1. 800 סיבות להאשים: שני מקבלי ההחלטות המרכזיים בפרשיות ראש הממשלה, פרקליט המדינה שי ניצן והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, צופפו השבוע שורות והבהירו שלוח הזמנים שהיה, איננו עוד. על פי ניצן, שדיבר ביום רביעי בוועידת גלובס לעסקים, הפרקליטות כבר עמוק בשלב ההכרעה. רוב הדיונים כבר התדיינו, התרחישים התרחשו, הישיבות ישבו. הכל ממתין כעת ליועץ. האמת היא שזה הגיוני. אין שום סיבה לטרחן עכשיו את המערכת בעוד חודשים של התלבטויות.

הפרקליטות הייתה מעורבת בהליך החקירות עד צוואר: עקבה, אישרה, פיקחה וליוותה כל שאלה שנשאל כל סגן עד. הכל ברור ומוכר. מה שנשאר עכשיו זה להתחיל את הדיונים אצל היועמ"ש עצמו (בשבוע הבא). ברביעי בלילה הודלף שהפרקליטה המלווה, ליאת בן־ארי, ממליצה על שוחד (בתיק 4000, כנראה גם בשאר התיקים), ושדעתו של פרקליט המדינה ניצן זהה. נשאר רק מנדלבליט. הוא הפוסק האחרון. הכדור במגרש שלו. כדור שלג, שמצריך גם כמות מסחרית של כדורים נגד כאב ראש, בחילה והתקפי חרדה.

למחרת, ביום חמישי, הגיע תורו של מנדלבליט לשאת דברים באותה ועידה. הוא הודיע שכל מה שניצן אמר אתמול, נאמר על דעתו. הוא הדגיש שייעשה מאמץ לקצר את לוח הזמנים ושהצוותים יתכנסו מעתה ואילך בלשכתו כדי לנתח את הראיות ולקבל את ההחלטה. מניצן למדנו על רוחב היריעה: 800 עמודי חוות דעת, המלצות, ראיות ועדויות. אין, ולהערכתי גם לא יהיה, פוליטיקאי שהעסיק כך את מערכת אכיפת החוק במהלך השנים: מחקירת בר־און-חברון דרך פרשת עמדי וחקירת המתנות (הראשונה!), עבור בתיק ביביטורס שטויח ברשלנות ופרשת המעונות שנגררה בשערותיה (של הגברת) וכמובן הסיגרים שבכתר, תיקי 1000, 2000, 3000 ו־4000 (יש גם 4001, כמדומני).

המשפחה הזו צברה מחסני עדויות, ראיות, גרסאות והמלצות בגודל של ארכיון הגרעין האיראני. לדעתי גם ראשי משפחות פשע יאותגרו מהכמות הזו. אוקיינוס ענק של "לא היה כלום" שיכול להמית גם את המנוסה שבארכיברים של גנזך המדינה. אבל, וכאן תמיד מגיע איזה "אבל" קטן: היועץ הוסיף ופירט מי יהיה בצוות המורחב שיתאסף אצלו לצורך הדיונים שיובילו להחלטה. מדובר בשני המשנים שלו, רז נזרי ועמית מררי. לנזרי עוד נחזור. מררי היא המשנה ליועמ"ש לעניינים פליליים, אבל גם בת זוגו של היועמ"ש של הכנסת, עו"ד אייל ינון. למה זה מעניין? אה, כי לא מזמן קיבל ינון מהכנסת הטבה בסך 6 מיליון שקל, ברגע האחרון בטרם יפרוש מתפקידו. את ההטבה הזו (הצמדת תנאי הפנסיה התקציבית לתנאי שופט) הוביל, דחף, אישר וחוקק אחד בשם מיקי זוהר, המקורב מאוד לראש הממשלה.

בסך הכל הגיוני. מזל שאנחנו יודעים שינון הוא איש ישר ובת זוגו גם כן, לכאורה. תארו לעצמכם מה היה קורה כאן אם זה היה הפוך. הרי החבר'ה האלה דרשו לפסול תכף ומיד את חקירות ראש הממשלה כי "זוהמו" משום שכמה שוטרים חשדו שעקבו אחריהם.


2. כשהדין יקוב

הגענו לרז נזרי. הוא, כנראה, היחיד בפרקליטות שמגמגם באשר לסעיף האישום של נתניהו בתיק 4000. על פי מידע שיוצא מסלאח א־דין, נזרי מהסס וסבור שאולי מדובר "רק" במרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים, או להפך. זכותו. זו אינה סיבה להפוך אותו ל"ראש הנחש", כפי שעשו כמה פרשנים. ממנו נמשיך לשי ניצן עצמו. על פי הדלפות שלא הוכחשו לכל ערוצי הטלוויזיה ברביעי בערב, ניצן סבור - כמו ליאת בן־ארי - שתיקי ראש הממשלה הם תיקי שוחד מובהקים. אם כך, מדוע הוא מתעקש לא לפרסם את החלטתו עד אחרי הדיונים אצל היועץ?

על פי גידי וייץ ב"הארץ", ניצן מנסה לתת ליועץ מרחב תמרון. הוא יודע שאם יפרסם עכשיו שהוא סבור שמדובר בשוחד, המצור שיוטל על היועץ יהיה כבד ויהיה למנדלבליט קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להימלט מגורלו (של נתניהו). לעומת זאת, אם ניצן לא מפרסם את החלטתו בטרם יגבש אותה היועץ, הוא בעצם אומר לו תתקדם, אני אחריך, באש ובמים, בשוחד, בהפרת אמונים, מה שיבוא קודם.

מנדלבליט מפחד. רואים את זה, מריחים את זה, מבינים את זה מהתנהגותו, מהשתדלותו להוכיח שלא, מהמאמץ המיוזע של סביבתו לבנות לו הילה של "יקוב הדין את ההר". יותר הגיוני שהדין יקוב בסוף את מנדלבליט. המאמץ ליישר קו עם שי ניצן מיותר. כבר אירעו מקרים, לא מעטים, שבהם היועמ"ש הפך את המלצת פרקליט המדינה.

המוכר ביותר שייך גם הוא (איך לא) לנתניהו, כשפרקליטת המדינה עדנה ארבל המליצה להגיש כתב אישום בפרשת עמדי והמתנות, בעוד היועמ"ש הרחום וחנון אליקים רובינשטיין החליט שמכיוון שנתניהו פרש מהחיים הפוליטיים ונעלם מהזירה, אין סיבה לגרור את המדינה למשפט מייגע. כל מי שמאמין שיש כאן קשר של ה"דיפ סטייט" במימון הקרן החדשה וג'ורג' סורוס להפלת "ראש ממשלה מכהן" ורעייתו הכוהנת, יסור נא לארכיון ויקרא את חוות הדעת הציבורית שכתבה אותה עדנה ארבל בסיכומן של הפרשות ההן. עוד מעט 20 שנה אחרי, ושום דבר לא השתנה.

תמיד יימצאו מי שירדפו את בני הזוג האומללים האלה, שבסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום, על חשבונם של אחרים. אז הייתה זו עדנה ארבל (שהגישה כתבי אישום גם נגד אהוד אולמרט והמליצה להגיש נגד אריאל שרון). היום אלה הסמולנים הידועים רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט, שחברו לגורמים פוסט־ציוניים השואפים לתקוע טריז בין עם ישראל למשיחו. כן, יש הרבה אנשים שמאמינים בזה.

3. המו"ל והראש

אני נשאר בוועידת גלובס לעסקים, כי ביום רביעי גם החשוד הופיע שם. ועוד איזה הופעה הוא נתן. מבריק ומהוקצע, כהרגלו. ראש הממשלה בא לעשרים דקות, נשאר שעה וחצי. קודם הרצאה מגובה בשקפים, מצגות, הישגים ונפלאות, כמיטב הבריטון הסמכותי המוכר ההוא. ואז הוא התיישב ל"שיחה" עם מו"לית "גלובס", אלונה בר־און. לזכותה של בר־און ייאמר שמלכתחילה הודיעה שזה אינו ראיון, היות שהיא אינה עיתונאית, אלא שיחה בין מוציא לאור לראש ממשלה. ככזו, היא הייתה שיחה מרתקת. ניתן היה ללמוד ממנה לא מעט על האיש (למי שעוד לא מכיר אותו). גם על מצבו הלא פשוט.

נתניהו לא הקדיש סתם את מחצית היום לישיבה הפומבית הזו. הוא מבין את מצבו, וזו הייתה דרך נוספת להעביר את המסרים לכל קהלי המטרה: הפרקליטות והיועמ"ש, התקשורת, הציבור, השותפים הקואליציוניים, הבייס הימני. כל אחד והמסר שלו. הבעיה העיקרית הייתה, כמובן, המרחק מהאמת. הנה חלק מהדברים שנתניהו אמר, בתוספת התייחסות שלי: איך שהתיישב, הודה נתניהו לבר־און על ש"היה לך כוח להקשיב" (להרצאתו). "אני לא יודעת איך להפריע לראש ממשלה", ענתה. "זה קל", אמר נתניהו, "שולחים 'האקלרס' לקהל". הוא מתכוון, כמובן, לקוראי קריאות ביניים למיניהם שתפקידם להביך את הדובר, בשליחות של מישהו מהמחנה הנגדי. נתניהו המציא את הטכניקה הזו בישראל. אבל לא רק במהלך נאומים. בכירי ליכוד מספרים גם היום איך הורה להם, בקדנציה הראשונה שלו, להאשים את הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק בשמאלנות. ביבי ראה בליפקין־שחק איום משמעותי על מעמדו כראש ממשלה ו"מר ביטחון". אז עוד לא היה חוק צינון, אז שליחיו של נתניהו (חלק מהם מכהנים גם היום בתפקידים בכירים) פשוט משחו את רמטכ"ל צה"ל בצבעים פוליטיים.

נתניהו בוועידת גלובס. דרך נוספת להעביר את המסרים לכל קהלי המטרה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אחר כך אמרה בר־און שמבחינתה זו שיחה של מו"לית וראש ממשלה ורמזה שלשם שינוי השיחה שקופה, שלא כמו שיחות שנוהלו בעבר בחשאי (אך הוקלטו). נתניהו זיהה את ההרמה להנחתה ואמר "טוב, לפחות לא נפגשנו עשרות פגישות בביתו של מו"ל", כשהוא רומז ליאיר לפיד ונוני מוזס. הקהל צחק. חבל שאי אפשר להציג את רשימת הפגישות החשאיות של נתניהו עם מו"לים, קצינים במדים, רמטכ"לים במדים (כשלא היה בתפקיד) ומיליארדרים במדים בדירות מסתור שהוכנו מראש (עם תקרובת עשירה) בידי מממנים שונים. אפילו אני, הקטון, זכיתי לסדרת פגישות כאלה עם האיש, פן תגלה אותה גברת שהוא מעז להמרות את פיה.

כשבר־און ניסתה להקשות עליו בעניין החלשתם של שומרי הסף, מערכת המשפט וכו', פצח נתניהו בהרצאה היסטורית מאלפת. אין לו מתחרים בתחום הזה. הוא הרחיק עד אפלטון וסוקרטס, דיבר על "המנהיג הפילוסוף", על 300 שומרי הסף ביוון העתיקה, עבר לג'ון לוק, מונטסקייה והמילטון שבעטו בתפיסה שלפיה הדמוקרטיה תבוצע על ידי קומץ מורמים מעם, לטובת הדמוקרטיה האמיתית, לדבריו: "האנשים עצמם. העם". נתניהו הכחיש החלשה כלשהי של שומרי הסף. "יש שלושה קטבים שכל אחד מאזן את השני", אמר, "הריבון שהוא המחוקק, בית המשפט שמפרש את החוקים, והזרוע המבצעת".

טעות, ביבי. המחוקק אינו הריבון. העם הוא הריבון. הרי דקה קודם אמרת את זה בעצמך. למחוקק לא מסור כוח אבסולוטי, ריבוני. כוח כזה יכול להשחית. אתה הרי מכיר את זה מקרוב. לכן אנו זקוקים למערכות של איזונים ובלמים בדמוקרטיה, שאלה בדיוק המערכות שאתה מרסק בימים אלה ממש.

הפואנטה הגיעה כשנתניהו דיבר על "שומרי הסף". "יש מתח מובנה בין הרשויות", אמר, "בלי המתח הזה אין דמוקרטיה. זה לא מקובע, זה משתנה כל הזמן אבל מעמדם של שומרי הסף נשמר. מה שאסור לעשות בדמוקרטיה", הדגיש בסבר פנים חמורות, "וזה הרי קורה! זה לנסות להפעיל לחצים, לא ראויים, אפילו בריוניים על שומרי הסף, וזה קורה במקרה שלי. זו סכנה לדמוקרטיה".

ההרצאה בנושא הנפיץ הזה נמשכה: "אתה רוצה לתת לשומרי הסף להחליט ללא רעשי רקע. במקרה שלי הם אומרים, אנחנו נחליט ללא רעשי רקע. הם מתייחסים לעובדה ששולחים מפגינים לבית של היועץ או לבתי המשפט, והפגנות שזה כל הזמן אותם אנשים. מאוד מסודר ומאורגן, וגם ממומן. זה דבר שאם הוא מטה החלטה של שומרי סף, זו בעיה. אם הם ילכו עם העובדות והראיות, אני לא מוטרד".

כאן שובר נתניהו את שיאי החוצפה של עצמו. הרי מי שהמציא את הפעלת הלחצים החיצוניים על שומרי הסף זה הוא. מי שמימן במיליונים את מחאת המילואימניקים, דרך תורמים אלמונים, באמצעות אנשי עסקים וזרועותיו הפוליטיות הארוכות (נפתלי בנט ועוזי דיין), אחרי מלחמת לבנון השנייה, זה נתניהו. מי שהפעיל "מטות שחורים" ממומנים בכסף אפור לצורך קמפיינים סמויים נגד יריבים ממפלגות אחרות (אהוד ברק, כשהתמודד מול עמי איילון במפלגת העבודה, ליברמן כשהתמודד מולו ב־2009) זה הוא.

מי ששיגר את צעירי או בריוני הליכוד לכל מקום שבו הופיע יצחק רבין בשנה האחרונה לחייו, עם הוראה ברורה להוריד כפפות, להכות ברבין ללא הרף מתחת לחגורה, זה נתניהו. כפי שפורסם כאן (ובספרי על נתניהו), הוא הוזהר על ידי אחד מאנשיו שהוא "מוציא את השד מהבקבוק", אבל צפצף. עד שרבין נרצח.

4. מציאות אלטרנטיבית

ומה שהוא עולל למשטרה בשנתיים האחרונות. בשליחותו הסתערו מלחכי הפנכה למיניהם על רוני אלשיך (שעשה כמה שגיאות תקשורתיות, אבל איך אפשר להעליל עליו עלילות של קשר שמאלני להדחת נתניהו?), על קציניו, על חוקריו, על אגפיה של המשטרה של כולנו, על מנת לרסקה. זה הגיע עד כדי מאמצים לחבל בתקציב המשטרה (תשאלו את דודי אמסלם), ואפילו בחמגשיות שמגישים לשוטרים כשהם מגינים עלינו בשטח. עד שם הם הגיעו במאמץ לרסק את שומרי הסף. העיקר שהוא מתלונן.

ובכלל, העובדה שהאיש מסוגל להשתמש במילה "ממומן" בלי להסמיק כגביע שמפניה ורודה, נפלאה מבינתי. הוא ומשפחתו ממומנים מכף רגל ועד ראש שנים ארוכות בידי שורה אינסופית של נדבנים וקומבינות, שרק חלק מזערי מהם הגיע לחקירות משטרה. חלק נוסף פורסם בתחקירים שונים כאן ושם, בעוד הרוב ממשיך לרבוץ מתחת לפני המים, בקרחון מימון עצום. העיקר שהוא לוטש את עינו למימונם של אחרים.

מי שישב ליד אליעד שרגא ב־2006, חבט באגרופו על השולחן והודיע שיש שחיתות כי התקשורת לא עושה את עבודתה ולא חושפת, והמשטרה לא עושה את עבודתה ולא חוקרת, זה נתניהו (הכל ביו־טיוב, תבלו). עכשיו הוא מתייפח שמפעילים לחצים על שומרי הסף. וכל זאת בגלל אלדד יניב, מני נפתלי ועוד קומץ ישראלים טובים שמקדישים כבר שנתיים מחייהם כדי להזכיר לעצמם ולנו שישראל, עדיין, אינה טורקיה.

אחר כך הוא ניסה לקעקע את תיק 4000. הוא הבין, לאחרונה, שהתיק הזה עלול להוביל אותו למעשיהו. "אני לא אהיה אולמרט", הוא אמר לא מזמן למישהו. נכון, יש בינו לבין אולמרט לא מעט הבדלים. אולמרט סירב לשחרר מאות רוצחים תמורת גלעד שליט, כי חשב על המדינה לפני שחשב על עצמו. אולמרט לא נאם נגד הגרעין שנמצא בידיים של דיקטטור ערבי (אסד), אלא פשוט השמיד אותו. נתניהו הסתפק בנאומים. מצד שני, בעניין של מעשיהו, נדמה לי שיש לנתניהו סיכוי לא רע לשחזר את קודמו בתפקיד.

גרסתו בעניין תיק 4000 אינה ראויה למקום בטור הזה, בעיקר בהתחשב בעובדה שהחשדות מאומתים באופן היצוק והמבוצר ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הקלטות, מסרונים, עדויות, עדי מדינה, עדים מסייעים, ומה לא. כך גם ההוראה הברורה שקיבל מנכ"לו ואיש אמונו של נתניהו, שלמה פילבר, להרעיף על בזק ושאול אלוביץ' כל מה שצריך (וגלעד ארדן לא הרעיף).

הוא מתאמץ להוכיח ששני קודמיו במשרד התקשורת, גלעד ארדן ומשה כחלון, קיבלו סיקור אוהד בהרבה ממה שהוא קיבל מבזק ומוואלה. עוד רגע ינסה להפיל עליהם את התיק כולו. הוא מתעלם ממסכת הראיות, שחלק ממנה נחשף בתקשורת, ומשכנע את עצמו שהיא פשוט לא קיימת. יש לו יכולת פלאית לשכנע את עצמו, וגם אחרים, במציאות אלטרנטיבית. השאלה היא אם יצליח לשכנע גם את מנדלבליט.

מבחינתו, לא רק שלא קיבל מאלוביץ' כלום, גם לא נתן כלום. להפך. הוא נתן לבזק מכה איומה בפטיש של חמישה קילו. אחר כך חזרה בר־און על הפטיש, אבל דיברה על "50 קילו", ונתניהו תיקן אותה ל"אמרתי 10 קילו". משהו שם לא היה ממוקד עד הסוף, ביום רביעי. משהו שם התרופף. זה ניכר גם כשסיפר שרעייתו היתה בשליחות מדינית בניקרגואה (אבל היא הייתה בגואטמלה), וכשדיבר על "רצח אוסלו" והתכוון לרצח רבין. יכול להיות שקשה לו להודות שרבין נרצח.

5. 1% רייטינג

ואז הגענו לתקשורת. נתניהו בא מצויד. הוא הקרין סרטון שבו עיתונאים (ואני ביניהם) מודים, בקולם, עד כמה התקשורת מתעבת, או נלחמת, או שונאת אותו. מדובר, כמובן, באסופה של קטעים שנעקרו מהקשרם, אבל מילא. הוא הפליג בסבלותיו מידיה האכזריות של התקשורת. "לצערי תוקפים גם את משפחתי בצורה מאוד אכזרית". הוא שכח שבדיוק עכשיו נתפס "על חם" כשהתקשר לאלוביץ', ההוא שלא נתן לו כלום ולא קיבל כלום, והורה לו לפרסם הכפשה נמוכה במיוחד נגד גילת בנט, אישה שמעולם לא נדחקה לתוך פריים תקשורתי כלשהו, או יצאה לשליחות מדינית בניקרגואה (או גואטמלה), או אסרה על מישהי (שרת משפטים) לטוס במטוס הממלכתי, או הואשמה ונחשדה בעבירות כאלה ואחרות.

"האם התקשורת מוטית לצד אחד?", הוא שאל, וגם ענה: "רוב מכריע של הציבור חושב ככה. האם היא מוטית נגדי? אומרים שיש לי אובססיה עם התקשורת. אין לי שום אובססיה עם התקשורת, לתקשורת יש אובססיה איתי... אתה קם בבוקר, פותח רדיו, הנה מפרגן מראיין מפרגן אחר..." וכן הלאה. כשבר־און מזכירה לו את ערוץ 20, ערוץ טלוויזיה המיועד להאדרתו, הוא אומר, בקולו, את המשפט המדהים הבא: "לערוץ 20 יש אחוז אחד רייטינג".

איך זה מסתדר, מר נתניהו? אם רוב הציבור חושב שהתקשורת מוטית נגדך, אובססיבית נגדך, מדוע אף אחד לא צופה בערוץ 20 המוטה אובססיבית בעדך? האם הטבלה משקרת? איך יכול להיות שהערוצים השמאלנים של קשת, רשת, ערוץ עשר וכאן, גורפים מדי ערב משהו כמו 25%־%30 רייטינג, בעוד הערוץ היחיד שמביא את קול הציונות ותקומת ישראל באשר היא מקבל פחות רייטינג משקופית?

הכי מדהים זה שהוא מכחיש את האובססיה שלו לתקשורת. אז הנה רשימה חלקית של פריטי אובססיה חולנית לתקשורת: במהלך המשא ומתן הקואליציוני האחרון הוא ואנשיו אמרו שיוותר על תפקיד ראש הממשלה לפני שיוותר למישהו על תפקיד שר התקשורת; "סעיף התקשורת" הצפון קוריאני שהכליל בהסכם הקואליציוני. מדהים שהגמדים כחלון ובנט חתמו על דבר כזה; השכנוע של שלדון אדלסון לשים מיליארד שקל על עיתון שתפקידו להאדיר אותו, במעט מקום שנשאר אחרי שמאדירים אותה; העובדה שהודה בקולו שלקח את ישראל לבחירות בגלל "חוק ישראל היום" והמאמץ המטורלל לסגור את התאגיד אחרי שפתחו אותו.

וגם המאמץ המטורלל לסגור את ערוץ עשר על הראש של רביב דרוקר, ואחר כך השכנוע של לן בלווטניק לקנות את ערוץ עשר, כדי שלא ישתלט עליו מישהו שלא מעריץ את האדמה שבני המשפחה דורכים עליה; הקמתו של ערוץ 20 והרישיון להתעסק בחדשות, אף על פי שזה לא היה אמור לקרות; ההשקעה הענקית בעשרות אלפי לייקים מזויפים, רובוטים ובוטים שעובדים עבורו ברשתות החברתיות; המרדף אחרי עיתונאים ביקורתיים, מקומות עבודתם ופרנסתם, שנמשך שנים. ואפשר להמשיך עם הרשימה הזו עד אין קץ. האובססיה הזו, מר נתניהו, היא שהמיטה עליך את קצך. אני מקווה שאתה כבר מבין את זה.

אפרופו שונאיו הרבים של נתניהו בתקשורת. מי, בדיוק? כמה פעמים אפשר להגיד דרוקר ואמנון אברמוביץ' (ובעוונותי, גם שמי מוזכר כאן)? אתה באמת שומע רדיו? אז בגלי צה"ל, על הבוקר, יש לך את ישי שנרב. מתנחל דתי (עושה רושם של עיתונאי ראוי). אחריו רזי ברקאי, שתוכניתו מקוצצת בימים אלה משעתיים לשעה. בשעה השנייה ישדר שדר ימני שבא מערוץ 20. על השעה הראשונה מפקח בועז ביסמוט. אחר כך יושבים שם עירית לינור וקובי אריאלי ומפליגים בנפלאותיו של נתניהו. בחמש בערב, שיא הפריים־טיים, הוצנח איש עסקים פעיל, שלא היה מעולם עיתונאי, המדקלם את דף המסרים של בלפור בלי בושה.

נדלג רגע ל"כאן". על הבוקר יש לנו את קלמן ליבסקינד (עם אסף ליברמן). בחברת "החדשות" שולט עמית סגל, המקורב עד מאוד לבלפור (אבל עושה עבודה עיתונאית ראויה). הוא גם התיישב לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", במקום נחום ברנע. בתחנת הרדיו שבה אני משדר, שולטים בפריים החברים אראל סג"ל, ינון מגל ואיילה חסון. וכל זה לפני שדיברנו על ערוץ 20, שתפקידו היחיד בכוח הוא להחניף לנתניהו, ועל ערוץ 7 הימני, על "מקור ראשון" הנשלט בידי אדלסון, על התחנות החרדיות התוססות (שאינן שמאלניות), על "בשבע" הימני עד מאוד, על ה"ג'רוזלם פוסט" ועל העיתון שאתם מחזיקים ביד, שמספר בעלי הטור הימניים הכותבים בו רב עד מאוד (וטוב שכך).

עד מתי תמשיך להתייפח, מר נתניהו? עד מתי תמשיך לייצר מציאות מדומה? התקשורת היום מוטית נגדך בערך כמו שראית חיילים בריטים ב־1947 או שפגשת את שרון יחד עם אהוד ברק בנגמ"ש על שפת התעלה במלחמת יום כיפור. די כבר עם זה.


6. חומת אש

בינתיים, בצד האפל של הירח, מקום שבו מתחממת התקווה הלבנה הגדולה המוכרת גם בשם "בני גנץ", קורים דברים. הוא ממשיך להסתובב, לא להגיד שום דבר מיוחד ולטפח את מעמדו כמי שיכול להדיח את הקיסר ולעשות את השינוי. מי שמכיר את גנץ יודע שמדובר במהתלה שתחזיק עוד פחות ממה שהחזיק בזמנו אמנון ליפקין־שחק, אבל לגמרי יכול להיות שאני טועה.

גנץ. מהתלה שלא תחזיק. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

לפני קצת יותר משבועיים זיהו גנץ ואנשיו סימנים לפריצת סייבר במחשבים של המטה הפוליטי שהקימו לאחרונה. זה כלל פריצה למחשבים שונים, אבל גם לחשבונות הג'ימייל, כולל חשבונו של גנץ עצמו. ההערכה המיידית הייתה שמדובר בפריצה מטעמו של נתניהו. גנץ ואנשיו גם העלו את האופציה הזו בשיחות סגורות שקיימו אז. פרצה בהלה גדולה וננקטו אמצעים על מנת לסגור את הפרצה, להחליף את החשבונות ולייצר חומות אש.

ככל שידיעתי מגעת, לא הוגשה תלונה למשטרה ואין לאף אחד הוכחות מי פרץ למערכת, ומדוע. ההערכה היא כי מדובר, אכן, ביריב פוליטי כלשהו. גנץ אמור להבין משהו בסייבר. זה עתה סגר, בבושת פנים, את חברת הסייבר המימד החמישי שבראשה עמד כיו"ר בשנים האחרונות. כמי שחופר לא מעט במה שקרה ב"מימד" בשנים האחרונות, כולי תקווה שבכל הקשור למערכת הפוליטית יפגין גנץ כישורים שונים במהותם ממה שהפגין בעולם הסייבר ובעסקים. המשך יבוא.

bencaspit5@gmail.com