בחולון בנו מרפאת נשים גדולה ומפוארת. שלוש קומות של גינקולוגיה, אולטרה־סאונד, כירורגיה עדינה במיוחד ופוריות למצפות. כשנכנסתי אל המבנה המעוצב בצבעים רגועים ובעיטורי פרצופים מחייכים של תינוקות קטנים, מיד באה לאוזני מנגינה מרגיעה של מלחין אנונימי וקריינית עם קול לא שיפוטי שבכל קומה במעלית מקריאה את הדברים הכי כואבים. "קומה ראשונה - כירורגיה פנימית, זיהומים ובית מרקחת. קומה שנייה - מרפאת פוריות, מעבדת זרע, הפריות. קומה שלישית - מעבדת דם, אולטרה־סאונד ואחיות". 
 

מלבד הרופאים והאחים, בבניין המוזר הזה (שקם באמצע שכונת מגורים נובורישית על פי רוב) כמעט שאין גברים. מי שמגיעות אליו בדרך כלל הן נשים הרות, הממלאות את בקבוק המים שלהן בקולר המיוחד בקומה הראשונה, או נשים הסובלות מכאב ביוץ חד וחייבות לראות רופא בו ברגע. ישנן גם מי שמרגישות חולשה, עייפות ועוד כל מיני חוסרים ומיד משייכות את זה לנשיותן (מה שקרה לי, למשל). אלו בדרך כלל גם יוצאות משם הכי מהר לאחר שננזפו (בחיוך, כי חיוך זה חשוב בבניין החדש) על ידי האחות, או אם התמזל מזלן, הרופא. 
 

לקחתי מספר ממכשיר שידע את מספר הזהות שלי עוד לפני שהקשתיו, והתיישבתי על כיסא מרופד בהגזמה, לחכות בתור. אינני יודעת באיזה כישרון עשיתי זאת, אבל כל שהגעתי לבדוק הוא חוסר בוויטמינים ועייפות מוגברת. איך זה שהזמנתי תור דווקא לגינקולוג - ועוד לרופא הנשים המבוקש ביותר באזור? 

ברבע השעה הראשונה של ההמתנה הבטתי על הנשים סביבי. 

הן היו בשלב מתקדם של ההריון, חלקן לבשו שמלות קיציות למרות הגשם בחוץ, מתנשפות כל רגע בטענה שהמרפאה מתקמצנת על המזגן; חלקן לבשו טייטס וחולצה עם ציור של תינוק מחייך באזור הטבור, וחלקן לבשו סריגים רחבים כל כך, עד שנדמה היה כי הן מתכחשות לאותו ההריון. "גם את לחדר 113?", שאלה אחת והביטה בבטני הלא הריונית. "כן", עניתי לה. "את לפני לידה או אחרי?", המשיכה. "מה יש לך?", הוסיפה המתולתלת עם חולצת התינוק הצוחק מימיני, "רואים שאחרי, הבטן רפויה". 

אישה בהריון, אילוסטרציה. צילום: istockphotoאישה בהריון, אילוסטרציה. צילום: istockphoto


הבטתי על בטני ומיד הרפיתי קצת את החולצה הצמודה. "אני לפני, הרבה לפני, למעשה, אני נשואה רק חודשיים". הראשונה שלחה אלי חיוך מאולץ ושיחקה בטבעת הנישואים שלה. ציפיתי שתברך או תשאל אם יצאנו ברווח או בהפסד מהחתונה, אבל היא הביטה בי כתוהה על קנקני והמשיכה: "בת כמה את?". "אוטוטו 29", עניתי לה. "התחתנת מאוחר", שחררה נשיפה. המתולתלת מימין ביטלה את דבריה בתנופת יד ואמרה: "מה מאוחר? גם אני התחתנתי ב–28 אבל היו לנו כבר שני ילדים יחד, הוא לא הצליח לכבול את הנחש שלו עד החתונה, אז לא נחשב".
 

צחקנו כולנו, היה במתולתלת הזו משהו חינני, מסוג הנשים שישלימו בהומור עם כל מציאות, קלה או קשה. מסוג הנשים שאוכל לדבר איתן שעות על הדברים הכואבים ביותר ובסופו של דבר לצאת מביתן עם כאבי בטן ולסת. 
 

"אל תחכי", הוסיפה הראשונה, "הטכנולוגיה היום גומרת על הביציות של כולנו, תעשי ילד מיד". הנהנתי כצייתנית. "יכול להיות שתביאי ילד עוד לפני שתיכנסי אל הדוקטור, אל תדאגי, יש עלי טיטולים", אמרה המתולתלת. שעה שלמה חיכיתי בתור, בכל פעם שחשבתי כי הגיע תורי, נכנסה עוד אישה הרה עם הזמנה מוקדמת יותר משלי והתיישבה. "זה ידוע שלרופא הזה את מזמינה תור לשמונה בבוקר, מגיעה ב–11 ועוד יש לך שעתיים המתנה, אבל הוא שווה כל שקל! שדרגתי את הכרטיס בשבילו", לחשה לי המתולתלת כמסגירת סוד. "גם אני שדרגתי בשבילו", התחרתה זו ממול, חלילה שתצא מהשיחה. "וגם אני", הוסיפה עוד אחת, שרק נכנסה. לה לא הגבנו, היא לא הייתה בחבר'ה שלנו.
 

עוד חצי שעה עברה, ואל החדר עם הדלת הירוקה שעל יד דלתו של הרופא הנכסף נכנס רופא מבוגר, שער שיבה שופע, קומתו גבוהה ועל צווארו נח סטתוסקופ (כבר שנים שלא ראיתי רופא צועד עם סטתוסקופ). לפני שסגר את הדלת הנהן אלינו בראשו ומלמל "בוקר טוב".
 

"בוקר טוב, דוקטור", השיבה לו המתולתלת בחיוך. כשסגר את הדלת, לחשה לעברנו הדעתנית ממול: "כבר צהריים, אבל מהדוקטור הזה אני לא מצפה להבדיל בין לחמנייה לפיתה". הנשים בחדר צחקו. "הוא נוראי", אמרה אחת, "ביקשתי שמירת הריון, צחק לי בפנים ואמר שאם אמא שלו במשך תשעה חודשים עבדה במפעל טבק עם תאומים בבטן, אז אני בטח יכולה לעבוד מול מחשב בחודשיים שנותרו לי". אחרת הוסיפה: "ואת ההפניה שלי לקח לו עשר דקות לקרוא ועוד 20 להקליד לי חוות דעת. עוד שנייה והייתי יולדת לו בחדר".
 

הנשים צחקו. "זו הזקנה" אמרה המתולתלת, "מה יעשה?". אחת מהנשים אמרה: "מה יעשה? יאללה שיפרוש, שייקח את אשתו לקרוז, יש מבצעים עכשיו". כולן צחקו שוב. הבחנתי שהדוקטור לא סגר את דלתו עד הסוף, וצוהר קטן נשאר בינה לבין המשקוף. קיוויתי שלא שמע את שיחותיהן. אף אחת לא נכנסה אל חדרו, שלחתי מבטי אל המסך שמעל דלתו. בניגוד לגינקולוג שעל ידו, בשביל הרופא הזה לא עמדה אף אחת בהמתנה. לבי נכמר, הדבר הזכיר לי את שירותי הצבאי ואת היתומה מרמלה שבכל חג, כשבאו הורינו עם סלים גדולים, הייתה מסתתרת בחדרה ומתרצת זאת בעייפות גדולה. 

"עוד כמה זמן נראה לכן שיש לי לחכות?", שלחתי שאלה כללית לחדר ההמתנה. "שבי פה כמה שצריך", אמרה ההחלטית ממול, "על דוקטור כזה לא מוותרים". שאר הנשים הנהנו בראשן והסכימו איתה. מעל שעתיים (והאמינו לי שאינני מגזימה) חיכינו שם. הדוקטור, מתברר, משקיען עד מאוד. אף שהוא איננו פרטי, כל מטופלת נכנסת אליו ל–40 דקות שלמות של בדיקה ושיח. מעורר הערצה, ובכל זאת, לא הצלחתי להבין אותן. עם בטן גדולה, גלי חום, עייפות ולעתים טחורים, על כיסא קטן במרפאה שכמה שלא תקורצף בכלור חזק עדיין החיידקים יטיילו בה חופשי. 
 

מלבד אחות אחת עם כוס קפה בידה, לחדרו של הרופא הזקן טרם נכנסה מטופלת. כשפתח את דלתו, הביט בנו ושאל חרישית, "מישהי אלי?". כל הנשים סובבו את מבטן ושתקו. הרופא סגר שוב את הדלת, הפעם לא השאיר צוהר. מיציתי, למעשה מיציתי עוד מזמן, ואני די מאוכזבת מעצמי שלא עשיתי זאת קודם.
 

קמתי ממקומי ובלי להביט בשיפוטיות מבטן של הבנות, דפקתי על דלתו. "מה את עושה?", אמרה המתולתלת, "עוד שעה מקסימום תורך, חיכית כל כך הרבה זמן, לא חבל?". לא הקשבתי לה. כשזמזם הזמזם ונפתחה הדלת, נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי. "את בטוחה שאת אלי?", הביט בי הרופא וכיווץ גבותיו. "אם תסכים לקבל אותי", חייכתי.
 

כמובן שהסכים. למעשה, היו לנו יותר מ־40 דקות, ולו הייתי מושכת - השיחה הייתה נמשך גם יותר. הוא נתן לי הפניות לכל הבדיקות האפשריות, בדק ביסודיות, אמר שאין כל לחץ להיכנס להריון והתלהב כשסיפרתי לו שרזיתי 20 קילו. אחר כך הקליד הכל על המחשב ואכן, בזמן שעשה זאת, תהיתי אם כבר יש שלום עם הפלסטינים ואם משיח בן דוד כבר עומד בשערי ירושלים. ובכל זאת, רגע לפני שיצאתי אמר: "תחזרי אלי עם הבדיקות, נכון?". 

"אין אופציה אחרת", אמרתי לו ועיניו אורו. 
 

כשיצאתי מחדרו, הנשים שחיכו לדוקטור המבוקש כל כך הביטו בי. "הוא הכאיב לך?", שאלו. "הוא בכלל רואה משהו?", התעניינו. "נתן לך המלצות או אמר לך שאמא שלו לא עשתה אף בדיקה והכל היה בסדר?", הוסיפה המתולתלת. הן צחקו, צחקתי גם אני, ולמה לא בעצם? "כנסו אליו", אמרתי, "הוא הכי טוב שפגשתי". אחר כך נפרדתי מהן ונכנסתי אל המעלית עם הקריינית המדברת. סביר להניח שלא נכנסו אליו, דעות קדומות מנצחות כל תקווה. אבל מנגינת המעליות ערבה פתאום פי כמה לאוזני ופרצופי התינוקות המחייכים הביטו לי ישר לעיניים. ידעתי שמתישהו אכנס להריון ואהיה האישה ההרה היחידה במדינה (או בעולם) שלא ממתינה דקה אחת בתור.