נתחיל מאירועי הימים האחרונים: לפני שבועיים בלבד עוד חשבנו שמחאת האפודים הצהובים וחזרת עניין יוקר המחיה יוכתרו כאירוע החשוב לסיכום 2018. אלא שאז המפולת בבורסה הדיחה, לפחות זמנית, את המחאה ואת החסימות בצומת עזריאלי ממרכז תשומת הלב.

אבל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, וגם אירועי הבורסה לא החזיקו מעמד. בשבוע המטורף ביותר מבין 52 השבועות של השנה החליט ראש הממשלה להקדים את הבחירות. זה אותו בנימין נתניהו שהתחייב שהממשלה תוציא את ימיה, וטען כי זה מעשה לא אחראי להקדים בחירות במצב ביטחוני רגיש כזה. אחרי ההחלטה הזאת, המחאה והמפולת בבורסה התנדפו בשנייה. סדר היום עד 9 באפריל יהיה קשור אך ורק לבחירות. יהיה לנו שפע קטטות, ספינים, הופעות בלתי פוסקות של משה כחלון ומודעות פרסום העוטפות את שערי העיתונים. 
 

בעצם, בואו לא ניסחף. עם כל הכבוד לבחירות, עדיין ניתן לצפות שמצב הבורסות יעסיק אותנו, מכיוון שהוא מתכתב במישרין עם הכיס והחסכונות. משיחות עם חברים ולאחר שנשאלתי שוב ושוב מה לעשות בכסף (שיש או שהיה), הבנתי את עומק הדילמה.
 

אלה שעדיין לא הפנימו את גודל המכה שחטפנו בדצמבר מוזמנים להאזין ללהיט של שלום חנוך מהאלבום המצליח ביותר שלו, "מחכים למשיח": "דצמבר החם, זעקו כותרות בעיתון, ושר האוצר נתן ל'מבט' ראיון. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם, מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם".
 

אבל לא בדיוק. אף על פי שהבורסה אכן חוותה בדצמבר מרחץ דמים (כספי) שהתבטא בהתנדפות 100 מיליארד שקל מההשקעות במניות, הציבור לא מטומטם, ואין סיבה שהוא ישלם. הספקולנטים גורשו מזמן מאולמות המסחר, ולא אחת הוא מתנהל באמצעות פקודות אוטומטיות של מחשבים טיפשים. וחוץ מזה, שר האוצר כבר לא מתראיין ל"מבט". הוא מעדיף לצייץ את שפע ההגיגים שלו בטוויטר, דרך פוסטים באינסטגרם או לעטוף את העיתונים במודעות ענק של מפלגת כולנו ורשימת הישגיה.
 

בתחילת הדרך נראתה 2018 כשנה משעממת מבחינת שגרת האירועים. החזאים הכלכליים ניחשו בפעם המי יודע כמה מתי תעלה הריבית, ופספסו. רק לקראת סוף השנה הם צדקו. גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה. הכלכלה נראתה יציבה לפחות כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני: האבטלה בשפל, הייצוא חצה לראשונה את רף ה־100 מיליארד דולר, המשקיעים הזרים זרמו, התיירות פרחה, נתב"ג רשם שיאי עומס, והבורסה המשיכה לגאות. אפילו שוק הדיור שהמריא בעשור האחרון הראה סימני כניעה.
 

חברות דירוג האשראי יצאו מגדרן להחמיא. החברה הבינלאומית S&P העלתה בתחילת אוגוסט את דירוג המשק ל־AA מינוס בזכות "הצמיחה העקבית, הקטנת החוב הציבורי והמשמעת התקציבית". הכל נראה גן עדן. גם השקט הביטחוני היחסי סייע, אף על פי שמשק כנפי השלום עדיין לא נשמע. טרור העפיפונים מעזה באמצע השנה והמנהרות מלבנון בסופה העיבו רק בשוליים. שר האוצר, שהיה בטוח שהשפע הכלכלי יימשך לנצח, פתח בכלכלת הבחירות כבר לפני שנה, ובאותה הזדמנות אישר שנה מראש את התקציב ל־2019.
 

תחת שם המותג "נטו" הפחית כחלון מכסים ומסי קנייה, הוזיל את עלות הצהרונים, פיזר כספים לנכים ולקשישים, העלה את שכר המינימום, והכל נראה טוב. טוב מדי. הוא היה עד כדי כך בטוח שהשפע יישאר כאן לנצח, עד שנשקלה הורדת מסים נוספת.
 

אלא שמשהו בגן העדן הכלכלי השתבש, ולקראת הרבעון האחרון של 2018, שזה יוצא בלוח השנה "אחרי החגים", החלה הכלכלה לחרוק. קשה לשים את האצבע על אירוע נקודתי שהעיר אותנו מהחלום הוורוד, אבל נראה שזאת הצטברות של מספר התרחשויות, ובראשן הפזרנות הבלתי נסבלת.
 

הפחד מהבחירות גרם לכחלון ולנתניהו להתקפל בפני קבוצות לחץ כמו השוטרים. השניים רצו להציג "רפורמות" בכל מחיר, כמו בחברת החשמל, בבנקאות, בחברות כרטיסי האשראי, בביטוח ובפנסיה, כי מבחינתם זה היה כרטיס ביקור לא רע בקלפי. ואולם למעט מקרים יוצאי דופן כמו הפחתת דמי הניהול במוצר המכונה "פנסיית ברירת מחדל", שילמנו את המחיר בריבית גבוהה יותר, בעמלות נוספות ובמוצרי צריכה יקרים.
 

בהמשך החלו להתפרסם הערכות על האטה בגביית המסים וסימנים לחריגה מיעד הגירעון. צרה נוספת הגיעה ממערב. את ארה"ב פקדה עננה מקרו־כלכלית, שהתבררה כראשיתה של סערה פיננסית. וכמאמר האמרה החבוטה, כשבארה"ב מתעטשים העולם מצטנן. העננה האמריקאית שייטה אלינו במהירות והייתה אחת הסיבות לעלייה בשער הדולר ולייקור מוצרי הייבוא והסחורות הבינלאומיות. הבורסות כאמור חטפו, וכולנו נרגיש את זה בחשבונות הפנסיה והגמל שנקבל בתחילת ינואר. 
 

כחלון וחבריו בפוליטיקה לא היו אדישים ליוקר המחיה. הם עשו מאמצים כנים להוריד מחירים דרך הקלות רגולטוריות בייבוא אישי, ניסיון לפתיחת שוק החלב לתחרות ועוד, אבל כל אלה היו טיפה בים. אפילו כחלון הגדול התקשה להתמודד עם המצב, שחלקו היה יציר כפיו. יצרני המזון, ובראשם תנובה, החלו בהתגנבות יחידים להעלאת מחירים. תנובה פרצה את הדרך ובהמשך הגיחו גם קוקה קולה, יצרני הנייר והטואלטיקה ואסם. 
 

שר האוצר ניסה ככל יכולתו לבלום זאת ונאלץ לגרור חלק מהיצרנים לבג"ץ. אבל את הגל כבר לא ניתן היה לעצור, לאחר שרשות החשמל בישרה על ייקור של 8% בתעריפי החשמל. לאחר מכן שד המחאה נשלף מהבקבוק. ברגע האחרון ובטכניקה של הנדסת מחירים נדחתה המכה לאחר הבחירות. ייקור החשמל צומצם ל־2.9% "בלבד". אסם התחייבה לדחות ייקור שליש ממוצריה. התעשיינים הבטיחו להתנהג יפה. אבל כאמור, את המחיר נשלם בריבית דריבית מיד אחרי הבחירות.
 

עד כאן סיכום השנה שלי. ביקשתי מארבעה מובילי דעת קהל בפוליטיקה, בפיננסים ובחברה לספק לי את נקודת ראותם לגבי השנה שהייתה. מדובר באלי כהן שר הכלכלה והתעשייה, דפני ליף מהמחאה החברתית, יהודה בן אסייג מנכ"ל מנורה מבטחים, ואילן פלטו, יו"ר איגוד החברות הציבוריות. 

אלי כהן. "בידי הצרכנים יש כוח משמעותי, והם יכולים לנצל אותו". צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 

1. אלי כהן, שר הכלכלה והתעשייה: "יוקר המחיה הצטמצם"

האם ישראל עדיין יקרה ב־2018 בהשוואה לעולם?

"ישראל אכן עדיין יקרה, אולם פעולות הממשלה שנעשו בשנתיים האחרונות לצמצום הבעיה כבר באות לידי ביטוי וחלקן יבואו לידי ביטוי בהמשך. לפי נתוני ה־OECD, מחירי המזון ירדו ב־2016־2017 ב־5.5% במקביל לעלייה בשכר הריאלי. גם לפי מדד נובמבר המחירים ירדו. למרות זאת ישראל עדיין יקרה בכ־15% לעומת ממוצע ה־OECD, ואנחנו עושים הכל כדי לצמצם את הפער. הפעלנו את חוק המזון המאפשר ייבוא מקביל, הורדנו מכסים בצורה גורפת, עשינו נטו הוזלות, הורדנו את המע"מ ונמשיך לפעול גם אחרי הבחירות".
 

מה האחריות של הצרכנים? האם אנחנו מפונקים מדי? 

"בידי הצרכנים יש כוח משמעותי, והם יכולים לנצל אותו. כיום יש הרבה יותר אפשרויות בחירה, ומדובר במגוון מוצרי מזון במותגים פרטיים באותה איכות שזולים ב־20% ויותר לעומת המוצרים האחרים. רמי לוי הציג סל מוצרים שלפיו מוצרי המותג הפרטי עולים 460 שקל בלבד, בעוד שהרשתות גובות 700 שקל. לצרכנים יש חיבה למותגים, וזה עולה להם, אבל מתחילים לראות שינוי. במזון ובפארם יש עלייה בצריכת המותגים הפרטיים והזולים יותר. חוק שקיפות מחירים מאפשר השוואת מחירים ומגביר תחרות. יש אפליקציות המבוססות על חוק השקיפות. אם עד לפני שנתיים פעלה מעשית רשת פארם אחת, היום קיימת תחרות בין שלוש רשתות ופערים של עשרות אחוזים במחיר. גם ביטול הבלעדיות של הרשתות בקניונים ובמרכזי המסחר והגבלת כוחם של היבואנים הבלעדיים סייע לתחרות".
 

אז האם לדעתך המחאה שהתעוררה באחרונה מיותרת?

"היא התעוררה על רקע הניסיון להעלאת מחיר שירותי החשמל, המים ומוצרי מזון כמו אסם. מבחינתנו זה היה חמור, ושר האוצר ואני פעלנו מיידית. כידוע, מחירי החשמל יעלו בהרבה פחות, מחירי הלחם הבסיסי לא יעלו, ואסם חזרה בה. המחאה לא מיותרת, ואנחנו קשובים לקולות מהשטח. אני וכחלון לא גדלנו במגדל שן ומכירים את המצב מהבית. אף אחד לא צריך ללמד אותנו על קשיים כלכליים. אבל צריך לקחת את המחאה בעירבון מוגבל. חלק מארגוני המחאה הם מפגינים סדרתיים שהפגינו כבר מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין חוק הלאום ועוד. מדובר בהפגנות פוליטיות שמארגנת האופוזיציה. אני מציע שאת הפוליטיקה הם ישאירו לקלפי ולבחירות. אני עדיין זוכר איך אבי גבאי, ששולח להפגנות את עוזרו איציק אלרוב, עמד בראש המונופול הדורסני של בזק וגבה מאזרחים מחירים חזיריים. יוקר מחיה זה לא עניין של קואליציה או אופוזיציה".
 

מה שאתה אומר לי בעצם זה שהמחאה היא פוליטית, ולכן לא צריך להתרגש ממנה?

"יש אכן דברים אובייקטיביים שהוציאו את האנשים לרחוב. המחאה הגיעה מחשש לגל התייקרויות ובמקור הייתה אותנטית, אבל כאמור לצערי ההפגנות האחרונות הפכו לפוליטיות. משלמים כספים למי שתולה שלטים. התמודדנו עם גל התייקרויות ללא שום חשש ממונופולים, מטייקונים או מיבואנים בלעדיים. אבל אני לא מתחמק מאחריות הממשלה, ועובדה שפעלנו מיידית למיתון העלייה של מחיר החשמל".
 

עם כל הכבוד לענייני יוקר המחיה, האם אתם לא משאירים לשר האוצר הבא משק ותקציב בעייתיים ל־2019?

"אז בוא נדבר על נתונים. נכון להיום היחס בין החוב לתוצר של ישראל עומד על 60%, והוא ברמתו הנמוכה ביותר אי־פעם. האבטלה נמצאת בשפל, והבעיה שלנו היא איך לסייע לחברות הסובלות ממחסור בכוח אדם. חברות בינלאומיות כמו מיקרוסופט בהרצליה ואינטל בקריית גת מתכננות להרחיב את פעילותן. הייצוא חצה לראשונה את רף ה־100 מיליארד דולר, והשנה הוא יגדל ב־5%. מדברים על העלאת מסים אחרי הבחירות, אבל זה לא נכון. אסור להעלות מסים, כי הצמיחה עלולה להיפגע".

דפני ליף. "התקשורת צריכה להיגמל מהרצון לשחזר כל הזמן". צילום: פלאש 90

 

2. דפני ליף, מובילת מחאת 2011: "עדיין יקר בישראל"

איך את מסכמת את 2018?

"פשוט מאוד: נגמרת שנה אחת ומתחילה שנה אחרת. אני עסוקה תמיד בלהסתכל קדימה ולא אחורה".
 

האם הופתעת ממחאת 2018?

"לא הופתעתי, והיא לא עומדת בפני עצמה. היו מחאות נוספות שקרו לאורך השנים מאז המחאה הגדולה. אחד הדברים שהתקשורת צריכה להיגמל מהם זה הרצון לשחזר כל הזמן. עמוס עוז כבר אמר שלא נוח לו להתעסק עם מה שהיה".
 

האם לדעתך מחאת 2011 שינתה משהו?

"את זה תשאל כל מיני עורכי סקרים. המחאה החברתית הייתה אירוע מכונן והייתה לה חשיבות רבה. אבל קיים חוסר שימור כוח, כי לא רוצים שיהיה שינוי. יש הרבה שינויים שבאמת קורים והרבה דברים שנעשים בתנועת מלקחיים. אתה רואה שיש יציאה לרחובות ובאותו זמן יש גם כוחות שימור מאוד חזקים שלא מעוניינים בשינוי. אבל חוץ מיוקר המחיה יש דברים נוספים שמעסיקים את הציבור. את כל השאלות האלה צריך להפנות לממשלה ולא אלי. אני לא מוכנה להיות פלאייר של המחאה החברתית".
 

מה לדעתך צריך לעשות כדי להדביר את יוקר המחיה? האם זה בר השגה?

"יקר לחיות כאן, וזה נכון במיוחד לאדם שעובד בשכר מינימום או שלא יכול ללכת לעבוד. כמי שחי פה אתה יודע שקשה מאוד. ידוע שנעשים צעדים בתחום יוקר המחיה אבל לא מספיק. כשכבר יש אנשים שמנסים להזיז דברים, המערכת משותקת בגלל משחקי כוח וכבוד. הדברים זזים לאט מדי. אין פרגון ושיתוף פעולה, ויש אווירה מגעילה. דוחים דברים שאמורים היו לעבור פה אחד תוך שיתוף פעולה. יש משבר אמון, כי גם על הנתונים שכבר מתפרסמים עושים מניפולציה וזה רע. לבד מיוקר המחיה מעסיקים אותי דברים הרבה יותר רחבים". 
 

האם את עדיין מעורבת בסוגיות חברה וכלכלה? מה לגבי האפשרות להצטרף לפוליטיקה? 

"אני גם מרצה וגם מייעצת לגופים שונים ומובילה תהליכים. אני הולכת לישון וקמה בבוקר עם מחשבות על החברה שבה אני חיה. מעניינים אותי הנושאים עצמם, ואין לי חלומות על תפקידים בפוליטיקה. אני מתעניינת בשינויים ואתגרים בחברה שלנו ובחברה העולמית, ובמה שהולך לקרות ב־20 השנים הקרובות". 
 

3. יהודה בן אסייג, מנכ"ל מנורה מבטחים: "הצרכן לא פראייר" 

איך נראית בעיניך 2018?

"שנה לא רעה בכלל, עד שהגיע השבוע האחרון וקלקל הכל. אני יכול לדבר כמנכ"ל מנורה מבטחים על גידול בהיקף הפרמיות, במספר הלקוחות ובמחזורי העסקים. אבל כידוע, משק הביטוח תלוי מאוד בשוק ההון, ומה שקרה בבורסה מעיב על התוצאות. התלות בבורסה מגדילה משנה לשנה את הפער בין בסיס ההצמדה של ההתחייבויות שלנו לבין התשואות. מה שקרה, במיוחד בשבוע האחרון, מלמד על תנודתיות עצומה בשווקים המשפיעה על כל הענף. מניסיוני בענף הביטוח ובשוק ההון אני יכול להרגיע: הדברים בסופו של דבר יתוקנו, ובטווח הארוך הבורסה בסופו של דבר תחזור לעצמה. למרות זאת יש משהו מאוד לא בריא בתנודתיות. זה מעיד על חוסר אמון של המערכות הפיננסיות במערכות הפוליטיות והמדיניות". 
 

על רקע מה שקרה בשבוע האחרון, איך מצטייר בעיניך מצב הבורסות בישראל ובעולם בעתיד הקרוב?

"ככלכלן נהגתי לאחוז בתפיסת עולם אופטימית, כי בסופו של דבר התסריטים האופטימיים תמיד ניצחו. הסיבה השנייה היא שקל יותר מבחינתי להיות אופטימי ולא פסימי. בכל זאת אני רוצה להדגיש שצלחנו בהצלחה משברים קשים יותר מזה הנוכחי, שבניגוד למשברים ב־2008 או ב־2000 אינו משבר מסיבות כלכליות עמוקות. מקורו בארה"ב ובהחלטות פוליטיות לא שקולות שמגדילות את הפחד. שוק ההון יחזור לפסי צמיחה ונצלח גם את המשברים האלה".
 

שמת לב לתופעה שטווחי הזמן בין המשברים מתקצרים. מה ההסבר לכך?

"אני מסכים, והסיבה העיקרית לכך היא שהעולם נעשה שטוח יותר. המידע, התקשורת ותנועות ההון הרבה יותר מהירים ונגישים בהשוואה לעבר. ניתן למצוא את ההשקעה הנדרשת בקלות יחסית בלי להתלבט הרבה. על רקע זה, גם אם נניח שאנחנו נמצאים בעיצומו של המשבר, הסיכוי שניחלץ ממנו במהירות יחסית גדול. אני מדבר על טווח של שבועות או חודשים ולא של שנים".
 

כמנכ"ל של אחת משלוש חברות הביטוח הגדולות בישראל, האם הלקוח הישראלי פראייר בעיניך?

"מהאופן שבו בוחנים את התנהגות הצרכן, במיוחד בשנים האחרונות, הצרכן הישראלי הפסיק להיות פראייר. הישראלים הם לקוחות בררנים, דקדקנים, שיודעים להשוות מחירים. זה תהליך שהתרחש בד בבד עם הגידול בנגישות למקורות המידע ושיפור השקיפות. היום לכל גורם פיננסי, ובוודאי לחברת ביטוח, קשה שלא להתנהל באופן ברור ושקוף. המידע מאפשר לבדוק ולהשוות ולשפר את יכולת המיקוח. אנחנו במנורה מרגישים את זה לאורך כל מערכי שירות הלקוחות התואמים את ההסכמים הכתובים. הלקוח של היום יכול להתמקח הרבה יותר טוב וגם לשאול את השאלות הנכונות. הוא יודע מה הוא קונה ויודע להשיג דילים טובים יותר. הוא לא יקנה סתם את המוצר הראשון שמציעים לו".
 

מה שאתה אומר סותר את מה שנהוג לחשוב על חברות הביטוח שמוכרות מוצרי ביטוח יקרים, מקשות בתשלומי תביעות ותורמות ליוקר המחיה.

"אני לא חושב שמה שאתה מתאר זה המצב כיום. יוקר המחיה במובן הקלאסי נמדד במוצרים שהלקוח חייב לרכוש ומדובר בביטוחי רכב או בחיסכון פנסיוני. דווקא בפרמיות של מוצרים אלה הייתה הוזלה משמעותית בעלויות וגם יש פיקוח מסוים על המחיר. זה דווקא תרם להורדת יוקר המחיה. גם בביטוחים רפואיים או בביטוחי ריסק, שם אין חובת רכישה רגולטורית, אין שינוי דרמטי במחירים. בנוגע לסחבת בתשלומי התביעות אני מעדיף לדבר על מנורה מבטחים. קיימת הנחיה ברורה שלי להקפיד בתביעות על הוגנות ולפעול בדיוק בהתאם לתנאי הפוליסה. אין שום הנחיה אחרת. לנו אין ספק שהגינות והוגנות תורמות בסופו של דבר הרבה יותר מאשר חיסכון של כמה מאות או אלפי שקלים בתביעה כזאת או אחרת. בעידן התקשורת הפתוחה מדיניות כזאת גובה מחיר עצום והיא חד־משמעית לא משתלמת. מי שמרגיש פגוע כתוצאה מהתנהגות של חברת ביטוח יוצר מעגל של חברים ולקוחות שלא יתקרבו יותר לחברה, וזה גורם נזק גדול".
 

נטל הרגולציה היה אחד הגורמים שהתלוננתם עליהם בכל השנים האחרונות. האם אתה מרגיש שינוי מסוים?

"לצערי הטבעת הרגולטורית שנוצרה עם השנים עדיין לא התרופפה לחלוטין, אבל אנחנו כן מרגישים משב רוח של נכונות יתר להקשיב ולשקול את הדברים לגופו של חוזר. לחץ החוזרים השוטפים פחת, ואנחנו מרגישים ירידה בתדירות ובאינטנסיביות. יש מקום לרגולציה במינון נכון, אבל עודף הרגולציה בעבר גרם לכך שלא מעט חוזרים שהושתו על הענף מנעו ממני כמנכ"ל להתמקד בנושאים העסקיים. במקום לטפל בגידול בתקציב המיכון או להתמודד עם הצורך בדיגיטציה, התעסקתי בהנחיות. המשאבים הכספיים הוסטו לכיוונים לא יעילים. תשומת הלב הניהולית הוקדשה לרגולציה על חשבון הצרכים העסקיים, ויש לזה מחיר".
 

אבל תודה שקרנות ברירת מחדל שהופעלו בכוח הוראה רגולטורית פועלות במובהק לטובת הצרכן בזכות הפחתת דמי הניהול.

"ראשית, כאחראי על קרן הפנסיה מבטחים, שהיא הגדולה בישראל, אני מדבר מתוך הפוזיציה ובכל עניין ששאלת אני מוטרד משני היבטים: ראשית, אנחנו יודעים בוודאות שרמת דמי הניהול האפסית שנכפית על הענף מקשה להתמודד עם קשיי התפעול והשירות. לנהל פנסיה זה לא כמו לנהל קופת גמל, כי יש צורך בהקמת מערכי מחשוב מורכבים שמסוגלים לספק שירות שוטף הן בהווה והן עם הפרישה לפנסיה. הקמת מערכים כאלה מחייבת מינימום של הוצאה. אז להעמיס על קרנות פנסיה קטנות וצעירות עשרות אלפי מבוטחים שגויסו אכן מפחית את דמי הניהול, אך מסכן בטווח הקצר את טיב התפעול והשירות.

"וחוץ מזה, החוסכים נודדים בין קרנות הפנסיה לא כתוצאה מתחרות נורמלית אלא מאילוץ רגולטורי שעלול ליצור נזק. הקרנות הגדולות יילחמו על העמיתים הטובים אבל יוותרו על הקבוצות המוחלשות והבעייתיות מבחינת תביעות. כתוצאה מכך האיזון הדמוגרפי בקרנות הקטנות מופר. אם בעבר הקרנות הגדולות סבסדו את כל סוגי הלקוחות, היום המצב שונה".
 

4. אילן פלטו, מנכ"ל איגוד החברות הציבוריות: "הבורסה חזרה להתייבש"

איך אתה מסכם את השנה שהייתה?

"הבורסה לני"ע חזרה להתייבש. לפי הנתונים היבשים חזרנו לטריטוריה השלילית, שבה מספר החברות הבורסאיות שנמחקו מהמסחר - 22 - גדול ממספר החברות שהנפיקו - 14. זה מאוד מדאיג, כי בורסה משגשגת חשובה מאוד לכלכלת המדינה. אם אתה שואל אותי למה זה קורה, אז התשובה היא שחברות לא מעוניינות להיות ציבוריות בגלל המשמעויות השליליות הנלווית לכך. בהיבט הזה הכלכלה נפגעת. מתקפת הרגולציה לא נפסקת. נכון שרשות ני"ע נרגעה, אבל בניגוד להצהרות, את מקומה תופסים חוקים אחרים כמו חוק חדלות פירעון או החמרת חוק ההגבלים העסקיים. הרגולציה נמשכת, וזה מסביר מדוע חברות פרטיות לא רוצות להנפיק".
 

מה עוד נשאר לעשות כדי להחיות את הבורסה?

"הממשלה הנוכחית הגיעה לסוף דרכה, ואני מקווה שהממשלה הבאה תסתכל על פיתוח הבורסה כעל משימה לאומית המחייבת השקעה ושינוי בסדרי העדיפויות, במיוחד בתחום מערכת המיסוי. ספציפית אני מדבר על הפחתה נוספת של 1% במס החברות ובעידוד מס למשקיעים בסכום של עד 60 אלף שקל לשנה. בנוסף חייבים להרחיב את ההקלות בדיווחים ובכללי הרישום כדי שחברות נוספות יגיעו".
 

אתה אופטימי למדי. לפחות בנושא המס לא רק שלא מדברים על הפחתה, אלא על העלאה.

"למרות שנושא המס היה האג'נדה של מקבלי ההחלטות, אתה צודק שהטיפול בנושא נעצר כרגע בגלל הגירעונות בתקציב. כולם מבינים שהפחתת מסים היא המתכונת לעידוד הבורסה. אבל נושא המס הוא כאמור רק אחד הצעדים, ויש עדיין הרבה מה לעשות. אבל זה כבר יהיה בממשלה הבאה".
 

יו"ר רשות ני"ע ענת גואטה קראה השבוע לגופים המוסדיים להיות יותר אקטיביים ומעורבים בנעשה בחברות הבורסאיות, וזה בדיוק הפוך לעמדתך.

"אתה צודק, כי מדובר במשקולת על החברות הציבוריות המבריחות את מי שעדיין שוקל להנפיק. ככל שהגופים המוסדיים מעורבים יותר בניהול החברה ובקביעת הרכב הדירקטורים ויושב הראש שלה, שום חברה לא תרצה להיות ציבורית, וזה יגדיל את סכנת הריכוזיות. המפקחת על הבנקים קבעה שמי שהולך להיות דירקטור בבנק הופך לצד קשור, ובזכות זה הגופים המוסדיים הפסיקו להתערב. אלא שבחברות הציבוריות האחרות הכדור ממשיך להתגלגל ורק צובר תאוצה. המוסדיים מתערבים בכל הכוח וגם מנסים לעשות שיתופי פעולה בהצבעות".
 

אבל האם זה לא טבעי שהמוסדיים המנהלים את כספנו יתערבו בהשקעות כדי לשמור על האינטרס שלנו?

"אם אתה מתערב כבעל מניות אחד אני מבין. אבל כשמתחילים לשתף פעולה, אתה עלול להגיע בקלות לאחזקה אפקטיבית של 50% בחברה, ולהתנהג בפועל כאילו אתה בעל השליטה. המטרה שלי היא לחזק את הדירקטוריון, אבל מי שצריכים להמליץ על הדירקטורים הם חברי הדירקטוריון עצמם. אני קורא לחברות הציבוריות להקים ועדת מינויים עם רוב של נציגי ציבור, לקיים תהליך מקצועי של מיון וסינון, ולהביא את רשימת המומלצים לאסיפה הכללית. רק כך נבטיח מבנה יעיל של דירקטוריון. בעניין זה אני מדבר על כלל החברות הבורסאיות ולא רק על אלה שללא גרעין שליטה".
 

עבר מספיק זמן מאז נכנס לתוקף חוק שכר הבכירים בחברות הפיננסיות. בסופו של דבר, רמות השכר התמתנו והוא השיג את שלו.

"לדעתי, הוא הביא נזק חמור למערכת הפיננסית, שרק הולך וגדל. החוק היה טעות, והיום זה ברור לכולם. בגלל החוק אנשים טובים לא מגיעים למערכת הפיננסית, ואלה שבתוכה עוזבים לסקטור הפרטי. התחום הפיננסי הוא אחד החשובים למשק, ודווקא שם גורמים לו נזק גדול. היום כולם מודים שהחקיקה הייתה טעות, ואני מדבר על ראש הממשלה ועל שרת המשפטים, ולהערכתי גם כחלון, שהיה מיוזמי החוק, מצטער עליו. אני בטוח שבסוף יקום מישהו אמיץ ויגיד טעינו, ויתקן את החוק. לצערי, זה כבר לא יהיה בכנסת הנוכחית".

yehudasharoni10@gmail.com