ביום שלישי כיפוש הפסיקה לשמוע. בהתחלה דווקא התייחסתי לזה כאל עוד דאחקה, והזכרתי לה שהלכנו לכותל לפני החתונה, הצבעתי על הקיר שהכיפות לקחו עליו קושאן כדי לעשות מיליארדים בשנה, ואמרתי לה: את רואה כפרע, מעכשיו דברי רק לקיר, אין לי סבלנות. שיחקתי מספיק זמן את התפקיד של הנייס גאי.
 
אלא שאז גיליתי שהיא לוקה במזופוניה, שאני מתרגם את זה לשמיעת יתר. גם כשאני לוחש לשימעל'ה הגמד וליוסי סתומיאן: יאללה לחוץ לי, תארגנו איזו פארה בחו"ל, היא שומעת גם ממרחק של 40 מ' ושואלת “מה לחוץ, מאמי, יש משהו שאתה רוצה לספר לי ולא יודע איך?". 
 
אבל בשלישי היא אמרה שהיא לא שומעת באוזן שמאל. גם אני לא שומע שם. כואב לך? שאלתי. היא ענתה שקצת. אז אמרתי לה שנארגן לה את דוקטור נגריס, שהוא נגר מומחוי גדול לאף־אוזן־וגרון ומתקן בובות במיידי. אבל היא תמיד יודעת טוב יותר, אז היא בחרה נגר־על־הדרך מהאתר של מכבי. 

לבוא איתך? שאלתי. “לא. אתה תתחיל להקיא לי שם, ואין לי כוח לטפל בך", השיבה. 
 
היא הלכה לבד. אני נשארתי במשרד שלי בקפה. הנגר שלח אותה לבדיקת שמיעה וכשהתקבלו התוצאות שיגר אותה מיד למיון. היא דיווחה לי ביובש, וביקשה שלא אגיע. מיד עלו לי סרטים בראש שהאישה תהיה מוגבלת ולא תהיה מי שתטפל בי. אז בנהיגה מבצעית התייצבתי בשיבא בתוך 20 דקות. היא ישבה שם בהמתנה, מכונסת בעצמה. לקחתי ממנה את הניירת כדי להבין מי נגד מי ונגד מה. לא הבנתי את הלטינית של הנגר, והנחתי הנחת עבודה בסיסית שכיפוש כבר בדקה בגוגל. 
 
נכנסנו לאח והוא אמר שנחכה להסעה שתיקח אותנו לאף־אוזן־וגרון. הודעתי לו שאני קצר בזמן, וניסע לבד. שיבא זה כמו עיר. אם אתה טועה בפנייה, הפסדת 20 דקות. אבל מאחר שכבר הקאתי בחניון, ולא ידעתי אם יש לי לחץ דם גבוה או נמוך, נהגתי לאט והגענו. אני, והבובה החולה.
בניגוד אלי, שאני היסטרי בקרבת חלוקים כחולים וירוקים, כיפוש ממש שקטה ולא פוחדת מכלום. אז החלטתי להתפלל באלם, וביקשתי עוד מערוף קטן מבורא עולם. למה ככה? מילא אני שקצת חטאתי בגדול פה ושם, אבל האישה באמת צדקת־על־מלא, אל תעשה לי את זה. אני לא בנוי לזה עכשיו, באמת שלא.
 
הרופאה הייתה ישראלית, מה שקוראים בכדורסל הום־גרוא'ון. היא הכניסה לכיפוש מצלמה דרך האף. מזל שלא התעלפתי במקום, באמת הייתי חזק. האישה לא זזה. מאיפה יש להן את השליטה העצמית הזו? קצת כעסתי שהיא קראה למתמחה שלצדה לבוא ולראות. מה זה פה? יום סרט בקמפוס? אולי תשלחי לו לינק, שיצפה בבית? האמת שלפי ההמהום שלו, כבר סיכמתי ביני לביני, שבחיים אני לא נותן לו לגעת בי. 
 
ואז אמרה הדוקטור שזו דלקת, סוג של בצקת, משום שהבובה הצטננה. אנטיביוטיקה, ויהיה בסדר. אין גידולים או חולירע יאסנה אחרת. ירד לי המתח בשניות, כל האדרנלין נספג מיד. היא תהיה כשירה להכין לי מרק בערב, אז תודה, אלוהים, שהיית איתנו ברגע קשה זה. באמת תודה. 
 
בעיות שמיעה. צילום: אינג אימג'בעיות שמיעה. צילום: אינג אימג'

הסעתי את כיפוש לחניון, וסיפרתי לה שרונה רמון סגרה ספרים. היא אמרה: “דיייייי, למה?"
גם אני לא יודע למה, אבל היא הייתה חולה במחלה סופנית. ברדיו קשקשו כל מיני טיפוסים על איוב ועוד סיפורים, אבל אני שאלתי את עצמי במה חטאה האישה הזו שנגזרו עליה 15 שנות אבל, ייסורים וחיבוטי נפש. בסך הכל היא הייתה אם ורעיה של סמל לאומי, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שלא חזר מהמשימה בגלל כשל של מהנדסי מעבורת החלל. 
 
ניסיתי לתאר לעצמי מה עבר עליה, כאשר לא התנגדה לרצונו של בנה להיות טייס קרב, ומה עבר לה בראש כאשר הגיעה המשלחת של חיל האוויר לספר לה על הנסיבות לתאונה שגרמה למותו.
 
לא ידעתי על מחלתה. היו כאלה שידעו, וטוב עשו כאשר שמרו על כבודה וסודה. אבל אחרי מותה, כרגיל, הכיפות ניסו להחליט בשביל ילדיה איך לקיים את טקס הלוויה. באיזו זכות? היא הייתה נבחרת ציבור? היא חייבת משהו למישהו מהרבנים? המחויבות היחידה שלה הייתה לילדיה. היא החליטה מה רצונה. מדוע לא לכבד את פרטיותה ופרטיות ילדיה? 
 
כי זה אנחנו, היאהוד. אצלנו בכתריאליבקה יש לכיפות קושאן על כל אחד, במותו ואחרי מותו. בחנוכה, רוב הציבור התמוגג מדונלד טראמפ שהדליק חנוכייה. אבל כאשר הניחו באוניברסיטת תל אביב עץ אשוח לקראת חג המולד, התחיל הבלגן. למה? למה להיות טינופות, כדי שכל העולם יראה וישמע, ולהתייפח בכל פעם שאיזה גוי אומר שאנחנו טינופות? מישהו פעם שאל את עצמו כאן, אולי הגוי צודק? אולי היהדות היא ערש הגזענות באנושות? גם אם לא שאל, התשובה היא רק כן. 
 
בגדול אנחנו מטרד, ואם היינו צריכים תזכורת למציאות, בא דונלד “החבר" של העם היהודי בכלל, ושל ביבי והבית היהודי הלבן בפרט, והודיע לעולם שהוא מוציא את הכוחות האמריקאיים מסוריה. כמובן שקמה זעקה גדולה בכתריאלבקה, איך הוא עושה לנו את זה? איך הוא מפקיר אותנו ככה לחסדי האייתוללות? אז התשובה מאוד פשוטה: כי הוא יכול, וקצת נמאס לו מאיתנו. יש לו דאגות אחרות על הראס, כמו תובע מיוחד שרוצה לשים אותו בכלוב; אין לו שום אינטרס כלכלי בסוריה בפרט ובעולם הערבי בכלל; ובגדול אי אפשר להאשים אותו, כי השבטיות במזרח התיכון ובמפרציות זה לא בסיס ליצוק עליו יחסי אמון. 
 
לסעודיה ולכתריאליבקה זה לא בא טוב? שישברו את הראס. דונלד צודק, לשיטתו. אבל עכשיו יהיה כאן קרנבל שיעסוק בשאלה איך מוכרים את האטרייה הזו לציבור. מה, טראמפ כבר לא חבר? אנחנו בנתק? לקחנו זמן שכל אחד מהצדדים יעמיס קצת בפיק־אפ'ס, עד שנחליט אם חוזרים למערכת יחסים? והכי חשוב: מה היה קורה אצל היאהוד, אם העראבר ברק חוסיין אובמה היה נוהג כך? 
 
הרי כל השפטלים שבעולם היו פוצחים ביבבה על העראבר־נאצי־פלשתינו ששוב בגד בעם היהודי ואין לנו על מי לסמוך זולת על עצמנו. אבל כשדונלד, הבן של פרד הגרמני שעמו שרף לנו שישה מיליון, זו אהבה נכזבת. ככה אנחנו.
 
עכשיו נותרנו לחסדיו של הבבושקה, קומראד פוטינא. הוא בכלל לא רואה אותנו ממטר רץ. יש לו את האינטרסים שלו במזה"ת: שליטה על מחירי הנפט ובנייתה מחדש של סוריה בתמורה למאות מיליארדי דולרים. אז מי זה ביבי הנודניק שכל הזמן מנדנד עם איראן, איראן וכמובן איראן. גם קומראד פוטינא מקבל תזכיר עיתונות ויודע שהאיש הכי חשוב בכתריאליבקה הוא היועמ"ש, ד"ר אביחי מנדלבליט. ויש לו לפוטינא מספיק זמן עד פברואר, כדי שביבי יפסיק לנדנד לו, ויתחיל להתעסק בהגנה על חירותו. 
 
# # #
בעוד כמה ימים ייסעו “רעייתי ואני" לטיול סוף שנה בברזיל. רה"מ שלנו שהוא גם שר ביטחון, שר חוץ, שר בריאות (ינואר זה החודש של שקיות הגופות בבתי החולים בגלל השפעת והקשישים, והמסכנים במסדרונות, אבל מי סופר?), שר קליטה (שאף אחד לא יבוא לפה!!! הלוואי שימנו כבר שר פליטה, לזרוק החוצה כמה מיליונים), מ"מ שר תקשורת (הוא בעצם הבעל בית בפועל לא רק כאשר הבובה שלו, איוב קרא, חולה), נוסע לטוזיג בברזיל - אבל לא ידוע מי יהיו ממלאי מקומו. 
 
אני ממש מאושר שרה"מ שלי ישן שמונה שעות בלילה (שאפו, באמת), אבל הרבה מאוד אנשים, כולל בכירי מערכת הביטחון לא יישנו בכלל אם מירי רגב תנהל כאן את העייסק במקומו. אז את מי הוא ימנה? את נפתלי הגבר? את ישראל כץ? האמת שהכי מתאים זה יובל “המבולבל" שטייניץ, ההוא שאינו יודע לשאול, ומאוד חלש גם בלענות. ותם, הוא בכלל לא, אולי גם לא רשע. הוא סתם לא יודע כלום. 
 
# # #
אתמול בעזרת השם, השוטר והשופט, השתחררו בשחרור מוקדם 957 אסירים. הממוצע של קיצור עונשם נע סביב 40 חודשים. לא מדובר באסירים שהורשעו בזוטי דברים כגון גניבת תפוז, אלא מקצוענים בתחומם: סמים 171; עבירות כללי 412 - מהם עבירות אלימות במשפחה 238; עבירות מין 42; מתוך כל האסכולה הזו יש 451 אסירים שהורשעו בעבירות אלימות, ששלחו את הקורבנות לאשפוז. 
 
חלק מהאסירים לשעבר מוגדרים כאסירים חולי נפש, אז שחררו אותם שיקבלו טיפול בקהילה. כאלף נפגעי עבירה עודכנו על השחרור המוקדם של תוקפיהם - כדי שיתארגנו עצמאית להגן על עצמם, מפני אלה שבאים לסגור חשבון. רק שישה מהקורבנות זכו לקבל צווי הגנה מהתוקפים, על אף שהנייר הזה שווה לתחת. 
 
השחרור ההמוני הוא תוצאה של פסיקת בג"ץ מלפני שנה וחצי - שלפיה שב"ס חייב לדאוג שלכל אסיר יהיה מרחב מחיה מינימלי של 3.5 מ"ר בתוך תשעה חודשים. בתוך 18 חודשים המרחב אמור להיות 4.5 מ"ר. לפי הפסיקה בעליון, חסרים לשב"ס כ־6,000 מקומות לאוכלוסייה של כ־26 אלף כלואים.
 
מה עשתה קולקציית האפסים שמנהלת אותנו ב־18 החודשים מאז הפסיקה של בג"ץ? כלומה ומאומה. התוצאה הייתה אתמול. מצוקת האסירים בשב"ס אינה דבר חדש שנחת עלינו כעב"ם, היא ידועה 35 שנה לפחות. אבל יש תקציב מדינה, יש איראן, יש כיפות, יש התנחלויות "בורוך השם", יש צוללות כדי שלג'מעתו של ביבי יהיה מאיפה לגנוב (לכאורה) ולקחת חאווה, קונים פה F־35 הפקר־הפקר־פטרושקה - אז אין כייסף לבנות בתי סוהר חדשים וחדישים. אז... זורקים את הפסולת לרחוב. 
 
ומה תעשינה עכשיו כל הנשים המוכות, עם הילדים המוכים? יתמודדו. ובעוד כמה ימים, כאשר מישהי תישחט, תודיע דוברות המשטרה שלא הוגשו תלונות על ידי הקורבן, והמקרה שלה לא היה ידוע למשטרה. מרשויות הרווחה יודיעו לנו שהמקרה ידוע, אך לאחר המשפט וההרשעה הופסק הטיפול. 
הכי חשוב שהשר האחראי גלעד ארדן עסוק עכשיו במינוי נציב לשב"ס וכמובן מפכ"ל למשטרה, אז אין לו ראש לעסוק בנשחטת העתידית. יש לו מינויים להעביר.
 
ו"רעייתי ואני", שתהו "געוואלד, איך אפשר לחיות במקלט לנשים מוכות?", נוסעים לטוזיג ההוא בברזיל. אז יורידו כאן מישהי, מה כבר קרה? כולה בעלה שוחרר 40 חודשים לפני הזמן. מה, ביבי שחרר אותו? זה בג"ץ קבע ואתם יודעים שבג"ץ הוא המכה ה־11 שלנו. ואם אינכם יודעים, אז איילת של המשפטים תגיד לכם. השופט אליקים רובינשטיין שפסק בסוגיית מרחב הכלואים, יוגדר מיד כשמאל־נאצו־ערבו־פלשתינו, כאילו הוא מונה לעליון בידי הרשימה המשותפת, ולא בידי הימין הנאור והפאשיסטי. 
 
אגב, מה קורה עם ועדת השרים לטיפול באלמ"ב? חבר שואל, כי הוא נורא מתוח מאז שביבי הכריז על הקמת הוועדה הזו. כמה ישיבות כבר היו? כמה כסף הוקצה לטיפול במגיפה? כבר נמצא פתרון? או שאנחנו עדיין בעליית מחיר הלחם ב־2.773 אגורות לכיכר? גם את זה חבר שאל. כולם שואלים אותי כאילו אני יודע, וטרם הפנימו שאני אידיוט.
 
# # #
הגשם לא מפסיק לנזול אל הים במדינת־אל־תל אביב. הכנרת עדיין שישה מטרים מתחת לקו האדום, ו־37 מ"מ מהקו השחור. בתרגום בגוף הסרט היא כבר ביצה, אבל עוד לא הודיעו. במקום זה שולחים לנו תמונות של מפלי הבניאס, עם זרם של בוץ. המכ"ם של השירות המטאורולוגי שבק, קורה. חדש יהיה בעוד חצי שנה, שנתיים מקסימום. למה? אין כייסף, נתנו לסמוצ'קנע ולהקתו את האגורות האחרונות מהקופה. 
 
האמת, בשביל מה צריך מכ"ם? יש כאן פחות מ־20 ימי גשם בשנה, אז אם יהיו 19 או 21 זה משנה למישהו? יותר חשוב להשקיע באיו"ש ולבנות מקוואות כדי שיהיה ג'קוזי לג'מעה של הכיפות. מגיע גם להם, די להתלונן. 
 
# # #
כיפוש שבה הביתה, מבחינתי היא בריאה כשור, על אף שהיא קצת חירשת. היא מיד הכינה סיר מרק, שיהיה לי מה לאכול אחרי הרדיו. הלחץ מהביקור בבית החולים גרם לי לכאבים בכתף, אז נתתי לה את המשחה של קרם הנאקות, שתמרח לי על האזור הכאוב. 
“איך זה שאני חולה, ולך יש כאבים?", היא שאלה. 
 
הא, כפרע, זה בגלל שאני קשור אלייך. לא הייתי גיבור כשהכניסו לך את המצלמה לתוך הראש? אלה בדרך כלל אירועים שבהם אני עובר החייאה, אבל הפגנתי בגרות, על אף כל המכשירים המפחידים בחדר הזה. 
 
“כן, היית ממש עוגן. הבטתי בך, היית לבן לגמרי וטפטפת זיעה. איך זה שאתה כזה מגודל, וכזה פחדן. אני אף פעם לא מבינה את זה".
את חייבת להבין, שהפיחדון מתחלק אצלי עד ל"אנטומיה של גריי", ולאחריה. זה רץ כבר 15 שנה הסדרה הזו. ד"ר מרדית גריי כבר נרקבת על המסך מזיקנוזיטיס, ועדיין מחפשים לה חתן. אבל אני רואה על מה מדברים בניתוחים של השתלת לב: על הדייט שהיה לקרדיולוגית השחורה, על ההתמכרות של הנוירו־כירורגית למשככי כאבים, על המנהלת השחורה שבעלה הדוקטור הלך להיות כבאי, כי היא מיררה את חייו עד שהפך לאובדני. זה נכנס לי בראש, כיפוש. 
 
כשהדוקטור המומחוי הפסיקה את הבדיקה עם המצלמה כדי לקרוא למתמחה, זה היה מבוא לאסון מבחינתי. תארי לך הדביל היה נוגע ועושה לך נזק מוחי? את יודעת שציון עובר במבחני רפואה זה 60? את מבינה שבציון כזה הרופא לא יודע 40% מהחומר שעליו הוא נבחן? מה זה פה, ניסוי וטעייה? פחד אלוהים, אני אומר לך. אני בדיקות כאלה עובר רק בהרדמה מלאה! אסור לי לראות את ההכנות, זה לא בשבילי. 
 
“כן, חיים שלי. אתה ממש אמיץ. אתה יכול להביא לי כוס מים?", שאלה האישה, כאשר סידרה עליה את השמיכה בספה. 
הבטתי בה, וזיהיתי שינוי אבולוציוני במערכת היחסים שלנו. כפרע, את חולה באוזן, לא ברגליים. מה נסגר איתך, למה שאני אקום ולא את? 
“אני לא מאמינה. מה ביקשתי? מים". 
 
נכון, את צודקת, אבל מחר תבקשי שאני אשטוף כלים וזה ידפוק לי את הגב, או שאוריד זבל וזה ידפוק לי את הירך והכתף. החיים הם נגעת־נסעת, חיים שלי. חשוב שתפנימי את זה. שטח כבוש לא מחזירים, הבית פה זה ארץ ישראל השלמה, ארץ אבותינו. 
“התחלת לחפור? בצהריים היית אילם מהפחד. אז אתה מביא לי מים?" 
כן, אני כבר מביא לך, אני רק לא רוצה שזה יהיה תקדים לשינוי מגמה.
“בסדררררר", היא אמרה.