ביום שבו קיבלתי את כרטיס הכספומט הראשון שלי, צעדתי בחשיבות אל הכספומט שליד בית הספר, הכנסתי אותו פנימה והקשתי את המספר הסודי בתנועות ניצחון. בחשבון שלי היו 200 שקלים, אבל אני משכתי 400. בתוך מנעד האפשרויות שהתרוצצו לי בראש, לא חלפה אפילו לרגע האפשרות שלהכניס את עצמי בגיל 17 למינוס זה רעיון גרוע לתפארת. ככה למדתי מאז ומעולם ונדמה היה לי שזו השיטה הנהוגה, המקובלת והרצויה. היום אני מבינה מה המקור לדבר הזה, פרט למימזיס, כלומר אמנות החיקוי של כל מה שלמדתי עוד מבטן אמי, שאומרת: בעלת מינוס בת בעלת מינוס אנוכי, וכך יהיה לעד.

שנים אחר כך ליוויתי את הבן שלנו לבית הספר. הוא היה אולי בן 7, ושאל: “אמא, כמה את מרוויחה?”, “לא יודעת”, עניתי לו. “אני עצמאית. לא ברור. זה משתנה”. העיניים שלו לבשו התחלה של מה שהסתמן תימהון. “וכמה כסף את ואבא מוציאים בחודש?”, הקשה עוד. “לא יודעת, תלוי. לא ברור”, עניתי לו. הוא נעמד במקום, ואחרי התימהון בעיניים הגדולות והחכמות שלו, שאל: “את לא יודעת כמה כסף את מרוויחה וכמה את מוציאה? אני המום. זה לא הגיוני”.

ילד בן 7, מול בת 34, רואה אמת שהיא לא מזהה. אבל לאמת יש נטייה לגלות את פניה, אם היא מוזמנת או לא. זה לוקח זמן, אבל בסוף קורה.

“בכיינים, כולם בכיינים”, הלין בפניי במפגש חברים איש אחד. הייתה לו הבעת שאט נפש על הפנים. “תראו מה זה, כל הקניונים מלאים, שדה התעופה מלא 24 שעות בטסים ובחוזרים, וכולם בוכים. המצב של ישראל נהדר! מצוין! חזק!”. אני מכירה את הנטייה הזו של כולם להיות כלכלנים בין־גלקטיים בכירים מוסמכים.

ישראל היא אחת מעשר המדינות החזקות והמשפיעות ביותר בעולם בכמה קטגוריות: הצבאית, הכלכלית והפוליטית”, ציטט אחד אחר, ועוד אחד דיבר בשבחי התל”ג וחוסנה הכלכלי של ישראל. בכלל, לגברים, כך שמתי לב, יש נטייה לשים סימני קריאה בסוף כל משפט. רוצה לומר: אם אני אומר, אני יודע! אני עכשיו מצטט בסמכותיות! אין ויכוח!

אני אישה קטנה וחסודה, ולפיכך יש לי להציע בעיקר סימני שאלה, אז שאלתי: אם מצב הכלכלה כה נהדר, איך זה שרובנו תקועים במינוס עצום? ולא, אני לא מדברת רק על מי שחי ברמת חיים מאוד גבוהה. מדברים על מעמד הביניים, בשעה שאם נתקרב קצת יותר, נגלה שזו המצאה - אחיזת עיניים מתמשכת, הונאה עצמית. אני טועה? הנה, עכשיו אני מצמצמת מרחק ומסתכלת על הדברים מקרוב.

כמה מהמכוניות החדשות הן לא שעבוד לליסינג? כמה נסיעות לחו”ל לא מפוזרות על פני תשלומים? הקניונים גדושים במבקרים, אבל כמה מביניהם קונים באמת ולא רק מסתובבים ושוזפים עיניים? יש כאן מישהו עם פלוס בחשבון? מישהו בלי בית ממושכן עד שנת 2900 בערך? מישהו שלא בודק מחירים כי קטן עליו, להיכנס לסופר ולצאת עם סל של 700 שקלים בשביל כמה מוצרי יסוד בסיסיים, ירקות ופירות? מישהו שלא משועבד לעבודה שלו כדי להשאיר את האף מעל המים? אם כן, הביאוהו לכאן. אם לא, תסתכלו על המינוס שלנו ותבינו ש”מעמד ביניים” זו חיה בהכחדה. התבוננות פנימה מגלה ששכבת העוני גדולה בהרבה מהנתונים שנחשפו לאחרונה.

אני, כאמור, אישה קטנה, ולא רק אישה קטנה, אלא כלכלנית זעירה – אם בכלל. דבר אחד אני מבינה: להתייחס לתל”ג כמדד למצב הכלכלי של האזרחים במדינה זו טעות. אי אפשר לקחת את הפעילות הכלכלית של כלל המדינה, לחלק במספר התושבים ועל סמך זה לומר שהמצב האישי של כל אזרח טוב.

יש אחוז קטן של אוכלוסייה שאחראית על רוב התל”ג במדינה, ואין לזה שום משמעות או השפעה על הכנסותיהם של רוב האזרחים. ניקח מדינה תיאורטית שבה יש 100 אזרחים. בקרב 99 מהם הפעילות הכלכלית עומדת על 1 שקלים. אצל אזרח אחד, הפעילות עומדת על 1,000 שקלים. התל”ג הוא 1,099 לחלק ב־100, כלומר 11 שקלים לנפש.

וזה, חברים, לא קשור בכלום למציאות של הרוב, שהיא 1 שקלים לנפש. אז לפני שמדברים איתי על חוסן כלכלי, תל”גים ושמל”גים, אשמח אם יורידו מעלינו את עול המסים המפלצתיים, כדי שנוכל להיכנס לסופר ולקנות סל בסיסי בלי להיטחן עד דק, ולהסתכל לילדים שלנו בעיניים כשהם שואלים אם יום אחד נוכל לעזור להם לצאת אל החיים. ועוד דבר: אל תקראו לנו בכיינים.

קריאה ראשונה

עשינו עסק" הוא ספר מלווה בקומיקס, בפרטי טריוויה ובמושגים, המאגד בתוכו את האבולוציה של הכסף וגלגוליו הקדומים ביותר. המקור, שראה אור בפולנית, עבר התאמות לקהל הישראלי הצעיר במטרה לספק לו כמה שיותר מידע בנושא חינוך פיננסי, ולהניח יסודות למה שיהפוך אחר כך להחלטות מושכלות של צרכנים נבונים לעתיד. לעולם לא מאוחר מדי. מהו כסף ובמה השתמשו האינדיאנים כדי לשלם? איפה נולדו השטרות הראשונים, מהם בנקים, מהי בורסה ומהן הנסיבות ליצירת עוני? בהתחשב בעובדה שילדי ישראל לא זוכים לחינוך פיננסי ראוי, הספר הזה מספק מענה נהדר, ידידותי ונהיר. ועוד מילה לפני סיום: אם אכן יתגלה ביקוש, אנא מכם, אנשי הוצאת סטימצקי, הקדישו מחשבה נוספת להגהה. 

"עשינו עסק". עיצוב: ליז גלפר"עשינו עסק". עיצוב: ליז גלפר

המלצתרבות

את כלי הנגינה השונים למדתי להכיר כילדה, לצד חינוך מוזיקלי ברוח סובייטית מוקפדת, באמצעות יצירות שמלוות אותי עד היום: ב"סימפוניית הצעצועים" שחיבר לאופולד מוצרט (אבא של) התוודעתי לחצוצרה, משרוקית ורעשן, למשל. הודות ל"פטר והזאב" מאת סרגיי פרוקופייב, ערכתי היכרות עם כלי נשיפה שונים וכמובן עם כלי קשת, ו"קרנבל החיות" מאת סן סנס גילה לי צ'לסטה מהי, לצד כלים אחרים.

מופע המחול "פה מי לה" שמעלה "קבוצת במה" של נימה יעקובי מעלה את הזיכרונות המתוקים האלה שהתיישבו בתוך הלב ולא זזים משם, בליווי יצירות של פרוקופייב, שוברט וביזה, לצד יצירות שחיבר ישראל ברייט לטובת המופע. ילדה קטנה נכנסת לעולם כלי הנגינה, ובכל קטע כלי אחר של התזמורת מתעורר לחיים: החליליות הופכות לגחליליות, קרן היער היא פעמון הפוך, תופי מרים הם תכשיטים של גברות המתחרות ביניהן בצלצולים ובנקישות, וכך הלאה. 

"פה מי לה" של "קבוצת במה", לכל המשפחה, 27 בדצמבר בשעה 17:30 בכפר האקולוגי ורטיגו בנתיב הל"ה; מחיר כרטיס: 30 שקלים, להזמנות: 073-7962036

"פה מי לה". צילום: עידן לוי"פה מי לה". צילום: עידן לוי