מדוע קוראים לחוק שעבר בקריאה ראשונה בכנסת “חוק גדעון סער”? זה כמובן איננו שמו הרשמי של החוק; זה שם שהודבק לו בדבק אפוקסי על ידי התקשורת. אבל מדוע דוברים שאינם מהתקשורת משתמשים בביטוי “חוק גדעון סער”, ומחזקים תחושה שזהו חוק שבא לצורך מלחמתו של ביבי הדורסני בגדעון סער שוחר הטוב? נבצר מבינתי. אם רוצים להדביק שם שיתאר את החוק כפרסונלי, ראוי היה לכנותו “חוק רובי ריבלין”.

הדמוקרטיה שואפת לבצע את רצון העם. בפועל מתברר שדמוקרטיה מבצעת את התחכמויות הפוליטיקאים. הפוליטיקה הישראלית הייתה תלויה יותר מפעם אחת בחישובי־חישובים ערמומיים של סעיף קטן כזה או אחר. איך מישהו רוצה שאדם צעיר שמתכנן לחיות בארץ הזאת יאמין למי מהפוליטיקאים, מכל מפלגה שהיא? הרי ידוע שכל אחד שרוצה את הקול שלנו מדבר על חשיבות הדמוקרטיה, אבל ברור גם שהסכנה העיקרית לדמוקרטיה היא איך שהיא מתנהלת. 

מי שמכיר את מקסימום הטריקים הוא המנצח. כל הכוונות הדמוקרטיות הטובות נעלמות כאשר הפוליטיקה נכנסת לפעולה. עכשיו התגלה קונץ חדש: בחוק שקובע שהנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת יש סדק פעוט וניתן לנצל אותו. ביקשו לתקן את הפרצה וקמה מהומה, כי זה עלול להפריע לניצול סדקים כאלה. 

כל קטנוניות המהלכים הפוליטיים נראית נורא עוד יותר על רקע רצח היפים שבישראלים בכבישי ארצם, שריפת שדות ואיומי מנהרות. אגב, מדוע לא לשנות את החוק לחלוטין? מדוע שדווקא הנשיא ימנה את מי שירכיב ממשלה? מדוע לא הרב הראשי, הראשון לציון, המרא דאתרא? נבהלתם? אתם בטוחים שהוא ינצל את הכוח הזה למטרות נלוזות? ובכן, אולי גם הנשיא, הניטרלי והמאחד, איננו תמיד כל כך ניטרלי או מאחד. 

רובי ריבלין הוכיח יותר מפעם אחת שהוא שואף להיות נשיא סאטירי, עוקצני ויצירתי. הוא הוכיח זאת כאשר העלה את הרעיון לחתום על חוק הלאום בערבית. כמו בעל טור שרוצה להשיג טפיחות על השכם בעזרת התחברות לטרנד האחרון. 

נשיאנו היה יצירתי מדי גם כאשר הוא לא מצא זמן בשבוע שעבר לפגוש את מתאו סלביני, שר החוץ האיטלקי, מי שנחשב אחד האנשים המשפיעים ביותר באיטליה. נכון, סלביני מעריץ את ישראל, אבל זו איננה סיבה לחרם נשיאותי כה חמור עליו. אלא אם כן אתה נשיא שהתאהב בדימוי המוסרי, עאלק, של עצמו. ראיתי פעם במו עיניי איך אולם שלם של אנשי שמאל, בכנס אנשי תרבות, מוחא כפיים וכמעט מרים את התקרה לשמיים כשריבלין נכנס לאיזה אירוע. כל אחד יכול להתמכר לכך. נשיאנו לא עמיד לסם החזק הזה. 

צריך לומר שבתחילה היו מצד בית הנשיא הכחשות נעלבות לידיעות כאילו הנשיא עלול לשנות נוהג של 70 שנות פוליטיקה ישראלית, ובמקום להטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה שרוב חברי הכנסת ממליצים עליו, הוא יבחר לו בעצמו חבר כנסת חביב עליו, כרצונו וברוב מקוריותו. 

כשקוראים את החוק כפי שהוא מנוסח כרגע, מגלים רשלנות ניסוחית. לא כתוב בחוק בפירוש שאסור לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת שאיננו ראש הסיעה. ניסוח רשלני כזה עלול לקסום לך אם אתה נשיא בעל רוח מקורית ושובבה. אולי אפילו מתגנבת מחשבה: מדוע שרק נשיא בית המשפט העליון יצליח באקטיביזם שיפוטי, ומה עם אקטיביזם נשיאותי? 

אפרים קישון כתב פעם פיליטון לעיתון זה, ובו תיאר איך בתחילת טקס יום העצמאות מצדיע קצין לנשיא המדינה ואומר, כתמיד: “כבוד הנשיא, מבקש את רשותך להתחיל בטקס, הנשיא!”. ואז הנשיא אומר: “לא”, והולך הביתה. מה שהיה מצחיק אתמול הוא מציאות מחר: מחר יכול להגיע שגריר ארצות הברית, הונגריה או איטליה, להגיש את כתב האמנתו לנשיא, ונשיא שמצא פרצה באיזה תת־סעיף בנספח לתקנון יגיד: “מצטער, אין לי אמון בך. לא אקבל את כתב ההאמנה שלך”. 

תיקון החוק הכרחי, ולו למען הסדר הטוב וההגהה הסופית הנכונה בלבד. אם מישהו יטען: “אבל ייתכן שראש המפלגה הגדולה יהיה עם כתב אישום, ומה אז?”. אפשר להציע עוד תיקון לחוק, שיפרט מה עושים במקרה שבו ראש המפלגה הגדולה ביותר, שמומלץ על ידי רוב חברי הכנסת, לא מסוגל למלא את התפקיד, ומאילו סיבות. ואנא נסחו הפעם בדיוק. לא להשאיר דבר ליצירתיות של הנשיא.