1. ישראל איום: לא מדובר בהפתעה. אין במערכת הפוליטית או המשפטית מי שלא יודע שראש ממשלת ישראל לא יהסס לשרוף את המועדון על יושביו. בסביבתו של היועץ המשפטי לממשלה מודעים לזה. הם מכירים מצוין את הקליינט ויודעים שכל האמצעים כשרים, גם אלה שלא. זה התחיל עם חוקרי המשטרה, טיפס למפכ"ל, עבר לבג"ץ, עכשיו תורו של היועץ המשפטי. 
 

כל מי שעיניו בראשו וחוש ריח באפו יודע שגוג ומגוג זה עמי ותמי בהשוואה למה שיילך כאן בחודשים הקרובים. אין מה לצפות מנתניהו לעשות מעשה אולמרט, שהתפטר עוד לפני המלצת משטרה. שהם יתפטרו, יגיד (מטאפורית) נתניהו. ואחרי שאמרנו את כל זה, ואף על פי שהכל צפוי והרשות נתונה, עדיין אי אפשר היה שלא ליפול מהכיסא למראה הכותרת הראשית של "ישראל היום", שופרו של הבית ברחוב בלפור, ביום חמישי בבוקר. אני מודה שקראתי אותה כמה פעמים כדי לעכל. בדיעבד, טוב ששיננתי אותה, כי כעבור זמן קצר מאוד נשלחה יד ארוכה ושינתה אותה. מישהו הבין, כנראה, שנחצה קו אדום והובקע גול עצמי. מצד שני, גם הקווים האדומים לא מה שהיו. ראש ממשלת ישראל מוביל אותנו למחוזות נטולי רסן. הוא מנסה לחקות את דונלד טראמפ. בואו נקווה שלא יצליח. במקרה של טראמפ, אמריקה יכולה להרשות לעצמה לשלם את המחיר. ישראל? ממש לא בטוח.
 

"ראש הממשלה למקורביו: אני לא פורש בשום תסריט", כך קול הרעם מבלפור, ביום חמישי בבוקר, בכותרת הראשית, אבל כותרת המשנה חשובה ממנה: "בשיחות סגורות הצהיר נתניהו: החוק ברור, גם אם יוגש נגדי כתב אישום, אני לא הולך. איים: אם יפרסם את החלטתו לפני הבחירות, מנדלבליט יותקף ללא רחמים". היה מתאים אם בחמישי בבוקר, באופן חד־פעמי, היה משתנה שמו של צרור העמודים המודפסים האלה ל"ישראל איום". ראש ממשלה מאיים על היועץ המשפטי לממשלה בשפה השמורה לאויבי ישראל. "יותקף ללא רחמים". כמאמר בגין בשעתו: "אביחי היזהר, אמסלם וריקלין מחכים!". חבל שנגד חמאס אין לו את הנחישות הזו.
 

אלא שכעבור כמה דקות הבין מי שהבין את חומרת העניין. מישהו נתן את ההוראה וחיש קל תוקנה הכותרת ובמקום המילה "איים", הוכנס "בליכוד מאיימים". כלומר, זה בכלל לא הוא! מה אתם רוצים מנתניהו המסכן? זה "בליכוד". תבואו בטענות לליכוד. 
 

מתי טוכפלד, ה"פרשן" המדיני שחתום על הפשקוויל הזה, לא עשה קריירה משיבוש תדרוכים של ראש הממשלה. להפך. הוא נחשב למי שמביא את דברי האורקל בדיוק נמרץ. אז הנה, ביום חמישי בבוקר, למד טוכפלד על בשרו מה דינו של שופר משומש. כיצד ייעשה למי שמילא את תפקידו והפך מנכס לנטל במחי כותרת. הוא הושלך חיש קל אל מתחת לגלגלי האוטובוס בהכחשה של לשכת ראש הממשלה שלא נתניהו אמר את הדברים. כלומר, טוכפלד שיקר (הוא לא). מניסיון אישי, אני מציע לו להפסיק כאן, בטרם ימצא את ראש הממשלה עצמו מצייץ משהו נגד אחותו (אם יש כזאת). זו המלחמה של בנימין נתניהו על הבית, שעלולה לעלות לנו בחורבנו.


2. השעון הפלילי

יש מצב שמישהו בסביבת ראש הממשלה (או הוא עצמו) פתאום הבין שמדובר בגול עצמי. הרי מנדלבליט הוא ג'ינג'י טבעי. שערו אינו צבוע במיני גוונים משתנים. נולד ג'ינג'י. נדמה לי שהוא כבר מבין מה קורה כאן ומודע לגודל (או קוטן) השעה. מזעזע להביט על בכירי הליכוד, מפלגה מפוארת שהייתה פעם תוססת, מלאת חיים, עימותים, מנהיגים ועלילות. הם יודעים שנחטפו. הם מתפללים שמישהו יכריז "נוהל חניבעל", שיקרה נס, שאיזושהי סיירת מובחרת תצנח מהשמיים ותחלץ אותם, בני הערובה האומללים שנאלצים לככב כתוכי־מחמד בשורת המקהלה של החשוד הסדרתי מבלפור. 
 

הם לא מבינים שהנס היחיד שצריך לקרות תלוי בהם. הם בסך הכל צריכים להיזכר בחוט השדרה שלהם, בערכים הבסיסיים שעליהם גדלו, בעיקרון הפשוט כל כך שלפיו המדינה חשובה יותר מכל אחד מאיתנו. הם פשוט צריכים להגיד את האמת. אבל הם מפחדים. כל אחד מהם מתפלל, בנפרד, להגעתו המהירה של "היום שאחרי". אף אחד מהם לא מוכן להיות זה שיקפוץ ראשון למים ויודה שלא רק שהמלך עירום, הוא מנסה להפשיט גם אותנו.
 

האתנחתא הקומית של הערב מגולמת בתגובתו של יו"ר הקואליציה, ח"כ דודי אמסלם, שהתנער מהאיומים על היועמ"ש בטיעון ש"זה לא הסגנון שלנו". מצד אחד, קורע. מצד שני, כבר לא כל כך מצחיק. ובאותו ערב התברר (פרסום של גיא פלג) שקברו של אביו של היועמ"ש, מיקי מנדלבליט ז"ל, בית"רי גאה ונאמן, הושחת בפטיש. הראשון שמיהר להביע זעזוע הוא ראש הממשלה. הוא גם "הורה לחקור", כמובן.
 

למי שסבור שהמונח "חטיפה" מוגזם, הנה תזכורת קצרה: לפני כמה שבועות, לאחר התפטרותו המהדהדת של אביגדור ליברמן ממשרד הביטחון, דרש נפתלי בנט את התפקיד והציב בפני נתניהו אולטימטום. הדבר האחרון שביבי רצה זה לתת לבנט, שנוא נפשו, את הקושאן על מעיל היוניקלו הממלכתי ולצפות בו מצטלם עם לוחמי צה"ל. בניגוד למוסד הרמטכ"ל, שאותו הצליחו צווחני הימין לטנף בשנים האחרונות, "לוחמי צה"ל" זה עדיין מותג ישראלי אולטימטיבי (אלא אם כן גם הם יואשמו בשמאלנות בקרוב). מה עשה נתניהו כדי לבלום את בנט? נשא את נאום ה"דם, יזע ודמעות" ההוא ביום ראשון בשמונה בערב, ה־18 בנובמבר. הוא רמז שם על אתגרים ביטחוניים עלומים, על סכנות נוראות ועל "הקרבה" שתידרש מאיתנו בקרוב. בקיצור, בזמנים כאלה לא מציבים אולטימטום ולא מפרקים ממשלה, ילדים. אני המבוגר האחראי, תנו לעבוד.
 

לזכותו של בנט ייאמר שלא התבצר על העץ והתקפל במהירות. נתניהו נשאר שר הביטחון. הקואליציה שרדה, כדי שנוכל לעמוד יחד בקטסטרופות המתקרבות. אז אי אפשר היה לגלות את זה, אבל מה שהסתתר מאחורי רמיזותיו של ראש הממשלה הוא מנהרות חיזבאללה בצפון. השבוע, כשנתניהו החליט, מעכשיו לעכשיו, לטוס לבחירות, נטחנו כל הסכנות האלה לאבק. הוא אסף את הקבינט, יצא לסיור בצפון ובסיומו הודיע לכולם שהכל בסדר. זה נגמר. אפשר לחזור לשגרה. ניצחנו. כלומר, אפשר לרוץ לבחירות.
 

ההבדל היחיד בין יללת הצופרים בנאום ב־18 בנובמבר לצפירת ההרגעה השבוע הוא העובדה שנתניהו הבין (מנאומו של שי ניצן בכנס "גלובס" בשבוע שעבר) שלוח הזמנים התקצר והיועמ"ש עומד להודיע על הכרעתו. באותו רגע ביצע הביטחון הלאומי של מדינת ישראל פניית פרסה חדה, בצריחת צמיגים צורמת. נתניהו, שאהב מאוד את הגדרת הפעילות נגד מנהרות חיזבאללה כ"מבצע" על ידי צה"ל בתחילת הדרך, צוטט פתאום השבוע כמי שדוחק בצבא להוריד את המינוח "מבצע" מסדר היום. כולה מנהרות, מה אתם מתרגשים.
 

נתניהו הגזים ב־18 בנובמבר. איום מנהרות חיזבאללה, בתצורתו הנוכחית (טרם הבשלה), לא היה הדמון שעשה ממנו. ונתניהו חטא לאמת גם השבוע, כי המבצע לא מאחורינו, ושום דבר לא נגמר. הרי ביום ראשון הוא הודיע שהכל תם ונשלם, ואילו ביום רביעי התגלתה עוד מנהרה, ויש עוד בדרך. המצב מתוח מאי־פעם, צבא לבנון ותצפיתני חיזבאללה ערוכים מול לוחמי, דחפורי ומקדחי צה"ל. כל שנייה יכול מישהו ליצור ניצוץ שמדליק את הזירה כולה. מה גם שישראל חידשה את ההפצצות בסוריה. כלומר, לא הייתה שום סיבה להכריז על כוננות ערב מלחמה לפני כמה שבועות, ואין שום סיבה להכריז על חזרה לשגרה עכשיו. זה השעון הפלילי שמתקתק על השולחן של ביבי ומשעבד לטובתו את כולנו, מצטופפים בפחד על סיפונה של ספינה שנחטפה בידי קברניטה.


3. שלושת התנאים

הרמטכ"ל לשעבר, רב־אלוף במילואים בני גנץ, רשם השבוע סוף־סוף את מפלגתו החדשה. "חוסן לישראל", שמה. מה שנשאר זה לברר מהן עמדותיו של העומד בראשה. מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. האם הוא ימין או שמאל? מרכז או ברווז? יישב עם ביבי (ברור שיישב) או לא? פתרון שתי המדינות או סיפוח? הדתה או הפרטה? אבל גנץ לא מדבר. כל מי שמכיר אותו יודע שככה עדיף. יש בסביבתו כאלה שחושבים שהוא יכול להגיע לבחירות בלי לדבר. או בלי לחטוף. הם טועים.
 

שלא בטובתו, הפך גנץ, לפחות לעת עתה, לדמות המפתח של בחירות 2019. הוא שובר השוויון, עם פוטנציאל להיות זה שישבור את הראש. גנץ הוא הכלה הנרדפת בידי שני חתנים, הניצבים מרטיטים מתשוקה מתחת לחופה ומתחרים זה בזה על גודל הטבעת. מי שיזכה בו, יודהר בן לילה לכ־30 מנדטים, וזוהי רק ההתחלה. מי שלא, יושלך לתחתית החבית. יאיר לפיד ואבי גבאי. הבעיה היא שגנץ לא רוצה להצטרף לאף אחד. הוא רוצה להושיע את העם לבד. במצב הדברים הזה, הוא מייצר ראש חץ של שלוש מפלגות, כל אחת מהן בין 10 ל־15 מנדטים. כלומר, ביבי מנצח. גנץ עלול/עשוי להכתיר את נתניהו לקדנציה חמישית.

גנץ. התוכנית: להוביל בסקרים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

מה צריך כדי להיות ראש ממשלה בישראל? שלושה תנאי הצטרפות הכרחיים: פלטפורמה פוליטית, קילינג אינסטינקט ותחושת ביטחון. ובהרחבה: למועמד צריכה להיות מפלגה או פלטפורמה שיודעת לייצר תשומות ביום הבחירות. פלטפורמה, כלומר פעילים, תשתית ארגונית, צבא מתנדבים, מימון ומעטפת לוגיסטית. יש עתיד היא חיה פוליטית יעילה, בועטת ומאורגנת. הליכוד היא מותג־על, אם כי לא נטול בעיות. מפלגת העבודה היא גרוטאה מקרטעת, אבל יש לה בייס טבעי של 10 מנדטים לפחות, שהוא אוצר בלום.
 

הגענו לקילינג אינסטינקט: ראש ממשלה צריך להיות מישהו שמוכן להרוג עבור התפקיד. שקם בחמש בבוקר ועובד עד אחת בלילה רק כדי להגיע לשם. בארבע השעות שהוא ישן, הוא חולם איך להגיע לשם. מישהו שלא רואה בעיניים, שאין לו אלוהים, שלא מכיר חברים ולא לוקח שבויים. מישהו עם אגו שמשוכנע שנועד לתפקיד. עם סכין בין השיניים. עם יכולת לחטוף, לספוג, להיות מושפל, מוכה וחבול אבל להישאר על הרגליים. בתחום הזה, נתניהו הוא הגדול מכולם. היחיד שמתקרב לרמתו הוא לפיד. אם אפשר היה לשרטט טבלה דמיונית של כל שאר השחקנים הפוליטיים, אז גנץ היה יוצא במקום האחרון. כבן אדם, זה ייאמר לזכותו. כמתמודד על ראשות הממשלה, לחובתו. גם אני הייתי רוצה לחיות בעולם המושלם שבו ראש הממשלה הוא הדמות המוסרית הנעלה, המודל לחיקוי, התלמיד הכי טוב בכיתה וההוא שעוזב הכל כדי להעביר את הזקנה את הכביש המסוכן. הבעיה היא שאין עולם כזה. בעולם שלנו, המנצח הוא זה שדוחף את הזקנה אל מתחת לגלגלי האוטובוס כדי לנצח.
 

תחושת הביטחון היא האלמנט השלישי. בישראל מדברים על יוקר המחיה, מקטרים על יוקר הדיור, מקוננים על הפקקים, על הפערים, על החיים, על הכל. אבל בסוף הולכים לקלפי ומצביעים על ביטחון. שמיר ב־84', שמיר ב־88', רבין ב־92', נתניהו ב־96', ברק ב־99', שרון ב־2001 וכמעט כל שאר ראשי הממשלה שנבחרו כאן עשו את זה על הביטחון. הישראלים מצביעים עבור מי שמקנה להם תחושת ביטחון. לא מדובר בביטחון אמיתי, חלילה, אלא בתחושה. היא יכולה להיות מבוססת או מזויפת, העיקר שתהיה.
 

לבנימין נתניהו יש שלושת האלמנטים שנמנו כאן, ובשפע. יש לו פלטפורמה פוליטית ששועבדה לחלוטין לגחמותיו וגחמות משפחתו. יש לו קילינג אינסטינקט ויצר חיות והישרדות אינסופיים, והוא הצליח למתג את עצמו כ"מר ביטחון". פעם הוא נזקק לגנרלים והשתדל להקיף את עצמו בהם. היום הוא כבר לא רואה אותם ממטר. הוא יודע יותר טוב מהם. הוא ואפסו עוד.
 

לפיד נהנה משניים מתוך שלושת התנאים הללו. יש לו נחישות אינסופית ופלטפורמה פוליטית יעילה וממושמעת שנבנתה בצלמו ובדמותו. הוא זקוק לדמות ביטחונית על ידו. שנה וחצי בקבינט לא מספיקות. את הדמות הביטחונית הזו מנסה לפיד להשיג לעצמו, כרגע ללא הצלחה. לא הייתי פוסל את האפשרות שבסוף יצליח. 

לפיד. נחישות אינסופית. צילום: מרק ישראל סלם

 

אבי גבאי במצב רע יותר. יש לו פלטפורמה פוליטית מקרטעת, רפסודה עמוסת עכברים שעוד לא החליטו לאן לשחות. גם תחושת ביטחון היא לא הצד החזק שלו. מה שנשאר זה הקילינג אינסטינקט. לא הייתי מוחק מהקטגוריה הזו את מי שכבש את מפלגת העבודה מול אישים כהרצוג ועמיר פרץ, אבל נדמה לי שהמדרון החלקלק שבו כלוא גבאי עוצמתי יותר מכוח הרצון שלו.
 

ומה עם גנץ? הוא מסתפק בתחושת הביטחון, וגם זה עוד לא יושב עליו לגמרי. בפעם הבאה שידבר על כלניות, יאבד גם את זה. גנץ הוא אדם עם מחשבה מעורפלת. אנשים שיושבים איתו שעות לא מסוגלים לספר אחר כך מה הוא אמר או מה השורה התחתונה. הסיבה שבגללה כולם משוכנעים שהם סגורים איתו היא שהוא מצליח לגרום להם הרגשה טובה בלי להגיד משהו ממשי. זו הדרך שהפכה אותו לרמטכ"ל, אחרי שהיה האופציה הרביעית לתפקיד ונבחר בכל זאת, בזכות העובדה שכל שלוש האפשרויות האחרות נפלו.
 

# # #
 

בשלב הזה גנץ לא מטופל על ידי שליחיו של נתניהו. ההוראה מבלפור כרגע היא להניח לו. לראות לאן הוא הולך. אם יתברר שגנץ מתחיל לנגוס מנדטים אמיתיים מהימין, יקדימו לו את התור למטחנת הבשר. אם לא, אז לא. כרגע גנץ הוא נכס של נתניהו. הוא מפרק את מחנה האנטי־נתניהו לשלושה ראשי חץ לא מזיקים. מבחינת ביבי, שלא ייגמר לעולם.
 

האנשים הקרובים לגנץ הם אמיר פלד, בנו של מי שהיה ראש עיריית רמת גן ויו"ר המכביה, ואודי מירון, מבעלי ענני תקשורת. בסביבתו מסתובבים מושיק תאומים ושמעון שבס. הוא עובד עם הוד בצר, מי שהיה עוזר הרמטכ"ל. חילי טרופר, איש החינוך המוערך, כותב לו מצע בנושא חינוך. איתי בן חורין מספק שירותי דוברות. המטה שלו מזכיר קן צופים בצפון תל אביב. הבעיה היא שהוא ממוקם בלב הג'ונגל. כבר בצעד הראשון, ביום חמישי בבוקר, הם הצליחו להכשיל את עצמם. בהודעה לתקשורת כונתה המפלגה החדשה "חוסן לישראל" בעוד בטופסי ההירשמות מדובר על "חוסן ישראל". בטופס ההרשמה, ברובריקה של "מטרות המפלגה", שרבט מישהו גיבוב של ססמאות חלולות על ביטחון ושלום ועוד כמה דברים, שאפילו לא מואיל להסתיים בנקודה, אלא בפסיק. חובבנות לשמה.
 

אם אני מבין נכון, אז התוכנית של גנץ היא להוביל בסקרים ולבלוע אחר כך את כל מי שמוכן להיבלע. נדמה לי שאת לפיד אפשר למחוק מרשימת הנבלעים הפוטנציאלית. אני מכיר את האיש 30 שנה, הוא לא השליך את חייו היפים והשקיע שבע שנים בבניית יש עתיד כדי לתת אותה במתנה לאף אחד, גם אם פירוש הדבר לשבת עוד קדנציה באופוזיציה. זה מה שלפיד אומר לכל מי שמוכן לשמוע. 

גבאי. מדרון חלקלק. צילום: מרק ישראל סלם

 

השבוע פורסם שלפיד השתלט על הקמפיינר שהוביל את קמפיין נתניהו ב־2015, רמי יהודיחה. זה כנראה לא יהיה הרכש היוקרתי האחרון שלו. מי שמייעץ ללפיד בשנה האחרונה מתחת לרדאר הוא שלום שלמה, היועץ האסטרטגי לשעבר של נתניהו ומי שעבד עם נפתלי בנט ואיילת שקד בשתי מערכות בחירות. אם לא יקרה שום דבר לא צפוי, שלמה יהפוך לאסטרטג הרשמי של לפיד בקרוב מאוד.
 

אורלי לוי־אבקסיס נתפסת, בעיני גנץ, כפרס הגדול והרכש החשוב ביותר. חבל שהיא עצמה לא משתפת פעולה עם זה. הסיכוי של גנץ לשכנע את לוי־אבקסיס לחסות תחת כנפיו נחשב כרגע כקלוש. אז הסרדין היחיד שנותר על השולחן הוא גבאי. הוא כבר הודיע בקולו, חד־משמעית, שלא יוותר על המקום הראשון במחנה הציוני. אלא אם כן המחנה הציוני תכפה עליו חבירה ברגע האחרון למערך עם מפלגה נוספת.
 

לגבאי יש יתרון אחד על פני כל שאר המתחרים. הוא היחיד, עד עכשיו, שהתחייב לא לשבת בממשלתו הבאה של בנימין נתניהו. אם גבאי ישרוד עד היום האחרון (הדד־ליין לשינוי ברשימות הוא 47 יום לפני הבחירות), היתרון הזה יוכל להתממש. כרגע זוהי צרתו האחרונה. הוא במלחמת קיום.

שם שלא מוזכר הרבה בחודשים האחרונים הוא שמו של הרמטכ"ל לשעבר, רב־אלוף גבי אשכנזי. לטעמי, מכל רשימת הגנרלים, אשכנזי הוא היחיד עם פוטנציאל פוליטי אמיתי. איש של אנשים שמסוגל לצאת בשלום משוק הכרמל ולדבר עם כולם בגובה העיניים. אשכנזי משייט מתחת לרדאר, אבל זה לא אומר שהוא לא בתמונה. הוא כן. גם לו מציעים הרים וגבעות. מכל הכיוונים. 
 

במקרה שלו, התנאים פשוטים. הוא יצטרף אל מתחת לאלונקה אם ישתכנע שמדובר בפלטפורמה שתכבוש את השלטון. הבעיה היא שהפלטפורמה לא תוגדר ככזו בטרם יצטרף. סוג של מלכוד 22. אם הייתי צריך להמר, הרי שאשכנזי קרוב יותר ללפיד מאשר לאחרים, וגם זה על תנאי. אם משה כחלון, שמצבו לא נראה מעודד במיוחד, יחבור ללפיד, ואשכנזי יחבור לשניהם, מדובר במשחק חדש לגמרי. כרגע, כל זה כתוב על הקרח.


# # #
 

אסיים בנימה אישית, מתנצל מראש. בתחילת השבוע מצאתי את עצמי, שלא בטובתי, מככב בפרשייה. מעבר לתביעת דיבה שהגיש נגדי ראש הממשלה, זכיתי לסדרת ציוצים רועמת מחשבונו האישי, כולל התקפות מכפישות על בני משפחה. לתביעת הדיבה יהיה זמן להתייחס. ככל שאני מבין, מדובר בתביעת השתקה או הפחדה, או גם וגם. 
 

העניין המשפחתי מדאיג יותר. אני מכיר את נתניהו שנים רבות. קשה לי להאמין שהמעשים הללו הם יוזמתו האישית. קשה לי להאמין שהאיש חתם מרצונו, או ביוזמתו, על ציוצים מהסוג הזה. הוא לא היה כזה פעם. הוא לא הלך למקומות האלה. זה מצער, וגם מדאיג. צריך לקוות שהימים האלה יחלפו. שהרוח הרעה תשכך. שההרעלה ההמונית שאנו חווים תודבר. ולמי שדאג, אין סיבה: אין לי כוונה לפחד, או לשתוק.

bencaspit5@gmail.com