בשורה התחתונה קובע הדוח של ועדת החוץ והביטחון שהוביל חבר הכנסת עמר בר־לב מהמחנה הציוני כי רמת המוכנות והכשירות של צה”ל למלחמה הבאה עלתה באופן משמעותי מאז ערב מבצע צוק איתן ברצועת עזה בקיץ 2014.

באמירה זו לוקחים על עצמם חברי הוועדה גם את האחריות בקביעה כי צה”ל מוכן למלחמה הבאה גם אם היא – בניגוד למבצע צוק איתן, שהיה מוגבל בהיקפו - תתרחש בכמה חזיתות במקביל, בדרום ובצפון. גם אם חברי הוועדה מציינים לחיוב את תפקידם החשוב של נציב קבילות החיילים אלוף במיל’ יצחק בריק ושל מבקר מערכת הביטחון חגי טננבאום בדוחות החריפים שחיברו ובביקורת הציבורית שהעלתה את הנושא לראש סדר היום, קביעתם המקצועית עומדת כמעט באופן מלא בהתאמה לעמדת הצבא.

ככל שהדברים קשורים לבריק, הוא לא צפוי לקבל את מסקנות הדוח. מבחינתו, הוא ימשיך במאבק הזה גם אם יישאר בודד במערכה, וסביר להניח שהוא גם יגיב באופן פומבי על המסקנות. נקודת ההתבוננות המרכזית שלו אינה עוסקת רק במידת השינויים מאז מבצע צוק איתן, אלא גם בתרבות הארגונית בצה”ל, פערים בין דיווח למצב אמת, המשבר בקרב אנשי הקבע הזוטרים וההשלכות על הרמה המקצועית של צה”ל והדרך שבה מבוצעות משימות בעקבות קיצור השירות.

זהו גם מאבק על תפיסות עולם. חברי ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון קיבלו למעשה את תפיסת העולם של הרמטכ”ל איזנקוט, שבמציאות משאבית מוגבלת צריך לדעת לבחור היכן שמים את הגרוש. על פי התפיסה הזו, רמת כוננות, איכות הציוד וכמות האימונים וההשקעה של צה”ל הן בהתאם לרמת היחידה הנדרשת והתוכניות האופרטיביות שלה. ההבחנות שפעם היו בצה”ל בין היחידות המיוחדות לגדודים בסדיר נכונות עכשיו, על פי תפיסה זו, גם בהבחנות בין אוגדות מרכזיות יותר לכאלה שפחות.

חיילים במבצע "צוק איתן". צילום: הדס פרוש, פלאש 90חיילים במבצע "צוק איתן". צילום: הדס פרוש, פלאש 90
באופן ישיר זה משפיע על מערך המילואים, צה”ל מסמן את יחידות החוד שלו, כשבחזית כמה אוגדות מתמרנות ובשאר האוגדות משקיעים פחות משאבים. ביחס ישיר למבנה הזה של צה”ל, גם התוכניות המבצעיות. אבל יש גם כאלה שחושבים אחרת. אלוף במיל' גרשון הכהן למשל סבור שתופעת המלחמה שהשתנתה והאויב ששינה את פניו ידרשו מצה”ל בעתיד צבא מתמרן גדול יותר ולא להפך. על פי התפיסה הזו, ישראל צריכה לשנות מהר את הדיסקט שמתייחס לחמאס וחיזבאללה כארגוני טרור או גרילה ולתפוס את עוצמתם היחסית כצבאות שאיתם צריך להתמודד. נכון שלא מדובר בצבאות עם טנקים ומטוסים, אבל יכולת האש של הארגונים הללו תחייב בסופו של דבר את צה”ל להטלת כוחות קרקעיים רבים לשדה הקרב.

אין ויכוח על כך שבתקופתו של איזנקוט היחידות הסדירות והחטיבות המרכזיות במערך המילואים התאמנו הרבה יותר, ההשקעה בזרוע היבשה גדלה והתוכנית הרב־שנתית אפשרה גם לצבא להתעצם ולהשלים פערים בתחום החימוש והציוד הלוגיסטי. תורות לחימה עודכנו והצבא אכן מוכן היום הרבה יותר לעימות ברצועת עזה, למשל מול איום המנהרות ההתקפיות וההגנתיות.

אבל בהגדרת הכותרת של מסקנות הוועדה יש גם כשל מובנה - הקביעה כי רמת המוכנות של צה”ל השתפרה באופן משמעותי מאז צוק איתן חסרה בהתייחסותה לכך שצוק איתן, אף שארך זמן רב, היה מבצע צבאי מוגבל מאוד, שבו למעשה לא היה תמרון קרקעי. בעולם מושגים זה כדאי שנזכור שצוק איתן היה מבצע ולא מלחמה, עימות עם חיזבאללה בצפון יהיה כבר שונה בתכלית - ועימות בשתי חזיתות הוא כבר מורכב הרבה יותר.

נקודת ההתייחסות של הוועדה צריכה להיות בהתאם לרמת המוכנות והכוננות הנדרשת אל מול השינויים בזירה, גם מול האויבים שלנו באזור שגם הם התעצמו בו בארבע השנים האחרונות. האיום המרכזי היה ונותר איום הטילים. בסבבים האחרונים שהיו ברצועת עזה, בכל הקשור ליכולות ההתקפיות לפגוע במערך הטילים התגלו פערים. תחת אש, יידרשו מחסני החירום של היחידות המבצעיות ליעילות שיא, וכך גם החשיבות לתקינות של הכלים המשוריינים ולכלי רכב שמניידים את התחמושת אל גזרות הלחימה.

הרכב האנשים שיושבים בוועדת החוץ והביטחון הוא של אנשים בעלי ניסיון רב, אנשים רציניים שמבינים את היטב את האחריות בתפקידם. הגיבוי שנתנו לצה”ל הוא לגיטימי. עם זאת, ועדה שמסיימת את עבודתה עם המלצות מעקב אחר ביקורות והמלצה להעלות את שכר הנגדים, ללא אמירה משמעותית משל עצמה לנקודות משמעותיות שצה”ל צריך לשפר, מעלה גם אכזבה מהזדמנות שפוספסה. נדמה שלפחות בהצגת הדברים הוועדה עסקה בשיפוט בוויכוח שבין בריק לאיזנקוט ולא בלקחים משמעותיים שוועדה בהרכב כזה הייתה מסוגלת לשים בפני צה”ל כאתגר.