1. לעתים קרובות מגיעה למוקד המשטרה שיחת טלפון משכנים המתלוננים כי מאחת הדירות בבניין עולה ריח חריף. המוקדנית תשאל מי מתגורר בדירה, והתשובה תהיה קשיש או קשישה. אחרי כמה דקות תגיע למקום ניידת, השוטרים יעלו לדירה, יצלצלו בפעמון, ידפקו בדלת, ובינתיים כמעט ייחנקו מהריח הנורא שבו כבר נתקלו במקרים קודמים: ריח של גופה בת כמה ימים.
 

לפי ההליך המקובל יזמנו השוטרים את מד"א ואת מכבי האש כדי לפרוץ לדירה, ועד שהם יגיעו, יאספו פרטים מהשכנים על המתגורר בדירה, בדרך כלל קשיש או קשישה עריריים או כאלו שקרובי משפחתם אינם מרבים לבקרם. בימים אלו עובדים סוציאליים מתלוננים שהם נופלים מהרגליים בגלל עומס עבודה ואינם יכולים לבקר בתדירות הנדרשת זקנים בבתיהם. הזקנים חיים מקצבה של 2,000 שקל בחודש, ניזונים ממזון מועט וחלקם אינם יכולים לעמוד בנטל מחירי התרופות. חלק מהקשישים חוששים להדליק תנור חשמלי, ולרבים אין מזגן לחימום, וגם אם יש הם מפחדים להשתמש בו מחשש שלא יעמדו בתשלום הגבוה שתדרוש מהם חברת החשמל. 


לוחמי האש שיגיעו בינתיים לבניין יטפסו על הסולם למרפסת הדירה שממנה עולה הצחנה. הם ייכנסו לדירה ויפתחו את הדלת לרופא של מד"א, וכולם יסתמו את האף כאילו הם עומדים להיחנק מהצחנה הנוראה בדירה המוזנחת.


על הרצפה מונחת גופת הקשישה ללא רוח חיים. שיירי מזון, ג'וקים, זבובים וערימות זבל במטבח רק מגבירים את הסירחון. הרופא יחתום על תעודת מוות, והגופה תצא לדרכה האחרונה באלונקה כשהשכנים עומדים ומרכלים על הזקנה האומללה שילדיה החיים באמריקה או באוסטרליה זנחו אותה לאנחות.

2. המחלקות הסיעודיות בבתי אבות מלאות עד אפס מקום, ובחלק גדול מהן הטיפול בקשישים קטסטרופלי מחוסר תקציב. קשישים שמגיעים חולים וכואבים לחדרי מיון בבתי החולים נאלצים לחכות לבדיקת אחות או רופא במשך שעות ארוכות כשהם כואבים, רעבים וצמאים ואין מי שייתן להם מעט תשומת לב.

המחסור בכוח אדם אינו חדש, המחסור במיטות אשפוז כבר נדון אלף פעמים. אם אין לך קרוב משפחה שהוא שר, או מנכ"ל בבנק, או חבר של רב ראשי שיצלצלו למנהל בית החולים או למנהל חדר המיון בשבילך, מצבך קשה. לידוענים יש הקלות, הנחות וכמובן מיטה פנויה ואחות שתקבל את פניהם בעקבות הוראה שקיבלה מלמעלה.


בכל פעם שאני מטפל בנושא הקשישים בישראל אני נזכר בשיר המופלא "גססנו אט" של אפרים סידון מתוך המופע הסאטירי "שירת העצבים": 

גססנו אט

חיוור היה נחמיה

זקנה קראה "אחות" במסדרון

ואת היית כחולה כשתי עינייך

ואת חרחרת חרחרת במלוא גרון

ילל פציינט, אך אין אחות בשטח

והרופא הטוב דורש מחיר

לכן אותך הסניטר ניתח

והמומחה הלך אל העשיר

גססנו אט 

כי סל תרופות יקר הוא

ויש לבחור בין אוכל לגלולה

בזכות הממשלה סוף־סוף הגענו

אל המנוחה ואל המחלה

ילל פציינט כי כל חייו שילם הוא

קופת חולים, עכשיו זה לא נחשב

אלא אם צ'ק יפריש הוא עם השתן

ואם בסיר הוא יחרבן זהב

יצאנו אט

מן העולם סולקנו

בהשפלה כאבל בו נובס

והמנהל חייך חיוך של אושר

חסכנו לו שלושה ימי אשפוז

והזקנה במסדרון צועקת

"אחות... אחות... אחות",

ועם ישראל וואי.. וואי...


3. המורה בלה רבוי פרסמה בשבוע שעבר הודעה בפייסבוק, שבה הציעה ללמד בחינם שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדים שאין ידם של הוריהם משגת. אין הרבה אנשים כמו רבוי. החלום שלה הוא להוציא ספר סיפורים, ומדי פעם היא מעבירה לי סיפורים שכתבה. השבוע העבירה לי את הסיפור הרגיש והכואב "הפסנתרן", ואותו אני מפרסם בעמודים אלו כחומר למחשבה. 


"הפסנתרן" / בלה רבוי 


הפסנתרן מרחוב המעגל 5 נפטר בשבוע שעבר. הוא חתם על מסמכי תמ"א 38 והשתתף באסיפת הדיירים האחרונה. כשנגמרו הצעקות של הקומה הראשונה מול הקומה האחרונה, כולם גררו את כיסאות הפלסטיק שלהם בחזרה לדירות. הפסנתרן קם בזהירות, תפס את כיסא הפלסטיק הישן והתקדם לכיוון המדרגות. למזלו, האחות הנחמדה מקופת החולים השכונתית ביקרה בתחילת השבוע והרגל כואבת לו פחות עכשיו. עד השבוע הבא. 


בעצירה הקבועה שלו בקומה השנייה הוא שולף מכיס חולצתו פיסת עיתון מקומטת ועיפרון לא מחודד. ועד הבית דאג לו לשרפרף מנוחה קטן והפחית בדמי הניהול. הפסנתרן מתיישב לשמונה דקות בדיוק, פותר סודוקו וממשיך במסע הביתה. כשהיה ילד, היה רץ את המדרגות הללו בריצת ספרינט וקצת לפני היציאה מהבניין אפילו מתגלץ' על המעקה. ככה שבר פעם את היד ואמא שלו הייתה צריכה להוציא את כל חסכונות השנה האחרונה כדי לארגן תור מהיר אצל הרופא. 


בדירה המאובקת יש שני חדרי שינה קטנים וסלון. הרצפה דביקה ממיץ כלשהו שנשפך, והנזילה במקלחת מגיעה עד למסדרון. על הכיריים כתמי שמן שרוף, והתנור לא עובד כבר כמה שנים. שולחן העץ הקטן במטבח נתמך על ידי ארבע רגליים רעועות, וחתיכת נייר מקופלת שהפסנתרן דחף כדי שהשולחן לא יתנדנד. עליו מאפרה עם ערימת בדלי סיגריות זולות, חפיסת כדורי שינה וכוס מים מלוכלכת. 


במחצית מהבית התריסים סגורים, כאילו יוצרים הבדלה בין טוב לרע. ניחוחות אוכל רקוב, עובש ועצב עולים מכל פינה. שמחת חיים נעלמת בתוך האבל ונזרקת החוצה. הכל מרוקן. מרוקן מאנרגיות חיוביות ומרוקן מתקווה. 


יש מיטה צרפתית בסלון וספת שני מושבים. הוא לא ישן בחדר השינה מאז שציפורה נפטרה. הקול שלה מהדהד לו בלילות והוא יכול לשמוע אותה קוראת לו מהחדר הסמוך. למרות השם ובגלל הסיגריות היא נשמעה כמו הירקן ממול. לפסנתרן זה היה נוח. בתקופות הטובות שלה הוא יכול היה לזהות אותה קוראת לו לאכול צהריים ממרחק של 500 מטר. אחרי שגילו לה את המחלה היא הפסיקה לבשל לגמרי. הפסנתרן חטף אולקוס מהחומוסיות שנאלץ לאכול בהן, וציפורה ניקתה אחריו את האסלה. 


פתיחות אפיינה אותם מאז ומתמיד, ושום דבר לא היה טאבו. כבר בדייט השני שלהם הוא לקח אותה לפרדס ותקע מולה את הגרעפס הכי רועש שהצליח לייצר. כשצחקה בתגובה, הוא ידע שהיא תהיה אשתו. 


אחרי מלחמת יום כיפור הוא לקה בפוסט־טראומה וכדי להעסיק את עצמו בלילות הלבנים, החל לנגן. היחסים הטובים עם שאר השכנים נשמרו בזכות הקסם האישי שלו והעוגות שציפורה הייתה אופה לכולם בימי שישי. המוזיקה הצילה אותו. הרמוניות הכריחו אותו להתנתק מסיני ותווים השקיטו את קולות הירי בראש. כל מנגינה הרחיקה את המציאות שהוא חי בה, ויצרה עולם חדש ונקי. כשהשתפר בנגינה, אזר אומץ והזמין את כל מכריו לרסיטל צנוע במקלט השכונתי. הגיעו 18 אנשים. הפסנתרן התרגש עד כמעט עילפון וניגן במשך שעה וחצי רצופות. הוא סיים, קד קידה, הודה ארוכות לכולם ומיהר הביתה בדמעות של אושר. 


בצעירותו, היה הילד הכי נמוך בכיתה, וכדי לא לעורר את זעמם של הבריונים העדיף לשתוק רוב הזמן. הוא שתק עד כדי התעלמות מוחלטת מקיומו. התעלמות כה גדולה שהמחנכת לא שמה לב שהוא הפסיד חודש לימודים כי אמא שלו ירתה בעצמה. הצבא עשה ממנו גבר אחראי למשך שלוש שנים וגבר שבור לשארית כל חייו. כשהתגייס לקרבי לא הבין כמה גדול הפער בין עדינות הנפש שלו למראות הקשים שלא הצליח לעכל. גם להכחשה יש תאריך תפוגה, וכשזה קורה, המוח יורה זיכרונות כמו טורנדו ומחורר כל היבט בנשמה. הפסנתרן הציל שני חיילים מרימון שהתפוצץ, וההכרה היחידה שזכה לה הייתה זו של הרופאה שהוציאה לו את הרסיסים מהרגל. 


את ציפורה הוא הכיר בחדר האוכל של הקיבוץ. הוא שוב איחר לעמדת השניצלים והתבייש לבקש מהאחראי לבדוק מאחור אולי נשארה איזו חתיכת עוף נוספת. היא הבחינה בהבעת הפנים האבודה שלו והציעה לו להצטרף אליה לשולחן. הם הולידו שלושה ילדים שטורחים להתקשר רק בחגים. 


פעם, כשהילדים חיו בבית, הסלון תפקד כחדר משחקים. שמחה, צחוק ואור מילאו את הדלות הכלכלית של הפסנתרן ואשתו. הם גידלו שלושה ילדים על משכורת של 4,000 לירות בחודש, בלי אוכל גורמה ועל תזונת אהבה. היום, כשהילדים שלהם חיים בארצות הברית כבר 15 שנה, משחקי הקופסה מאובקים עוד יותר מהתמונה המשפחתית בסלון. הפסנתרן עבד בשלוש עבודות כדי לממן את התארים האקדמיים של ילדיו. הם מעולם לא שאלו מאיפה הכסף מגיע, והוא לא סיפר. 


האוויר היחידי שנכנס לדירה מגיע מהחלון הענקי בסלון. הוא הוריד את הווילונות לפני כמה שנים לבקשתה של ציפורה, שאהבה את השמש. את הפסנתר הם העמידו ממש בכניסה, כך שהפסנתרן ישב עם הגב לחלון. צופי אורח גרמו לו למבוכה, ומחיאות הכפיים המזדמנות שהגיעו מהרחוב בכל פעם שנגמר הלחן, הגבירו לו את המופנמות. 


הוא התיישב לנגן בכל ערב בשעה שבע בדיוק. ספק מחכה לקהל, ספק מתבייש. לקראת רגעי שיא במנגינה, הוא נהג להאט את הקצב ולבדוק אם הוא שומע פסיעות בחוץ. כשהיה בטוח שיש לו צופים, גייס כל טיפת אנרגיה בגוף כדי לייצר הופעה בלתי נשכחת. לאחר מכן קם, ברח למטבח וחיכה עד שכולם יתפזרו. 


השעות הכי קשות תמיד הגיעו בלילה. אחרי שציפורה הלכה, הוא נותר בודד בעולם. אין אף סדנה שיכולה להכין אותך לזה. בדידות קשה מכל כאב. פיזי או נפשי. היא מורגשת בכל וריד בגוף ומכבידה על כל פעולה. המטרה שלשמה קמים בבוקר נעלמת, והחיים הופכים להמתנה. אדם ללא מטרה הוא אדם שמחכה למוות של עצמו. 


בעצתה של המזכירה מקופת החולים, הפסנתרן ניסה לארגן רסיטל נוסף. הוא התיישב להכין רשימת מוזמנים, אבל כל מי שהגיע לרסיטל הקודם כבר נפטר. הפסנתרן הגיע לכל הלוויה. המוות הכי אטרקטיבי הוא תמיד המוות הראשון. כולם עדיין בחיים כדי להגיע ללוויה שלך, להיזכר בך ברגעים מתאימים ולבכות כשהשם שלך עולה. למות אחרון מבין רשימת החברים הוא למות בודד. 


הפסנתרן לא ויתר והחליט להוציא את התוכנית לפועל. הוא הזמין את כל דיירי הבניין, עובדי קופת החולים, הירקן, הנער שעובד במכולת ממול ומנגן בכינור ואפילו את הדוור. 


כל 15 המוזמנים אישרו הגעתם ואפילו הרגישו טוב עם עצמם על כך שהם משמחים קשיש. אחרי הכל, אין חשוב יותר מכיבוד האוכלוסייה המבוגרת. הוא התקשר למנהל המקלט כדי לוודא שהמקום פנוי ועשה חזרות כל יום. בבוקר יום הרסיטל, בזמן שגיהץ את החולצה המכופרת הכי מהודרת שמצא בארון, הוא חטף דום לב וצנח על הרצפה. הקהל חיכה במשך 40 דקות, עד שכולם קמו והלכו. גופתו נמצאה כמה ימים לאחר מכן, ו–15 המוזמנים ערכו ערב ניגון ושירה לזכרו. הזמנות בדואר רשום נשלחו לילדיו, אך הוחזרו ללא מענה.