כאשר מבינים את תנאי העבודה של עובד סוציאלי בישראל ברור מיד הפתרון: צריך עובד סוציאלי כדי לטפל בבעיות של כל עובד סוציאלי. אלו לא רק המשכורת ולא רק התחכמויות שדורשות ממי שיש לו 75% משרה להספיק מכסת עבודה של שתי משרות וחצי. לא רק. מובן שאי אפשר לצפות לאינסוף עבודה תמורת משכורת של 7,500 שקלים בחודש.
ברור גם שאם המדינה מקציבה משכורת כזאת לעובד סוציאלי, היא גורמת מהר מאוד לכך שהמילה עובד סוציאלי בשפה העברית היא בנקבה. זאת אומרת שכמעט בטוח שהעובד הסוציאלי שיטפל בבעיות חברתיות היא עובדת. ההנחה של המדינה, או של העירייה, המשלמות משכורת כזאת, היא שמדובר במשכורת שנייה במשפחה. אם כי, למען היושר, צריך לומר שיש עובדים סוציאליים שמרוויחים יותר, ואפילו בסדר.
יש סוגים שונים של תפקידים שאותם ממלאים עובדים סוציאליים. בבתי חולים, ליד אנשים שבריאותם התמוטטה ועולמם השתנה; יש עובדים סוציאליים שתפקידים לסייע לאנשים עניים, חסרי יכולות לקיים את עצמם או את ילדיהם; אחרים מתמודדים עם הבעיות הנוראות של מתמכרים; ואחרים משתדלים לסייע לחולי נפש ועוד סוגי טיפול באומללי ופגועי החברה.
למרות התפקידים השונים, ואף על פי שהם למדו לפחות שלוש שנים כדי לקבל תעודת עובד סוציאלי, לכולם יש מכנה משותף אחד: אין להם בעצם כלים אמיתיים כדי לעזור. שאלתי ישירות גורמים המכירים היטב את היומיום של העובד הסוציאלי: האם לעובד סוציאלי יש הכלי מספר אחת כדי לעזור? זאת אומרת, האם יש לו כסף לתת? האם יש תקציב שממנו הוא יכול לחלק כאשר הוא נתקל בבעיה קשה של אדם?. התשובה שקיבלתי הייתה כאשר ציפיתי: לא. עובד סוציאלי יכול רק לסייע בעצה, לתווך, לכתוב מכתבים, למלא טפסים, לצלצל, להתחנן, להמליץ לגורמים אחרים כדי שהם יואילו אולי יום אחד להעניק כסף. קוראים לזה בשפה המקצועית סיוע במימוש זכויות.
במילים פשוטות: מישהו אחר במעלה הממשל, לא העובד הסוציאלי, מחליט אם וכמה לתת. כאשר העובד הסוציאלי אומר שבור לב לאדם נואש מולו: "הייתי עוזר אם הייתי יכול", הוא אומר את האמת. אפילו אם מי שמתנפל על העובד הסוציאלי באלימות חושב שאם הוא יכה חזק יותר, העובד הסוציאלי ייתן. לפעמים התיווך והשתדלנות האלה של עובד סוציאלי הם הכרח ולא רק איזו עצה. למשל, כדי לקבל דיור ציבורי, זאת אומרת כדי לקבל דירה לגור בה, למי שאין כסף לקנות או לשכור דירה, חובה להביא מסמך המלצה של עובד סוציאלי.
לא שזה בדיוק עוזר. מספר הדירות בדיור הציבורי קטן בהרבה מהביקוש ותור של כמה שנים איננו דבר נדיר. לא חשוב כמה החתימה של העובד הסוציאלי על המכתב גדולה וברורה. הרעיון הזה, לשים את העובד הסוציאלי במצב בלתי אפשרי, בין הזקוק לסיוע לבין נותן הסיוע, הוא מתכון לאסון, שתמיד מתרחש. מה שנותר בידיו של העובד הסוציאלי הוא שיחות, הקשבה, תמיכה רוחנית, מעין קואוצ'ינג, אבל גם לזה צריך זמן, ואי אפשר לחלק את המשאב הזה, הזמן שלכאורה ברשותו של העובד הסוציאלי, אם יש לו 250 איש שלהם 250 בעיות.
זה נורא. זה מתסכל, זה מכעיס. אבל כפי שהעובד הסוציאלי יכול רק להתחנן למישהו בממשל לפתור בעיה, כך גם מאמר בתקשורת הוא רק תיווך תחנונים, או זעקת מחאה, ואינו יכול לעזור באמת.