מקרי הרצח האחרונים במגזר הערבי עוררו בו דאגה, זעם וביקורת כלפי משטרת ישראל. מי שמיהרו לתפוס טרמפ על האירועים הקשים היו, כהרגלם, חברי הכנסת מהרשימה המשותפת. ג’מאל זחאלקה ואיימן עודה שיגרו את חציהם כלפי הממשלה והמשטרה על החידלון המתמשך לטענתם שהפך למכת מדינה.

אכן, מדובר בתופעה שצריכה להדאיג כל אזרח בישראל. ההשתוללות הבלתי פוסקת של ארגוני הפשע והעבריינים במגזר הערבי חצתה מזמן את כל הקווים האדומים. ואכן, נדרש בדחיפות טיפול שורש.


אומנם המשטרה פתחה בשנים האחרונות תחנות ביישובים הערביים ותגברה את כוחותיה שם, אבל לכל הדעות זה לא מספיק. ואולם האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית גם לעבר ערביי ישראל, שרבים מהם רואים במשטרה אויב ולא גוף שמסייע לניהול אורח חיים תקין, וכמובן אל חברי הכנסת הערבים.


צריך לשאול את אותם חברי כנסת: מתי פעלתם באמת למיגור התופעות הללו בקרב הציבור שלכם? מדוע אינכם מעודדים צעירים להתגייס למשטרה? מדוע אתם לא פועלים בקרב ציבור המצביעים שלכם להקמת משמר אזרחי ביישובים הערביים, כדי להתמודד עם מעשי הפשע, הבריונות והנהיגה המסוכנת? למה אתם לא פועלים להכיר במשמר אזרחי שכזה כשירות לאומי?


לא אחת שמענו על ההתנגדות החד־משמעית בציבור הערבי שצעירים יתנדבו למשטרה - מעשה שעלול להפוך כל מתנדב למשת"פ של הממסד. ואבוי לאותו אחד מהמגזר שיעז להתלונן או לדווח למשטרה על מעשי עבריינות, סחיטה, החזקת נשק ונהיגה מסוכנת. לפני שנים, אגב, כשתופעת ריבוי כלי הנשק והירי הלא מרוסן בחתונות במגזר הערבי עוררה דאגה, צמרת משטרת ישראל הודיעה על כוונתה לבצע מבצעי פתע רחבים לגילוי ולהחרמת נשק זה. אבל אז קמה התנגדות במגזר, שאותה השמיעו בעיקר חברי הכנסת הערבים. הם התרעמו על החדירה הפולשנית של המשטרה ליישובים ולבתים במגזר. 


הגאות בפשיעה במגזר הערבי נובעת בין היתר משינוי חברתי. ההשפעה המסורתית של אבי המשפחה וזקני הכפר על הסביבה הקרובה ובכלל, פחתה באופן ניכר. קם דור חדש, אחר, שמקשיב בעיקר לעצמו. אחד הביטויים לשינוי, בשוליים שלו, הוא תרבות עבריינית: נשק זמין, מאבקי שליטה וחיסול חשבונות.  המהפכה במגזר נתנה את אותותיה גם במערכת החינוך. המורה הערבי, שהחזיק בעבר בכבוד רב, בהשפעה, איבד מסמכותו. גם הוא מתקשה להשתלט על האלימות שמתפתחת בסביבתו - והופך לעתים בעצמו לקורבן מצד תלמידיו. תופעה זו קיימת גם בציבור היהודי, חובה להדגיש, אבל במקרה הזה היא זוכה לכותרות ובהכרח גם לטיפול. 


ובכל הזמן הזה מה עושים חברי הכנסת הערבים? עסוקים בענייני העם הפלסטיני. במקום לפעול למיגור התופעות החמורות הללו בביתם, הם מצביעים על משטרת ישראל כאשמה במצבם. נבחרי הציבור שאמורים לייצג בכנסת את המגזר הערבי ולדאוג לשיפור איכות החיים שלו עסוקים בהקמת מדינה פלסטינית. עיניהם נשואות יותר לרמאללה, לשכם, לחברון ולעזה מאשר לאום אל־פחם ולסכנין.