עוד לפני שנכנסו שלשום ראשי היישובים ביהודה ושומרון לפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה ברור לכל אחד מהצדדים מה מעניין את הצד האחר בהתכנסות זו. אנשי יו"ש הבינו שעל רקע הכרזת הבחירות נתניהו זקוק לתמונה משותפת איתם, ולדיווחים על הרוח הטובה ששררה בחדר. נתניהו ידע שעליו לשכנע אותם שהוא מפתח את ההתיישבות ובונה אותה במלוא המרץ. כבר בתחילת הפגישה נשלפו, בהתאם, הגרפים; הנה הגידול בבנייה, הנה הגידול בתכנון, הנה הגידול בשיווק, הנה אלפי יחידות הדיור החדשות שנוספו בשטח, הנה אלפי היחידות שנמצאות בקנה ואוטוטו ינבטו ויפרחו. 
 

צריך להיות ישרים ולהודות שבשנים האחרונות ממשלה זו קידמה את ההתיישבות יותר ממה שעשתה קודם, אבל עדיין - גם בתחום ההתיישבות וגם בתחומים נוספים - מי ששלשל בבחירות האחרונות פתק שעליו מתנוסס שמה של אחת ממפלגות המחנה הלאומי, רשאי בהחלט להתייחס אל הממשלה שמסיימת כעת את ימיה, כממשלת ההחמצה הגדולה. 
 

כי לממשלה זו, בניגוד לקודמותיה, לא היו תירוצים. זו הייתה ממשלת ימין־ימין, מלא־מלא, בלי מפלגות שמאל, בלי כאלה שהתיישבות עושה להם פריחה, עם נשיא אמריקאי שספק אם ייבחר כמוהו שוב באלפיים השנים הבאות. נוכח כל אלה, הניסיונות להתגאות בעוד דונם ועוד עז מביכים מאוד.

קחו לדוגמה את מעלה אדומים. עיר ואם בישראל, ובה קרוב ל־40 אלף תושבים, צמודה לירושלים, שלמעט בעיני כמה גורמים בשוליים, היא הקונצנזוס הלאומי בהתגלמותו. ומה עשתה עם זה הממשלה? לא כלום ושום דבר.

הרי אם מישהו חושב להחיל אי פעם את הריבונות הישראלית היכן שהוא ביו"ש, מעלה אדומים היא המקום להתחיל בו, והשנתיים האחרונות - כשממול ממשל טראמפ - היו הזמן המתאים להכריז על כוונה זו. ומה קיבלנו במקום זה מממשלת הימין הזאת? שימו לב. כיום נבנות במעלה אדומים 46(!) יחידות דיור. לפני כן, כמה שנים אחורה, נבנו עוד 200. מלבד אלה לא נבנה בשמונה השנים האחרונות כלום.
 

"אני מכריז על תנופת פיתוח במעלה אדומים", בישר נתניהו לפני שנה וחצי, ואנשיו שלחו אל מערכות העיתונים תמונות שבהן נראה עומד על גבעה, לצדו של ראש העירייה בני כשריאל, ומצביע לעבר האופק העתיד להתמלא בבתים. "אנחנו נבנה כאן אלפי יחידות דיור. המקום הזה יהיה חלק ממדינת ישראל. זאת בשורה גדולה וחשובה. הוספנו עכשיו כ־1,200 יחידות בינוי בתכנון, ואנחנו מתכוונים להוסיף. זה מבטא את המחויבות שלנו ליישוב הזה, שתמיד יהיה חלק ממדינת ישראל". בפועל, כאמור, נבנו במעלה אדומים בשמונה השנים האחרונות 246 יחידות דיור בלבד, פלוס־מינוס כמו שנבנה אצלי במושב בתקופה זו. 

פרויקט בנייה במעלה אדומים. צילום: פלאש 90 פרויקט בנייה במעלה אדומים. צילום: פלאש 90

 

פרויקטים במעגלים
 

שוב ושוב שיחקה הממשלה הזאת, בדרך כלל תוך שיתוף פעולה בין נתניהו לשר אביגדור ליברמן, במניפולציות מספריות, כדי למכור לציבור מצג של התפתחות חסרת תקדים ביו"ש. שוב ושוב יצאו הודעות על פרויקטים שאושרו, בתקווה שאיש לא ישים לב שמדובר באותם פרויקטים שנתניהו ואביגדור ליברמן כבר עשו עליהם סיבוב בהודעות קודמות. שוב ושוב יצאו הודעות שספרו את אותו פרויקט, פעם אחת כשעבר את הליך האישור הראשוני, פעם אחת כשעבר את ההליך השני, ופעם שלישית כשהוא עבר ממחלקה אחת למחלקה אחרת במינהל האזרחי.
 

הנה דוגמה: לפני כשנתיים, סביב פינוי עמונה, החליטו בלשכת נתניהו להמתיק את הגלולה ויחד עם לשכת ליברמן הודיעו כי ראש הממשלה ושר הביטחון החליטו לאשר בנייה של יותר מ־3,000 יחידות דיור חדשות. "ההחלטה באה כחלק מהחזרה לחיים נורמליים ביהודה ושומרון, והתנהלות המאפשרת מענה אמיתי לצורכי החיים והדיור", נמסר בהודעה החגיגית לתקשורת. בהודעה היה פירוט מרשים: מאות יחידות דיור באלפי מנשה, מאות בבית אריה, מאות בגבעת זאב, מאות בביתר עילית. בקיצור, פריחה התיישבותית מרשימה. 
 

השבוע בדקתי איפה הדברים עומדים. ובכן, מסתבר שכמעט שנתיים אחרי ההודעה החגיגית ההיא, בכל הקשור לכ־70% מהפרויקטים שפורסמו אז, שום דבר עדיין לא קרה. בחלקם עוד לא יצאה אפילו חוברת מכרז, בחלק אחר יש חוברת מכרז, וזהו. הכל באוויר. זה אומר שאת הבנייה עדיין אי אפשר לראות באופק. זה אומר עוד, שאם מחר תיבחר ממשלה אחרת, היא תוכל לתקוע את כל מה שעדיין לא יצא לדרך. 
 

אפשר לעבור כך, פרויקט פרויקט, אבל בואו נסתכל במקרו. במקרו, מדינת ישראל לא קידמה בתקופתה של הממשלה הזאת שום מהלך שהייתה בו אמירה שמלמדת על כוונתנו בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון. הבנייה בתוכנית אי־1, רבע מטר מירושלים, רבע מטר ממעלה אדומים, במקום שבו הממשלה נשבעה אמונים לבנות, מוקפאת. הבנייה בגבעת המטוס בירושלים מוקפאת גם היא. לשני הפרויקטים האלה, בגלל מיקומם, יש חשיבות אסטרטגית עצומה. 
 

הפלסטינים ממשיכים לקדם את תוכנית פיאד - ובמסגרתה להשתלט על קרקעות בכל דרך אפשרית וליצור סיפוח זוחל של כמה שיותר משטחי אזור C, הנתונים לשליטה ישראלית מלאה, במטרה לקבוע עובדות בשטח ולהפוך את האזור הזה לחלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית העתידית, בלי קשר למו"מ מדיני כזה או אחר - ומנגד נמצאת ממשלת ישראל בתרדמת; גם אינה מאשרת בנייה יהודית שתקטע את הרצף הפלסטיני; גם אינה פועלת לטרפד את הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית.
 

קחו, למשל, את סיפור חאן אל־אחמר, המשקף את האימפוטנציה של ממשלת ישראל בתחום הזה טוב יותר מכל סיפור אחר. אין סביב הכפר הזה שום דבר שאפשר להתווכח עליו. הכל ברור. מדובר בחבורה שבנתה בניגוד לחוק 20 מטר מהכביש היורד מירושלים לים המלח. שום דבר בכפר הזה אינו חוקי. במשך שנים דן בג"ץ בעניינו, פעם אחר פעם, ובסבלנות מרובה נתן עוד ארכה ועוד ארכה כדי לאפשר הידברות, עד הרגע שבו גם השופטים הכריעו "די, אפשר להרוס". באה המדינה, השקיעה מכיסנו מיליונים רבים כדי לפתח עבור המפונים שכונה חוקית, שלא הייתה להם מעולם, עם תשתיות חשמל ומים, שלא היו להם מעולם, והקימה להם בית ספר חוקי כמו שלא היה להם מעולם, והתקינה בו מזגנים על חשבוננו. ואז בא העולם והתחיל להפעיל לחץ, וראש הממשלה נבהל, וחאן אל־אחמר? היא עומדת על תלה וצוחקת  על מפניה. 

 כיבוי שריפה בעוטף עזה. צילום: יונתן זינדל כיבוי שריפה בעוטף עזה. צילום: יונתן זינדל

 

האלימות משתלמת

דיברנו על בהלה? בואו נדבר על הרתעה. הבה נשאל את עצמנו, אחרי ארבע שנות ממשלת הימין הלאומית הזאת, איזה מין חמאס היא משאירה אחריה. מורתע? חושש? נזהר? ובכן, בקדנציה הזאת, אפשר כבר לקבוע, השתנו הכללים והתהפכה המשוואה. חמאס, הוא ורק הוא, קובע את כללי המשחק. הוא שמחליט מתי יורים ומתי לא, מתי מלחמה ומתי רגיעה, מתי תושבי אשקלון ייכנסו לממ"דים ומתי יוכלו ללכת לעבודה. 
 

500 רקטות ירה עלינו ארגון הטרור הזה רק לפני כמה שבועות, בסבב לחימה שפסק רק כאשר יחיא סנוואר החליט שהוא את המכה שלו נתן ועכשיו אפשר להפסיק. עוד קודם לכן, במשך חודשים, אפשרה ממשלה זו לפלסטינים, היא ולא אחרת, לשרוף את שדות עוטף עזה. החקלאות, לב לבה של הציונות, עלתה באש, דונם אחר דונם, ומצאה מנגד ממשלה הבוחרת להכיל ואינה מוכנה להתמודד. 
 

ואת המגנומטרים זוכרים? את הפרשה הזאת אפשר היה לפטור כאירוע טקטי רע, אלמלא לימדה על משהו עמוק בהרבה. שלושה מחבלים ישראלים מאום אל־פחם רצחו שני שוטרי מג"ב בפיגוע ירי בשער השבטים, בהר הבית. בתגובה הוחלט להציב בכניסות אל ההר גלאי מתכות, כאלה שדרכם עובר כל ישראלי בכניסה לקניון, אבל אז קרה מה שאפשר היה להמר מראש שיקרה. הערבים השתוללו, ראש הממשלה נבהל, והמגנומטרים הוסרו במהירות. עוד שיעור, אחד מני רבים, שמעבירה ישראל לכל אויב שמאיים עליה ומרים יד. האלימות תמיד תמיד משתלמת. בסוף, כשממשלת ישראל עומדת לפני החשש להתפרעויות, לבלגנים או למהומות, לא משנה איך זה התחיל, זה ייגמר בהתכופפות.  
 

תראו איזה מין מדיניות זיגזג אנחנו מנהלים עם אבו מאזן. אין ספור פעמים שמענו את דוברי הממשלה הזאת מספרים לנו ולעולם כמה האיש מעודד טרור. בעצם, למה צריך לספר? הרי על העובדות אין באמת ויכוח. הרי בכל ראשון לחודש הוא משלם משכורת למחבלים, תמורת היהודים שרצחו. נו, ומניין יש לאבו מאזן כסף לשלם למחבלים? מאיתנו. מהמיליארדים שמעבירה להם ממשלת ישראל מדי שנה, כשהיא משמשת צינור לתשלום המסים שלהם. לו רק רצתה הממשלה לעצור את הפרס החודשי הזה לרוצחי יהודים, הייתה יכולה להכריז שאבו מאזן לא יקבל שקל עד שלא יפסיק לממן טרור. אלא מה? עד עכשיו הממשלה לא רצתה. 

אבו מאזן. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90אבו מאזן. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90

 

אפשר לעבור כך נושא נושא. אפשר לדבר על ההרתעה שאינה קיימת נגד המחבלים. על הכלי היחיד שעוד עשה משהו, הריסת הבתים, שגם הוא הפך לבדיחה של שיפוצניקים. אפשר לדבר על ההבטחות של נתניהו בעניין המסתננים, שלא צמח מהן כלום. אמרנו כלום? צריך להזכיר שאלמלא אותה מחאה זועמת, שבה קם המחנה הלאומי על נתניהו והציל אותו מעצמו, ראש הממשלה היה מאשר את אותו הסכם שכל כולו כניעה לארגוני הקרן החדשה ולתעמולה שלהם.

אחרי ששמע במשך שבועות וחודשים שקרים כאילו יש לנו כוונה לשלוח מסתננים אל מותם, וכאילו מה שאנחנו עושים להם מזכיר את מה שעשו לנו באושוויץ, ואחרי שהבטיח להוציא מכאן את המסתננים וגם התגאה בכך שהיה הראשון לזהות את הבעיה, נתניהו היה מוכן לחתום על הסכם שיקלוט כאן הלכה למעשה עשרות אלפים מהם. בלי דיון, בלי הצבעה, בלי לעדכן את שרי הממשלה. 
 

אפילו במשרד התרבות, שהעומדת בראשו יצרה רעש גדול של מהפכה, אפשר כבר לסכם את הקדנציה ככזאת שלא הותירה אחריה הישגים מרשימים, אם היו כאלה בכלל. שני פרויקטים גדולים משכו את עיקר תשומת הלב. בראשון, חוק הקולנוע, השאירה מירי רגב את המצב כפי שהיה, ואת הכסף הגדול של כולנו - בידיהם של אותם אנשים, שימשיכו לחלק אותו כראות עיניהם. השני, חוק הנאמנות בתרבות, לא עבר בסופו של דבר, אבל ממילא לא היה משנה דבר.

ממשלת ישראל יכלה ממילא עד היום להפחית מימון ממוסדות תרבות שמעודדים טרור, אבל בחרה שלא לעשות את זה. הוועדה של משה כחלון, שבה ישב מנכ"ל משרדה של מירי רגב, לא עשתה דבר בנושא הזה והכריחה אותנו לשלם אפילו על ערב התמיכה במשוררת דארין טאטור, שנגדה הוגש כתב אישום על הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור. 

אז כן, הממשלה הזאת בנתה קצת יותר, ושרת המשפטים מינתה כמה שופטים שלא היו מתמנים בלעדיה, ואולי ממשלה עם תפיסת עולם אחרת לא הייתה עושה גם את זה, אבל מי שחוזר הביתה עם ממוצע 60 בתעודה, לא יכול להתנחם בכך שהיה עלול להיות גרוע יותר. אילו ממשלה זו הייתה משקיעה בעניינים הלאומיים החשובים, שחלקם הוזכרו פה, רבע מהאנרגיה שהשקיעה בקידום חוקים מטופשים כמו חוק ההמלצות, והחוק הצרפתי, וחוק גדעון סער, ושאר מיני חוקים שהיו חשובים לראש ממשלת ישראל אבל לא היו חשובים לישראל, מצבנו היה טוב בהרבה. 

נוכח מה שהממשלה הזאת הבטיחה, נוכח היכולת שהייתה לה ביד, ונוכח התוצאות, מצביעי המחנה הלאומי זכאים בהחלט ללכת לקופות ולדרוש את הפתק שלהם בחזרה.

kalman.liebskind@maariv.co.il