נדמה שהשיח השולט בחברה שלנו הפך לא רק מטורלל, אלא גם מזיק. דוגמה אקטואלית לכך אפשר לראות בתגובות לפרסומי המשטרה הנוגעים לפשיעה בקרב אוכלוסיית הזרים מאריתריאה וסודן, ולפיהם מספר התיקים על עבירות מין גבוה פי ארבעה מאשר הממוצע בישראל; ומספר העבירות הקשורות באלימות וברכוש גבוה פי שלושה. מצד אחד נמצאת חבורת הפוליטיקלי־קורקט, שעבורה עצם הציטוט של נתונים כאלה הוא פשע גזעני נגד האנושות; מהצד האחר ניצבת חבורת שונאי הפוליטיקלי־קורקט, שמבחינתם הדרך היחידה לפרש נתונים כאלה היא לראות בהם הוכחה ניצחת לכך שכל סודני או אריתריאי הוא פושע.

כשכך נראה השיח שלנו, אין פלא שהשנים עוברות ולא נמצא פתרון לבעיות בכל הקשור לאוכלוסייה הזאת. אלה מסרבים לראות את מאפייניה, ואלה הופכים את מאפייניה לבעיה גנטית. זו רק דוגמה אחת, אבל היא מייצגת תמונת מצב: כשהוויכוח מתקיים בין שני הקטבים, הוא מקצין והופך לבלתי פתיר. בעיות רק מוקצנות כשהן גולשות לקצוות הרדיקליים. הן נפתרות על ידי היגיון ועל ידי ראיית מורכבות, באזור שנמצא בין שני הקטבים - באזור השפוי.


רבים מאסו בשיח התקין פוליטית, ובצדק, אבל ההיפוך שלו אינו תחליף. שיח מכליל, שהוא גס לב, אינו עדיף. על מסך הטלוויזיה יש הרבה קונפורמיות - מצד אחד חבורה קורקטית שמנסה לשמר את מה שנשאר מדוקטרינת הפי.סי, ומצד אחר חבורה וולגרית וצעקנית שקוראת עליהם תיגר. לשני הקטבים יש רייטינג ולייקים ברשתות החברתיות, אבל הם לא באמת מועילים לציבור. 


מבקשי מקלט בתל אביב. צילום: גדעון מרקוביץ, פלאש 90


לכן עצוב לראות שבמסגרת השינויים שמתרחשים בשוק הטלוויזיה, אחת התוכניות הקונפורמיסטיות פחות אך המדוברות יותר שהיו פה בשנה האחרונה, מאבדת את מקומה על המסך. בין שני הקטבים בתקשורת, יש גם קבוצה של עיתונאים ומגישים שאינם נכנסים למגירה מסוימת בכוורת של פוליטיקת הזהויות. הם מצליחים לומר את דברם בלי להשתייך לאחד המחנות. הם שוחים נגד הזרם ומתעקשים לראות כל מקרה לגופו בלי לצדד באחד הקטבים, וזה לא קל. לא מעט פעמים הם משלמים מחירי רייטינג, אבל נוכחותם חשובה במיוחד.


כזו היא לוסי אהריש, שבמסגרת המיזוג המבורך בין רשת לערוץ עשר, נמצאת כרגע מחוץ למסך. חובבי פוליטיקת הזהויות החלו להשמיע את קולות המקהלה הרגילים - אלה שקוראים להשאירה על המסך כי היא אישה, או שהאשימו את הערוץ הממוזג בגזענות מכיוון שהחליט לוותר עליה. 


הטענות האלה מגוחכות, וכמו כל ויכוח שנופל קורבן לצווחות שני הקטבים, גם הן מפספסות את המטרה. אהריש אכן צריכה להישאר במקום מכובד על המסך אבל לא כי היא אישה, לא כי היא ערבייה, לא כי ״חופש הביטוי״ ולא כי ״פלורליזם״. זה לא קשור למגזר או למגדר. אהריש צריכה להישאר על המסך דווקא משום שהיא לא נכנסת למגירה מסוימת בשידה עמוסה של פוליטיקת זהויות, אלא כי היא שפויה, מעניינת ועניינית. היא צריכה להישאר על המסך פשוט משום שהיא טובה.