השבוע הגעתי לגן של הזאטוט עם סל כביסה על הראש. זה בדיוק כמו שזה נשמע. אין כאן דימויים או מטאפורות חבויות. זה בדיוק כמו שזה נקרא, בצורה המוחשית ביותר. סל כביסה על הראש, גן ילדים, אני. פשוט לא הייתה לי ברירה אלא להגיע ככה, מכיוון שזו הייתה הדרך היחידה לגרום לילד שלי להגיע לגן מהר. כלומר לא בהכרח הדרך היחידה, אבל זו הדרך הכי מוצלחת שיכולתי לחשוב עליה בשעה 7:15 בבוקר. אינני בנוי לשעות האלו. מערכת קבלת ההחלטות שלי בשעות האלו קצת משובשת, בואו נגדיר זאת כך.

אתם מבינים, הזאטוט הקטן, בדיוק כמוני, סובל מקשיי שינה ומאוד קשה להעיר אותו בבוקר ולגרום לו לצאת מהמיטה. צריך להיות יצירתי ולמצוא דרך לגרום לו להתפתות לצאת מהמיטה אל עבר היום שהגיע והגן. ושוקולד, מה שעבד במשך הרבה זמן, כבר לא עובד. זה כבר לא פיתוי מספיק גדול בשבילו. אז צריך לחשוב מחוץ לקופסה, מחוץ לקופסת השוקולד, אם תרצו. אין ברירה. ומחוץ לקופסה זה נראה די משונה ומביך. כלומר, אני זוכר היטב את היום שבו הערתי אותו כשלראשי סיר בישול ובידי כף בישול שבה דפקתי על הסיר שהשמיע צליל חזק, ועשיתי מין פרצוף מצחיק כזה מבית היוצר של יובל המבולבל. זה עבד, הזאטוט ראה את זה, השתולל מצחוק וביקש להמשיך במופע - וכאן כמובן שהצבתי לו אולטימטום: בשביל לראות את המשך המופע הוא צריך לצאת מהמיטה, להוריד את טיטול הלילה ולהתלבש. 

אלא שזה עבד רק ליומיים, ביום השלישי זה כבר לא היה מספיק מלהיב, וכך מצאתי את עצמי מתדרדר מיום ליום במדרון השטותניקיות, עד שהגעתי לכך שהערתי את הילד עם סל כביסה על הראש. אלא שהפעם הילד דרש שאקח אותו ככה לגן. ניסיתי להסביר לו שזה בעייתי ועלול לסכן אותי באשפוז בכפייה, אבל זה לא עניין אותו. לא הייתה לי ברירה. ברגע שהגעתי לגן עם הילד כשסל הכביסה על ראשי, התקבצו סביבי הילדים, ואת גלגולי צחוקם אפשר היה לשמוע ברחבי גוש דן. הגננות הסתכלו עלי ולא האמינו. היה לי ברור שהכבוד העצמי שלי ביצע חרקירי, אבל מה לא עושים בשביל הילד? 

כשבאתי לאסוף את הילד אחר הצהריים, הגננת קראה לי הצדה. פרצופה החמוץ לא השאיר מקום לספק באשר לאופי השיחה. ״עכשיו כולם ירצו שההורים שלהם יבואו ככה״, היא אמרה לי. ״האמת היא שזה יהיה מצחיק אם כל ההורים יגיעו ככה״, אמרתי. ״אותך זה יצחיק״, השיבה, ״אבל לא בטוח שכל ההורים בגן גם יצחקו כשהילד שלהם יבקש מהם להגיע עם סל כביסה על הראש, ומספיק הורה אחד שלא יאהב את זה וזאת כבר נהיית בעיה״.

״טוב אני מבין״, אמרתי לה, ״לא יקרה יותר״.

הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה מהגן. לפתע שמעתי אותה אומרת ״דבר נוסף״. הסתובבתי אליה. ״אתה גם לא צריך לנשק כל פעם שאתה בא את הג׳ירפה״, אמרה לי. זה נכון, ישנה בגן מין ג׳ירפה עשויה עץ בגובה של מטר וחצי בערך, ואני נוהג לנשק אותה כל פעם שאני מביא את הילד לגן או מחזיר אותו ממנו. זה מצחיק אותו. ואני, בתור ליצן החצר הרשמי של הילד, מחויב לבצע את כל מה שמעלה חיוך על פניו.

הגננת, אני חייב לומר, אמרה שבעיניה זה חמוד מאוד, אבל מה שקרה זה שחלק מהילדים בגן החלו גם הם לנשק את הג׳ירפה, במיוחד איזה אחד שממש לקח את זה אל הקצה ונוהג לנשק את הג׳ירפה באופן כזה מסור שזה נראה ״קצת בעייתי וקצת מחוץ לגבול הטעם הטוב״, כפי שהגדירה זאת הגננת. ולילד הזה בדיוק יש אמא די קפדנית, נגיד זאת כך, מסוג האמהות שמככבות בקבוצת הוואטסאפ של הגן, והיא קצת התקשתה לעכל את מחוות החיבה של ילדה הקטן לג׳ירפה. היא ניגשה לגננת ושאלה אותה מה זה הקטע הזה, מהיכן זה הגיע, והיא הסבירה לה איך כל זה התחיל. ״היא קצת הייתה בשוק ממה ששמעה״, הסבירה לי הגננת, ״היא לא הבינה מה זאת אומרת שאתה מנשק את הג׳ירפה וביקשה שהדבר ייפסק״.

״טוב, אבל אולי אני יכול לפחות לשלוח לג׳ירפה נשיקה באוויר?״, שאלתי בחיוך.

״תראה, נשיקה באוויר״, היא הרהרה בינה לבין עצמה, ״זה נראה לי בסדר״.

״אוקיי, תודה״, אמרתי לגננת, שלחתי נשיקה באוויר לג׳ירפה ויצאתי מהגן.

אין ספק שמערכת החינוך בימינו הרבה יותר קשוחה ממה שהיא הייתה כשאני הייתי ילד. אני זוכר שכשהייתי פחות או יותר בגיל של בני באתי פעם לגן של הקיבוץ שבו גדלתי עם נחש זעמן שחור שאבא שלי תפס והביא לי, ואף אחד לא עשה מזה סיפור. זה לא נחש ארסי, ויחסית לנחשי הארץ הוא נחשב לבעל מזג טוב. אגב, קראתי לו ״השחור״. בתקופה ההיא הפוליטיקלי–קורקטיות עוד לא השתלטה על השיח והיה אפשר לכנות מישהו על פי צבע העור שלו. היום היו מבקשים לכנות אותו נחש ״אפרו–ישראלי״ או משהו כזה. אלו היו זמנים אחרים, והכל היה אחרת. אז יכולת להסתובב עם סל כביסה על הראש יום שלם ואף אחד לא היה עושה מזה עניין גדול.