זהו. נתנאל פרבשטיין החליט שאין לו במה להתבייש, שהוא לא מוכן יותר לשתוק. שיתבייש מי שפגע בו. שיתבייש מי שידע ולא עשה דבר כדי למנוע. שיתבייש מי שממשיך גם היום, בתירוצים שונים ומשונים, להגן על רבנים שפוגעים מינית בצעירים, ממש כמו הרב זאב קופולוביץ שפגע בו.

למעלה משני עשורים הוא נעל את עברו בתוך מגירות עמוקות, כאילו לא היה. למעלה משני עשורים - מאז אותה שנה ארורה בכיתה י', שבה עשה בו ראש הישיבה הנערץ שלו מעשים מגונים - לא סיפר על כך לאיש. גם לא לעצמו. הוא לא דיבר על הרבנים ששתקו אז. הוא לא הוציא מילה כשהרב חיים דרוקמן הסביר שלא ידע שמוטלת עליו אחריות ללכת למשטרה ולספר. הוא ודאי לא חשב שמוטלת עליו אחריות לצעוק, אחרי שנים, כשהרב דרוקמן חיבק את הרב מוטי אלון, מי שעשה לאחרים את מה שהרב שלו עשה לו. עכשיו, כשהתפוצצה עוד פרשה של פגיעה מינית של הרב אלון בצעיר שבא להתייעץ איתו, וכשהתברר שהגיבוי שקיבל שימש אותו כדי להמשיך לפגוע, נתנאל פרבשטיין דורש מכולנו לעצור. 
 

"יש לי הערכה גדולה לרב דרוקמן על הרבה דברים שעשה", אמר לי השבוע, "אבל הוא חטא לתפקידו. הוא חייב להתייצב מול התקשורת ולהגיד 'טעיתי. אל תעשו את הטעות הזו. אל תחפו על רבנים. התפקיד שלכם הוא קודם כל לדאוג לנפגעים. אחר כך לרבנים'. המשפט הזה, שאני שומע פה ושם, של 'מי אתם שתדברו על רבנים', היה המשפט שגרם לי בזמנו לא להקשיב לגוף שלי, כשהרב קופולוביץ פגע בי. כי מי אני? הוא הרי יודע יותר טוב ממני. ולכן, בשבועיים האחרונים, אני מרגיש שאני מטולטל ומתחשק לי לצעוק. אני מרגיש שאני לא מדבר רק בשבילי. אני מרגיש שצריך לבוא כאן תיקון". 
 

***
 

איש עדין ורך דיבור, נתנאל פרבשטיין. עד לפני שנתיים התנהלו חייו לצד אותה חוויית ילדות נוראה, כשזו תחובה אצלו אי שם בנפש, והוא איננו יודע עליה דבר. עד אותו לילה, שבו התפרץ הכל, בגיל 38, הוא לא ידע שעבר פגיעה מינית. עד אותו לילה הוא לא ידע שאותו הליך פלילי, שבסופו נשלח הרב שלו לשלוש שנים וחצי לכלא, נגע גם בו. הוא גידל עם רעייתו ארבעה ילדים, חי את חייו בשקט, לימד בשורה של מוסדות חינוך, טיפל בנערים שנפלו לסמים, הדריך בני נוער, הנחה סדנאות של כתיבה ודינמיקה קבוצתית, סייע לנפגעי תקיפה מינית שבאופן בלתי מוסבר מצאו אותו פעם אחר פעם כאיש המתאים לשתף במה שעברו, ובכל השנים הללו לא ידע שהסיפור שלהם הוא גם הסיפור שלו. 
 

"התחלתי להתוודע לראשונה לסיפור שלי עצמי, לפני משהו כמו חמש שנים, דרך הפרשיה הראשונה של הרב מוטי אלון. אומנם לא הייתי אף פעם תלמיד שלו, אבל מצאתי את עצמי פתאום אובססיבי מאוד ביחס לפרשה הזו. מה קורה, יש כתב אישום, אין כתב אישום, מה אומרים בחדשות, מה כותבים בטוקבקים, מה אנשים אומרים על זה. בשלב מסוים אשתי שאלה אותי, 'תגיד, מה יש לך ממנו?'. אני זוכר שאחד הטוקבקים שקראתי הזכיר את פרשת קופולוביץ, ופתאום אני אומר לעצמי: 'איזה מוזר זה שאף פעם לא הסתכלתי על כתב האישום, ואף פעם לא בדקתי כלום בעניינו. הרי הייתי תלמיד שלו'. בשלב הזה עדיין לא זכרתי כלום. רק אמרתי לעצמי שזה מוזר שחייתי בהתעלמות מוחלטת מהנושא. שעזבתי מקום לימודים, שראש הישיבה בו הורשע, שזה איש שהיה לי קשר מאד חזק איתו, וזה כאילו עבר לידי. אם היית שואל אותי לפני כמה שנים על הרב קופולוביץ ועליי, לא הייתי יודע על מה אתה מדבר. 
 

"הכל התחיל לפני שנתיים, כשפתאום, לילה אחד, מצאתי את עצמי מתעורר ורועד בכל הגוף. ממש התחלתי לרעוד פיזית. היה לי קר. ואשתי מכסה אותי בשמיכות, והיא מדליקה חימום, ואני אומר לה 'קר לי מאוד'. ואז נתפס לי כל הגוף. זה מתחיל עם כאבי שרירים חזקים, ולוקח לך זמן להבין שלדבר הזה קוראים התקף חרדה. ואני מזכיר לך שאני לא ילד. זה קורה לי כשאני בן 38. ומצטרפים לזה סיוטים, ושבועות שלמים שאני לא ישן בלילות, אבל כבר באותו לילה שבו הכל התחיל, הגיע הזכרון הראשון. זכרון קשה. ראיתי פתאום את הרב קופולוביץ אוחז בי ועוטף אותי, ואני מתנגד, ואני שומע את המילים שלו שפתאום חוזרות אליי. והזיכרונות מתחילים לצוף, וכשהם צפים הם צפים עם כל החושים. מצאתי את עצמי חוזר להיות ילד בן 15. וזה נורא. הרגשתי שוב את הריח, ואת המגע, וחרדה גדולה מאוד, ותחושה כזאת של חיה במלכודת. ולמרות שבמשך שנים אני עוסק בנושא ומפנה לטיפול אנשים שנפגעו, אני לא לגמרי מבין מה קורה איתי.
 

"ואז זה ממשיך. עוד ועוד השתחזרויות. ואני מתחיל לקלוט שזה לא היה אירוע אחד. שבמשך שנה לפחות הייתי תחת מרותו ופגשתי אותו באופן קבוע. והסיוטים לא נותנים לישון בלילות, והכל מתחיל לחזור, ואחר כך זה עובר לימים, ואז מגיעים המפגשים במרכז לסיוע לנפגעי תקיפה המינית, ואחריהם הטיפולים אצל מומחים לטראומה, וההכרה כפוסט טראומטי וחוסר התפקוד. ואני כבר איש גדול. אבא לארבעה ילדים, ששוכב בבית כמו סמרטוט". 

הרב זאב קופולוביץ. טיולים רגליים. צילום: פלאש 90

 

***
 

"הרב קופולוביץ היה דמות נערצת עוד לפני שהגעתי לישיבת נתיב מאיר. אפשר לומר שחלק מזה שהגעתי דווקא לישיבה הזו, קשור בדיבורים עליו. דברו על הרב שאוהב מאוד את תלמידיו, שמגיע לבקר אותם בסמינריוני הדרכה, שנמצא איתם, ומשוחח איתם, ונגיש אליהם. הוא ייצר חוויה מאוד מאוד חזקה כזו, סוג של רוח הקודש, גם אצלי. היינו רוקדים אחרי התפילה ריקודים סו קולד ספונטניים, והוא היה עומד בצד, והיינו מחכים לראות אם הוא ייכנס, ומתי הוא ייכנס, וכשהוא ייכנס עם מי הוא יבחר לרקוד. הייתה המון משמעות סימבולית למה הוא עושה ואיך הוא עושה, עם המון תלות והמון הערצה. הסתכלנו גם על הגדולים מאיתנו. היו את 'נערי קופו'. אלה המחוברים אליו ממש. והיה הגבאי, שהיה לו תפקיד להניח את הכסא מתחתיו, כשהוא מתיישב בתפילה בימים נוראים, כשהתפילה ארוכה והוא צריך לנוח באמצע. הכל היה עם סוג של הדרת מלך. זה נשמע נורא פתטי ומוזר היום, אבל ככה זה היה אז. 
 

"בכיתה ט' הייתי איתו ביחסים רחוקים יותר. בכיתה י' אמרו לנו שהוא לא יכול לשמש בתפקיד ראש הישיבה, בגלל בעיות לב. בהמשך הבנו שזו הייתה למעשה תקופה של בירור שנעשה סביבו, אבל הגאונים שהיו אחראים עלינו הסתפקו בלשלוח אותו הביתה. בפועל, זו הייתה התקופה העיקרית שבה הוא פגע בי. כי צריך להבין מה זו הייתה ההרחקה הזו שלו. האיש גר בסמוך לישיבה. הפנימיות שלנו מפוזרות לצידו. הוא פוגש אותנו, הוא מוצא אותנו, הוא מדבר איתנו, ואנחנו הרי רק כמהים לראות אותו. 
 

"יום אחד הוא פנה אליי ואמר לי שמכיוון שהוא לא יכול ללמד, הרופאים המליצו לו לעשות טיולים רגליים ארוכים, והוא מזמין אותי להתלוות אליו. וההזמנה המיוחדת הזו לבוא איתו להליכות, הייתה מחמיאה נורא. בדרך כלל זה היה קורה בשעות החשיכה, בלילה. היינו הולכים בשכונת 'בית וגן', לכיוון 'קול תורה', משם לאזורים יותר שוממים, עד קריית יובל. ובדרך יש כל מיני זירות, שבהן הוא היה עושה לי כל מיני דברים, ופוגע בי מינית. וזה היה חוזר על עצמו. היינו עוצרים באמצע הטיולים, בכל מיני מקומות, ומדברים. 
 

"מגיל קטן הסללתי את עצמי למקום של חינוך. בימים ההם הייתי מדריך ב'בני עקיבא', והרב קופולוביץ רכב על זה. הרבה מהדברים שהוא עשה לי היו קורים אחרי שהוא היה אומר לי 'אתה לא יודע לאהוב, אני אלמד אותך לאהוב, אתה אטום מדי, אתה לא תיפתח לחניכים שלך, אם לא תיפתח אליי'. בהמשך, בשנתיים האחרונות, אחרי שהכל התפרץ, זה היה מה שהקשה עליי לחזור לחינוך. העניין הזה של לעמוד מול תלמידים שתולים בך מבט, כשאתה עצמך חווית על בשרך עד כמה הכריזמה הזו יכולה להיות דבר רע. 
 

"זה לא קרה רק בחוץ. זה קרה גם בחדר המדרגות של הבניין שלו, וגם כשהוא היה מזמין אותי אליו הביתה. במובן הזה, המושג של 'הרחקנו אותו מלהיות ראש ישיבה', היה כל כך פתטי. לא משאירים פדופיל בתוך אזור הפשע. וזה מה שהוא עשה. הוא התפנה מלעסוק בעניינים אדמיניסטרטיביים, לטובת עיסוק במימוש התאוות שלו. קשה לי מאוד לתאר את הכישוף שהרגשתי אז. זה נורא קשה בשיחה של אדם מבוגר לתאר מה עובר עליך כילד בן 15, כשאתה חוזר אליו שוב ושוב. כשאתה מרגיש בגוף שקורה לך משהו לא טוב, שהגוף נסגר, ואתה חוזר אליו שוב. וכל פעם זה הולך למקום של 'אם אתה רוצה להיות מדריך יותר טוב לחניכים שלך, אז אתה צריך להבין מה זו אהבה. אתה לא אוהב'. ואז הוא מנסה לנשק אותי, ואני מנסה בכל כוחי להימנע, כי הגוף מרגיש שהוא לא רוצה את זה. אבל אז הוא אומר לי 'אתה אטום, אתה אטום למגע. אם אתה לא יודע לקבל אהבה, איך תדע לתת אהבה. לא נורא, בפעם הבאה נתקדם עוד'. וכל פעם היינו מתקדמים עוד, גם למקומות שקשה לי לדבר עליהם, אבל ככה זה היה עובד. ואני חוזר אליו שוב ושוב, כי יש שם איש גדול ונערץ שמתעניין בי. שמכשיר אותי להיות איש אוהב. 
 

"בסוף כיתה י' מגיעות שמועות שמישהו אחר הולך להיות ראש ישיבה, ואנחנו אומרים 'לא, צריך להחזיר את הרב קופולוביץ'. הוא שתל בנו את החוויה שאי אפשר בלעדיו. והתחלנו לעשות הפגנות. ואני הייתי חלק מהאנשים שהפגינו בדרישה שיחזירו אותו, כשבמקביל סבלתי ממנו. ואז, בכיתה י"א, הוא חזר להיות ראש הישיבה. והוא מהדק את האחיזה בי. והוא מתקדם, כפי שהוא הבטיח, מבחינת המעשים שלו. שוב בטיולים, שוב בחדר המדרגות של הבית שלו. 
 

"מתישהו באותה שנה, באמצע כיתה י"א, פרשתי מהישיבה. הרגשתי פתאום שרע לי. זה היה אמצע שנות ה־90, הסכמי אוסלו ברקע, גרתי אז בשומרון, וסיפרתי לעצמי שהעניין זה הצורך להשתתף במאבק על ארץ ישראל, אבל היום די ברור לי שזה היה רק חלק קטן מהתמונה. אני חושב שבתוך כל הכישוף הזה, היה בכל זאת מנגנון פנימי בריא שאמר לי שזה הולך ונהיה יותר ויותר קריטי. שהמקומות שאנחנו מגיעים אליהם הולכים ונהיים קשים. והלכתי. אני זוכר שהיה לי המון צורך להתנדב אז. התנדבתי באיל"ן, התנדבתי בכל מקום שהציעו. היום אני מבין שחוץ מהאווירה הכללית של ההתנדבות, שהייתה גם אצל חברים שלי, זה ענה על איזשהו צורך לעסוק במצוקות שהן מחוץ לי. 
 

"כמה שנים אחר כך, כשהתחיל ההליך המשפטי נגד הרב קופולוביץ, לא התעניינתי בו בכלל. הייתי בישיבת הסדר, אחר כך בצבא, וחוסר ההתעניינות שלי היה ממש בוטה. אני לא בנאדם שמנותק מחדשות. לא עשיתי אז שום חיבור שאומר 'גם אני הייתי חלק מזה'. אני זוכר שיחה אחת, כשהפרשה התפוצצה, שבה אמא שלי קוראת לי ושואלת אותי 'בך הוא נגע'? ואני אומר לה 'חס ושלום, אמא, איך את מדברת? אני מניח שבסוף הכל יתברר כשטויות'". 

הרב חיים דרוקמן. משמעות ציבורית. צילום: יעקב כהן, פלאש 90

 

***
 

"לפני שנתיים גיליתי פתאום איך כל עולם הזכרון שלי היה קפוא. נעול בתוך מגירות. חייתי בתוך סיפור חיים אלטרנטיבי, שבניתי לי. וכשהכל התפרץ החוצה, כל התפקודים התחילו לנשור ממני. נהייתה לי חרדה חברתית, ברמה שאני לא מצליח לצאת החוצה מהבית, לבית הכנסת, לקהילה. העולם הדתי שמסביב התחיל להפחיד אותי. הכל הפריע לי. רבנים. אנשים עם זקנים. יש דבר כזה אצל פוסט טראומטיים של הכללת יתר מטורפת. וזה לא שהיו לי כל השנים שברי זיכרונות. אין. זה היה מחוק. הייתה לי היסטוריה אחרת. אם היית יושב איתי לפני חמש שנים ושואל אותי מה היה ב'נתיב מאיר' כשלמדתי שם, לא הייתי יודע לספר לך כלום ממה שאני מספר לך עכשיו. הזיכרונות מאז לא עברו מעולם תהליך של עיבוד, ולכן, כשהם יצאו החוצה בפעם הראשונה, לפני שנתיים, זה היה כאילו שחזרתי להיות שוב בן 15. וזה היה רב־חושי. הרגשתי את הריח שלו, ואת הקשקשים בשיער שלו, ואת החוויה הזו שאני רועד מפחד מבפנים, והגוף שלי אומר 'לא', והוא אומר 'כן'. ואני אבא לילדים. וזה כל כך פיזי הזיכרון הזה. 
 

"בהתחלה חשבתי שאני יכול לחיות לצד זה. שאני אטפל בעצמי. אני הרי אדם בוגר. אני לומד, אני מלמד. אבל כל עולם המושגים החינוכי העשיר שהיה לי, לא עזר לי כלום ברמה הגופנית. די מהר פניתי למרכז לסיוע לנפגעי תקיפה, ושם חיברו אותי עם מטפלת מקסימה שקודם כל עזרה לי להבין שהתופעות הפיזיות שאני חווה, זה זה. אלה היו ימים קשים. התקשיתי לנהוג, כי רעדתי בידיים. בהתחלה אתה אומר לעצמך 'אוקיי, אז בלילה אני רועד מפחד, אבל בבוקר אני אארוז את עצמי מחדש ואלך לעבוד', כי יש לי דברים לעשות. אבל אז אני עומד מול תלמידות, ופתאום אני פורץ בבכי. אני מרגיש שאני לא מצליח לווסת את הרגשות שלי. והתלמידות מיד נכנסות לתוך הטקסט שלימדתי כדי להבין מה כל כך מרגש שם, ואני קולט שיש לי בעיה. זה המשיך לרמה שבה חברים קרובים באים לשאול לשלומי, ואני מתחבא בשירותים ואני לא יכול לצאת מהחדר. הבת שלי עושה יומולדת לחברות בכיתה ב', ואני מרגיש שילדים מפחידים אותי. שאני לא יכול שיראו אותי. אני מתמלא בבושה. בגועל עצמי. 
 

"למזלי הטוב, זכיתי ויש לי אשה מדהימה שתמכה בי מאוד. ואז אני פונה להורים שלי, וזה נורא מוזר. ילד בן 38 חוזר להיות בן 15, ואני מחזיר גם אותם פתאום לשאלות של 'איפה היינו ואיך לא הגנו עליו'? גם לאבא שלי היה קשה. 'אבל אתה לא אמרת שהיה משהו'. גם הם, ממרום גילם, היו צריכים פתאום לחזור להיות הורים לילד. והם חזרו, והתגייסו, והעניקו לי עכשיו, בגיל מבוגר, את כל מה שלא ידעתי לבקש אז. כמעט שנה הייתי במצב של לשבת בבית. לא הולך לבית כנסת, לא הולך לעבודה. שנה נעול בבית, עם גיחות לטיפולים. לא מצליח לתקשר. לא מצליח לעבוד. רק מטפל בעצמי ומנסה, את מעט האנרגיות שיש לי, להשקיע בילדים. ואתה מבין שהשאלה היא לא מתי תצא מזה, אלא איך אתה הולך לחיות עם זה".
 

***
 

השבוע, כשנפגשנו, פרבשטיין עוד התלבט האם ועד כמה להיחשף. מצד אחד, בער בו הרצון לזעוק. מצד שני, אי אפשר היה שלא להביא בחשבון את המחיר שפרסום כזה נושא עימו. שלשום, אחרי שקרא באתר "סרוגים" אודות ויכוח בין הרבנית יהודית שילת, חברת "פורום תקנה", לבין ח"כ בצלאל סמוטריץ', שכתב לה ש"גם אנשים בסדר גודל של הרב דרוקמן טועים מדי פעם, וזה בסדר גמור, מי שלא עושה לא טועה", החליט שאין עוד סיבה להסתתר. "דמי ודם נפגעים אחרים כמוני זועק כלפי הרב דרוקמן", כתב בדף הפייסבוק שלו, "הצלקת שלי לא תיעלם... הנער הפגוע שבי הולך איתי לכל מקום". 
 

אי אפשר להתווכח עם התרומה החינוכית העצומה של הרב דרוקמן במשך עשרות שנים (גילוי נאות: גם אני למדתי אצלו), אבל באותה מידה אי אפשר להתעלם מהכשלים שלו, פעם אחר פעם, בכל מה שנוגע לפגיעות מיניות של רבנים בנערים צעירים. 
 

בפעם הראשונה זה קרה סביב פרשת הרב קופולוביץ. הרב דרוקמן טען אז שלא ידע על מעלליו של ראש ישיבת "נתיב מאיר", ושהרחיק אותו לביתו מיד כאשר גילה במה דברים אמורים, אבל על נתון אחד אין מחלוקת. הרב דרוקמן שמר את מה שידע על מעלליו של קופולוביץ בינו לבין כמה רבנים אחרים, ולא שיתף בו את גורמי אכיפת החוק. לא ידעתי שהייתי צריך ללכת למשטרה, הסביר לימים. 
 

ב־1999, עמוק לתוך החקירה הפלילית נגד הרב קופולוביץ, שיגר היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, מכתבים חריפים לכמה רבנים בכירים, ונזף בהם על שלא שיתפו את הרשויות במה שידעו. "קשה להטיל ספק שלו דווחו, כמתחייב בחוק, המעשים המיוחסים לרב קופולוביץ", כתב, "היו נמנעים מעשים קשים נוספים. משלא ניתן אמון בדברי התלמידים, ולא דווח על כך כחוק, לא רק נחסמה האפשרות להפסיקם, אלא שהדעת נותנת כי נגרמה פגיעה נוספת בתלמידים, שלא נענתה זעקתם לעזרה". 
 

עברו שנים, ופרשת הרב מוטי אלון הראשונה התפוצצה בקול רעש גדול. הסיפורים סופרו, "פורום תקנה" (פורום בציונות הדתית המורכב מרבנים ואישי ציבור המטפלים בתלונות על הטרדות מיניות מצידם של בעלי סמכות) שמע את הצדדים וקבע מה שקבע, הרב אלון הועמד לדין והורשע, והרב דרוקמן בחר להתייצב לצידו של הפוגע. את פורום תקנה האשים ברדיפה. על הרב אלון אמר שגם אם ההאשמות נגדו נכונות, יש לדון אותו לכף זכות, מכיוון שלבטח עשה תשובה. אין מה לחשוש מהרב אלון, הרגיע כשפתח בפניו את ישיבתו ואיפשר לו להעביר בה שיעור שבועי, שנים ספורות לפני שהתברר שהרב אלון ממשיך לפגוע. 
 

לפני כמה שבועות, כאמור, נחשפה פרשה נוספת שבה פגע הרב אלון מינית בצעיר. הרב דרוקמן, כך התברר, נחשף לדברים, והבין שהפעם לא יוכל להגן על אלון, אבל גם עתה לא נשמעה מפיו ולו מילה אחת ציבורית. לא על מה שהוא חושב היום. לא על הנזק שגרמה התמיכה שלו ברב אלון, אז. 

הרב מוטי אלון. "לא הייתי מתלמידיו, אבל כשאני קורא מה כותבים חסידים שוטים בעניין הרב דרוקמן, אני לא יכול לישון. צילום: פלאש 90

 

***
 

"הזעקה שלי היום היא לא על הרב קופולוביץ", מבהיר פרבשטיין. "האיש סגר עסקת טיעון, ישב בכלא כמה שישב, סגר מה שסגר. אני בטוח שכמוני יש עוד אנשים שמסתובבים שנים עם פצצה מתקתקת ופתיל השהיה. אבל זה לא הסיפור שלי עכשיו. לפני כמה חודשים נפגשתי עם מישהו מ'פורום תקנה', ואמרתי לו 'חבל שנולדתם מאוחר מדי. אם היה פורום תקנה כשאני הייתי ילד, הרבה מאוד ילדים שנפגעו, היו יכולים להינצל'. והסיפור מבחינתי הוא שהרב דרוקמן, ראש ישיבה חשובה וזקן רבני הציונות הדתית, מי שהיה אמור להגן עלינו ועל נערים אחרים, לא מגן עליהם גם היום. ולא רק שהוא לא מגן, בפרשת הרב אלון הוא בחר לגונן על רב שפגע מינית, ואחר כך גם בחר להטיל דופי ב'פורום תקנה', קבוצה שכל תפקידה להגן על אנשים, וששואבת את כל כוחה מאמון הציבור. איפה 'וביערת הרע מקרבך'? 
 

"אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים מטולטל מחדש, מאז שפרצה הפרשה החדשה של הרב אלון, לא בגללו. לא הייתי מעולם מתלמידיו של הרב אלון. אבל כשאני קורא מה שכותבים חסידים שוטים במגזר בעניין הרב דרוקמן, אני לא יכול לישון. אנשים ששואלים 'מי אתם שתדברו סרה בגדולי תורה?'. זו טענה שמצמררת אותי. קראתי מישהו שהסביר שהרב אלון עשה תשובה. ונניח שזה היה נכון. אז מה? אם פדופיל עושה תשובה, אז נחזיר אותו לעבוד בגן ילדים? התפקיד של מנהיג ציבור הוא קודם כל להגן על הציבור. 
 

"אם הרב דרוקמן בא בשנים האחרונות לכנסים שהרב אלון היה בהם, או שהוא הזמין אותו ללמד אצלו בישיבה אחרי ההרשעה שלו, יש לזה משמעות ציבורית. הוא צריך לקום היום ולהגיד 'אני טיהרתי שרץ. אני הכשרתי פגיעה. בחמש השנים האלה הוא המשיך לפגוע גם בגללי'. אני צריך לשמוע את זה. אנשים צריכים לשמוע את זה. צריך להפסיק להסתכל על דמויות בעלות סמכות כדמויות מוארות שלא נתונות לביקורת. אני לא הייתי תלמיד של הרב דרוקמן, אבל באיזשהו אופן כולנו היינו תלמידים שלו. אני מרגיש שבמקום האישי, אני צריך את בקשת הסליחה הזו שלו. במקום הציבורי, אני מרגיש שהציונות הדתית העבירה לו את זה מהר מדי. זה עולם שמבקש תיקון. זה 'לא תעמוד על דם רעך'. וזה דפוס חוזר, שחשוב מאוד מאוד שהוא יתנער ממנו. אם זקן רבני הציונות הדתית יצעק את זה בווידוי אישי, אז נוכל ללמוד ממנו כולנו".

kalman.liebskind@maariv.co.il