בואו ננסה במאמץ עילאי לא להתמקד בראש הממשלה בנימין נתניהו. האיש שכל יום וכל שעה ובכל נושא מייצר פילוג בין מי שתומך בו ואוהב אותו לבין מי שמתנגד לו ורק מייחל ליום שבו ילך הביתה. דרך המחשבה הזו שמה את ראש הממשלה במוקד, גם בעמדת ההשפעה אבל גם בעמדת הסקילה. אבל נתניהו הוא רק הסימפטום לתופעה כללית יותר: הכל אישי. הבחירות הקרובות הן כאילו על "דרך", "מדיניות" ו"עמדות", אבל בפועל הן בחירות אישיות. לא רק על הראש, אלא גם על כל השאר. 

קחו לדוגמה את הרשימה הערבית המשותפת. האם רוב הציבור יודע מה עמדותיה בענייני חוק העישון במקומות ציבוריים, מתווה הגז, שילוב ערבים בתעסוקה או התקציב? את מי מחברי הכנסת של הרשימה הציבור מכיר? אני מנחש שאת אחמד טיבי, שהוא מותג־על של פוליטיקאי ערבי, את איימן עודה ראש הרשימה, את ג'מאל זחאלקה הוותיק ואת חנין זועבי המתריסה והצעקנית. סקר שנערך עבור התוכנית שלי ברשת 13, "לפני החדשות", גילה שני דברים מרתקים: טיבי משיג לבדו כמעט את אותו מספר מנדטים שהשיגה הרשימה, ומחצית מהציבור הערבי חושב שהרשימה לא עושה עבודה טובה עבורו. 
 

בואו נעבור למפלגת כולנו. כולנו מכירים את משה כחלון, שר האוצר המעורב והמתערב שהוא ראש הרשימה. אבל האם אתם זוכרים שב־2015 השר להגנת הסביבה מטעם המפלגה היה אבי גבאי? הוא היה אחד המתנגדים הבודדים למתווה הגז ובמחאה על צירוף ישראל ביתנו לממשלה וסילוקו של משה יעלון מתפקיד שר הביטחון, פרש גבאי מתפקידו. עוד בכולנו: יואב גלנט, שצפוי לעבור בקרוב לליכוד, אלי כהן הפעלתן ואלי אלאלוף יו"ר ועדת העבודה והרווחה שצפוי לפרוש בסוף הקדנציה הנוכחית. בסוף כולנו זה כחלון. מי שאוהב אותו יצביע עבורו גם אם הוא לא אוהד את שאר חברי המפלגה, ומי ששונא אותו לא יצביע עבורו גם אם הוא מאוד מחבב למשל את רחל עזריה. 
 

זהו בדיוק הדין גם לגבי יש עתיד של יאיר לפיד, שלא לדבר על השחקנים החדשים. אורלי לוי־אבקסיס יכולה לצרף את מי שהיא רוצה לרשימתה, והמבחן יהיה מי לא גורם לה מבוכה. ומעל כולם מרחפת מפלגת הרמטכ"לים, ונראה כי המשאית היעילה ביותר לפוליטיקה היא משאית צבאית במילואים.
 

יש בזה משהו מרגיז, אבל גם מעורר תקווה. פוליטיקאים ותיקים, שנאבקים על מקומם, רוקמים דילים ומחוקקים חוקים, רואים איך משום מקום מגיע מנהל בית ספר לשעבר או פנסיונר מהצבא או איש עסקים שעשה בוחטות לביתו, מצטרף למפלגת הפתעה כלשהי ותוך שלושה חודשים עומד נרגש ודומע מעל במת הכנסת ומודה לאביו ולאמו שהביאוהו עד הלום. מה שמעורר תקווה שיש שיטה שמאפשרת ריענון ושמביאה לפוליטיקה אנשים שהם לא פוליטיקאים מקצועיים. 
 

על הפרק נמצאות הרשימות של משה יעלון ושל בני גנץ, ששינה את חוקי הפוליטיקה בימים האחרונים והצליח להשתחל לתפקיד "הברבור השחור" (ההפתעה שמשנה את כללי המשחק במסחר במניות), אף על פי שהוא בעיקר האביר על הסוס הלבן.

משה (בוגי) יעלון. ימשוך את מי שמתגעגע להדר הבית"רי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

הברבור השחור 

"מניתוח תוצאות הבחירות מאז 2006 אנחנו למדים דבר חשוב: ממשלה שאינה בראשותו של נתניהו יכולה לקום רק אם מפלגת 'ברבור שחור' חדשה מגוש המרכז תזכה ל־7 מנדטים לפחות", אומר שבתאי שובל, חוקר במרכז הבינתחומי הרצליה ואיש אמ"ן לשעבר. "מעטים זוכרים את מפלגת הגמלאים 'גיל'. מפלגה קיקיונית זו היא שהביאה למעשה לעלייתה של מפלגת המרכז קדימה וליכולתה להקים את הקואליציה. מפלגת הגמלאים הכריעה את הכף כשסחבה 7 מנדטים מהימין, והפרה את האיזון בין הגושים לטובת המרכז. במילים אחרות: כדי להקים ממשלה, גוש המרכז זקוק לברבור שחור שיסחף קולות מהימין ויאפשר לחרדים ולליברמן לממש את נטישת הימין". 
 

שובל מבסס את הניתוח שלו על עוד תובנה מרתקת, שמתחברת להדגשה שלי שהכל אישי. לפי התובנה שלו, הימין לא מנצח. אין גוש ימני מובהק, והתחושה של הסחף הימני היא תולדה של אינטרס ימני ושמאלני משותף. "גוש הימין הציוני המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, דתיים לאומיים־הבית היהודי) לא זכה ביותר קולות מגוש המרכז בבחירות לכנסת (המחנה הציוני, יש עתיד, כולנו). כך בכנסת ה־17 כך בכנסת ה־19 וכך בכנסת ה־20. בכל סבבי הבחירות האלו, כולל בבחירות האחרונות, גוש הימין המובהק (44 מנדטים) לא מייצג יותר קולות מגוש המרכז (45 מנדטים). 
 

"יש הטוענים וכנראה צודקים, שגם ישראל ביתנו איננה באמת מפלגת ימין אלא מפלגת מרכז, עובדה שהצטרפותה לקואליציה אינה מונחת בכיסו של נתניהו כפי שיכולנו להיווכח בכנסת ה־20. בנוסף, הרי בוודאי כולנו זוכרים שישראל ביתנו הצטרפה לקואליציה של קדימה ואולמרט 'השמאלנים' בשנת 2006. אם לא די בכך, ליברמן שיקף עמדות פרגמטיות לאורך כל כהונתו, עד שנחשף ללחץ פיזי מתון של בנט שתקף מימין בנושא עזה. אם נגדיר את ליברמן כמרכז בנושאים חברתיים, הפער לטובת גוש המרכז עוד גדל: 38 מנדטים לגוש ימין ו־51 לגוש המרכז. אבל גם אם נראה בליברמן ימני, גוש הימין הציוני קטן מגוש המרכז. 
 

"בניגוד לדעה הרווחת, בקרב הציבור היהודי הציוני למפלגות מרכז יש יתרון מספרי על מפלגות הימין המובהק. יתרה מכך, במרבית הבחירות גם אין באמת מעבר בין הגושים. גוש הימין גדל רק על חשבון ש"ס והחרדים, וגוש המרכז על חשבון הערבים. ככל שש"ס גדלה, גוש הימין קטן ולהפך. כאשר מספר חברי הכנסת של מרצ והערבים גדל, גוש המרכז קטן ביחס ישיר. הרזרבות הן של הימין והן של המרכז באות מהשוליים (חרדים, ערבים ושמאל 'טהור') ולא מנדידה אידיאולוגית לימין או לשמאל. 

אורלי לוי-אבקסיס. למפלגות המרכז יש יתרון מספרי מובהק על מפלגות הימין. צילום: הדס פרוש, פלאש 90
 

"מדוע עובדה פשוטה זו אינה מזדקרת לעיני כל? מכיוון שגם לימין וגם לשמאל נוח להציג מצג שלפיו הימין זכה בבחירות לכנסת ה־20. הימין יכול להתהדר ברצון העם 'הימני', למרות שאין לכך תמיכה במציאות, ואילו השמאל והמרכז יכולים לנהות נהי של בכיינות על הימין שניצח ולכן 'מונע את השלום' במזרח התיכון החדש והמחודש. כך אלה ואלה נהנים: זה מעמדת המנצח, וזה מעמדת הצדקן הנרדף". 
 

על פי הניתוח הזה, גם מפלגתם של גנץ ושל יעלון ובוודאי מפלגה שתכלול את שניהם יכולות להוות ברבור שחור. הם ימשכו קולות של ימניים שמאסו בתדמית הפרועה, הגסה והמתלהמת של הליכוד, בוחרים שמעריכים את ההדר הבית"רי על פני הדחקות של מירי רגב ואורן חזן. והם ישמשו אלטרנטיבה לאנשי שמאל ממורכזים, חובבי שלום מיואשים ומאוכזבי יאיר לפיד. אגב, גם אורלי לוי־אבקסיס יכולה למשוך קולות מהימין החברתי ומהשמאל החברתי. 
 

זו הסיבה לכך שהבחירות הללו עשויות להיות בינוניות. כלומר מפלגות שיזכו ל־7־14 מנדטים. כחלון, לפיד, גבאי, גנץ, לוי־אבקסיס, הבית היהודי, יהדות התורה, ש"ס ואולי ליברמן. וכך, אפילו אם הליכוד תשמור על הובלה, ייווצרו אפשרויות רבות של הרכבת הקואליציה. חיבור שייעשה לפני הבחירות עשוי ליצור כוח פוליטי משמעותי, אבל חיבור אחריהן מאפשר יכולת משחק קואליציונית. הבינוניות יקבעו איך ייראו הבחירות הבאות, ולא פחות מזה איך תורכב הממשלה הבאה.

tguvot@maariv.co.il