שנת 2018 מסתיימת בעולם ובישראל בפיצוץ רבתי שכמו נבלע בהמולת הבחירות: כתבי אישום בדרך לבנימין נתניהו ודונלד טראמפ. אומרים שנתניהו, כמו מסמר בלי ראש, תקוע כאן לנצח. אולי. ואולי דווקא ניתן לחוש בדמדומי האלילים, כאשר שניהם תחת מתקפה משפטית והמדיניות שלהם קורסת בכל החזיתות כמעט. מומחים אומרים שהם חסינים. נחיה ונראה.
 

בינתיים, החיבור של ישראל וארה"ב לסיכום השנה נעשה משום שמדיניות נתניהו יצרה תלות בלתי בריאה בממשל טראמפ והרפובליקנים, וגרמה לעוינות בלתי בריאה אצל הדמוקרטים, כולל כל נשיא שיגיע מטעמם. אומנם, הפוליטיקאים בארה"ב נותנים לנו כבוד. בעיקר "שיהיה לכם יום נפלא" כזה של המלצרית בסטארבקס ו"תקפצו לבקר" של מכר אקראי בשדרה החמישית. אומנם, ליהודים בארה"ב יש השפעה (הולכת ונמוגה) על הממשל, אבל בסופו של חשבון, מבחינת האינטרס האמריקאי שטראמפ מיטיב לייצג אותו, אנחנו לא יותר מעוד שבט מזרח תיכוני, שצריך לצ'פר או להכות - הכל תלוי באינטרס הרגעי, ולקראת הבחירות שלנו אנחנו בצד המוכה.
 

אם, והלוואי, במהלך בחירות 2019 ינדדו מנדטים מקואליציית הימין לאופוזיציה ויבשרו על מהפך, זה יהיה השוס ההיסטורי הדרמטי והגורלי ביותר למצבה של מדינת ישראל. שנת 2018 הייתה אמורה להיות שנת ההתפכחות, וזה לא קרה חרף רצף הכשלים, כמעט בכל שטח שהממשלה נגעה בו. החל בהזרמות הכספים לחרדים ולמתנחלים, שגרמו בין השאר למחאת יוקר המחיה, עבור בהנחות החצופות לטייקונים המקורבים, בקריסת מדיניות החוץ והביטחון, בבידוד מדיני, בהסדר כניעה ומאזן אימה בינינו ובין חמאס וחיזבאללה, וכלה באינתיפאדה מתמשכת. וככה על הדרך השחיתות המשפחתית וזו של נציגי ציבור, מה שהפך את הכנסת להיות מפלטם הראשון של הנבלים. 
 

ועדיין, התערובת של מחדלים ושחיתויות לא התניעה מרי ציבורי של ממש. הזעם על יוקר המחיה, זילות החיים הדמוקרטיים בישראל והחיים הפיזיים של שכנינו הפלסטינים אמורים לזעזע את הקלפי. נחיה ונראה. 
 

עד ששנת 2019 תהפוך לשנת הבשורה, הבעיה של השמאל בישראל והאגף הליברלי בארה"ב היא פוטנציאל הנזק של טראמפ ונתניהו, כשהם מפרפרים בפראות את דרכם החוצה לביתם או לבית הכלא. לטראמפ אין בעיה לשתק את הממשל בגלל תעלול החומה שהבטיח לבנות על חשבון המקסיקנים, או לנהל מלחמת סחר נגד סין שפוגעת גם באמריקאים. הוא כולא מהגרים או יוצא מסוריה ללא הסדר. איש לא יודע מה יעולל מחר בבוקר האיש שאחראי על הכלכלה החזקה בעולם ועל יחסי ישראל־ארה"ב. 
 

שלא כמו משק כנפי הפרפר בטוקיו שגורם לטורנדו בברזיל, כשאמריקה מתעטשת העולם כולו חוטף שפעת, בעוד ארה"ב בעצמה רק מצטננת קלות בירידות הבורסה. אצלנו, אפקט קריסת ממשלת נתניהו בכל שטחי החיים למעט התמיכה הפרועה בהתנחלויות הוא הרבה יותר הרסני. גם שם וגם כאן מנהלים מוסדות החוק קרבות בלימה נגד השניים. 
 

בשבוע שעבר, ורק בגלל חזרתה של שופטת העליון רות באדר גינזבורג לדיון היישר מבית החולים, נבלמה יוזמת טראמפ למנוע מקלט ממהגרי עבודה. תובעים פדרליים בכמה מדינות מנהלים נגדו חקירות ומשפטים על מעשי הונאה, שלא לדבר על מכונת יום הדין של התובע המיוחד רוברט מולר. יש למה לצפות. 
 

גם בישראל מסתמנים סדקים באחיזה של נתניהו ושות' במערכת המשפט המוטה של איילת שקד. נדחתה בקשתו החצופה של נתניהו לממן את משפטו בעזרת תרומות, וסוכלו ניסיונות לחלצו ממשפט בעזרת חקיקה.


הג'וקר של הבחירות. בני גנץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

האיש של 2019

כל אלה הם סימנים מעודדים, והשאלה היא אם המהלכים האלה השפיעו או ישפיעו על מבנה הקואליציה העתידית. התשובה בינתיים היא: לא. האומרטה הדתית־לאומנית נשענת על ציבור שבוי. המאפיין הפוליטי של שנת 2018 היה ההגנה הטוטאלית של הבית היהודי, ש"ס והחרדים על נתניהו. ובימים שבהם אין מלך בישראל וכל סמוטריץ' ויוגב הישר בעיניהם יעשו - לכל מעשה עקום יש רוב בכנסת. 
 

אף אחד במפלגות הלוויין בקואליציה לא אוהב את נתניהו ואורחותיו. היחס שלהם הוא חשדהו בלי כבדהו ותערובת של בוז וסלידה. לא אכפת להם שתוקפים אותו, וכשהוא מנסה להתמרד (כמו בכניעה לחמאס בעזה או בחוק הגיוס) הן לא חוסכות ממנו את שבטן. הטכניקה שלהן היא ככל שביבי מוכה יותר הוא לחיץ יותר וסחיט יותר, כך ששנת 2018 הייתה שנה נפלאה לאלוקי ישראל שהם נציגיו.  
 

התקווה של השפויים בארה"ב ובישראל היא הבחירות. לאמריקאים המסכנים נותרו שנתיים, אבל יש בכך יתרון ענק: אם טראמפ לא יסתלק או יודח, הוא ייגרר משך שנתיים בתקשורת כשהוא מרוח בזפת ונוצות שיכתימו את המפלגה הרפובליקנית כולה לקראת בחירות 2020. 
 

ישראל בוחרת באפריל 2019, השנה שעשויה להיות השנה הגורלית ביותר מאז בחירות 1977, שהייתה שנת המהפך. זה נכון לשתי תוצאות הבחירות: גם אם הקואליציה הנוכחית תנצח ותמשיך בדרכה תהומה, וגם אם תקום קואליציה אלטרנטיבית שתחזיר את החיים בישראל למסלול הגיוני יותר.  
 

הג'וקר הנוכחי של הבחירות הוא בני גנץ. לך דע מה סוד הקסם של המנדטים שכמו ירדו עליו כמו מן מהשמיים. אני אחד מאלה שאמורים לאכול את הכובע, משום שלא האמנתי שגנץ ימריא לגבהים האלה. הוא עדיין עשוי ליפול במלכודת אמנון ליפקין שחק, שנסק לכדי 20 פלוס מנדטים בבחירות 1999 והתפוגג אל המגרסה האכזרית שבימים אלה נושה בגנץ את כישלון החברה שעמד בראשה, וזאת היא רק ההתחלה. בינתיים הוא נוסק. אולי בגלל אפקט הרמטכ"לות, אולי זה הרוגע והנורמליות שהוא משדר על רקע הבהילות של הפוליטיקאי המצוי שדוחף בקדחתנות את הסחורה שלו (אני, אני ואני). עד שהקסם הזה לא יתפוגג בסקרים או בקלפי, גנץ הוא האיש של 2019. אלא אם כן יתחולל הקסם האמיתי והוא איחוד השמאל־מרכז.
 

2018, שנת ה־MeToo, היא מהפכה גלובלית דרמטית יותר משהעין רואה. ב־2019 תבוא המהפכה. לא שווה לקוות?

tguvot@maariv.co.il