רשת שבאפיק 13. ואז נחזור למדינה דו–ערוצית. קשת 12, ורשת–עשר 13. הכוכבים אותם כוכבים. הפרצופים לא משתנים. רק המספרים והשעות. שום דבר לא חדש. שום דבר לא משתנה. איחודים, פיצולים, ערוצים חדשים, אפיקים ישנים. כמו שכבר טען מבקר הטלוויזיה, קהלת: "כל הדברים יגעים... מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה. ואין כל חדש תחת השמש". 

בתקופה הזאת לקראת האיחוד נפוצות הרבה שמועות. למשל, פורסם שיעקב אילון "מקיים מגעים" להגשה בשעה חמש בערוץ רשת–עשר. על ליאור שליין נאמר שהוא ב"גישושים", ויש כאלה שאינם עושים דבר אלא "מקורביהם מוסרים". יש להם פאסון לאנשים מהטלוויזיה. הם אף פעם לא מחפשים עבודה. לשוטט בין אתרי חיפוש עבודה זה לפשוטי העם. טאלנטים לא מציעים עצמם לתפקיד, הם מעל זה - יש להם אנשים שעובדים בשבילם. לאדם הפשוט אין מקורבים. יש לו רק את עצמו, וגם זה לפעמים בקושי. לאנשים מהטלוויזיה יש הילה ותדמית, והם עובדים בשימורה. ולכן זה משונה שהם תמיד מסכנים וסובלים, וצריך לחוס ולחמול עליהם. 

הטלוויזיה היא כמו רולטה, לפעמים אתה פשוט נבעט ממנה. כמה שנים אחרי שזכית במיליון שקל ב"הישרדות" אתה מוצא את עצמך בתחתית השפל, חסר כל, ישן ברחובות. השואו ביזנס הוא עסק אכזרי, אבל ככה הוא עובד. הוא לא רומז לך, אלא מסלק אותך. ולפעמים אתה צריך לדעת לעזוב, לפרוש, לוותר או לנסות להמשיך לתפקד בעולם שמשתנה. אך הכוכבים תמיד מוצגים כקורבנות, הם כאילו אינם אשמים בגורלם. כולם מרחמים עליהם, כאילו מישהו כפה עליהם לעבוד דווקא בעבודה הזאת. 

***

איתי שגב מוצג כקורבן שהתעשייה התאכזרה אליו, ולא למשל כאדם בוגר שאחראי למעשיו ושהחלטותיו הביאו אותו למצבו. הקיצוץ של רזי ברקאי בשעה התקבל בהלם ובצער, כאילו חותכים לבנאדם יד בכיכר העיר. ירון לונדון נדהם מההחלטה להעזיב אותו. "נעתקו המילים מפי", אמר. נעתקו, ובכל זאת אמר. הוא בן 78 ומופיע בטלוויזיה מאז היווסדה פחות או יותר. הוא אדם אהוב ומוערך ובמקרה הגרוע ימשיך להופיע, רק בערוץ אחר. שום דבר לא ייגרע מהעולם.

הכוכבים חשים בטעות שהשעות הן שלהם, שהצפייה בערוצים היא בזכותם, ומרגע שפגעו בהם, כאילו פגעו בדמוקרטיה, במדינה, בצופים ובעם היהודי באשר הוא. אבל הטרנדים משתנים. ערוצים מתפצלים ומתאחדים, ולעתים הכוכבים משלמים את המחיר. זו דרכה של תעשייה שלא קופאת על שמריה ומסרבת להתנוון. אדרבא, שינויים, הזזות, קידומים והורדות הופכים את המסך ואת חיינו ליותר מעניינים ומגוונים. ירון לונדון הוא האיש הכי מעמיק בטלוויזיה או ב"מכשיר הטמטום", כמו ששלמה ארצי קרא לו. הוא ההפך הגמור מאייל ברקוביץ', למשל. לונדון יקרא את כל תולדות יחסי רוסיה–אוקראינה אחרי התקרית במצר קרץ', לקראת ראיון עם מומחה לסכסוכים סביב חצי האי קרים, ואילו ברקוביץ' מתעצל לקרוא ויקיפדיה על אדל בספלוב. ובכל זאת, שני האנשים האלה עובדים באותו מקצוע, וכרגע לסחורה של ברקוביץ' יש יותר קונים. המניה שלו בשיא. 

לוסי אהריש, אשת תקשורת דעתנית, נושאת דברים לאומה לפני התוכנית בפמפלט כתוב מראש. היא ניצבת מול המצלמה וקוראת אותו בפאתוס עם מגוון הבעות פנים תואמות. לרפי רשף אין הבעות פנים, וגם לא דעה. הכל אצלו תמיד סטנדרטי, מאופק. אטי. אהריש מתחילה שאלה בפסקה שלמה, שממנה כל ילד מבין מה היא חושבת על הנושא, על המרואיין ועל מזג האוויר בחוץ - רשף מסתפק במילה אחת: "שלומך?". כרגע נראה ששניהם - גם האפתי וגם האכפתית מתאמצים להמשיך להיות על המסך, גם לאחר המהפך. 

העניין הוא שהקרבות האלה הם קרבות האתמול. למי אכפת מי בשעה חמש ומי בשש, מי הורחב ומי קוצץ. הצפייה הסטנדרטית בטלוויזיה לפי שעות כבר לא רלוונטית. פעם חשבו שווידיאו קילד דה רדיו סטאר, עכשיו מתברר שנטפליקס יהרוג את כולם. על כל שעה של לפני החדשות, שיחת היום, דוח מצב, משתוקקים לעדכון, ממתינים לשמונה, מצפים לתשע וכו' - כולם מפסידים למאות סדרות איכות מופתיות שממתינות לצפייה, תמיד ובכל מקום.