עידן האינדיבידואליזם המוגזם, שחצה איזשהו קו מתחילת המילניום וכבר לא באמת משרת אותנו כבני אדם, נותן את אותותיו גם בעם היהודי. האצבע שלנו קלה על הדק הגירושים - גם בינינו לבין עצמנו, גם עם התפוצות. אחותנו התאומה, יהדות ארצות הברית, לא פחות מבולבלת מאיתנו.
לטובת הקואליציה עם החרדים ויתרנו על הרפורמים והקונסרבטיבים. מנגד, הקהילה היהודית במינסוטה תמכה במועמדת מוסלמית־דמוקרטית, שלאחר בחירתה לקונגרס התגלה שהיא תומכת BDS. בד בבד, החבורה המטורללת התורנית של צעירים יהודים שינקו יותר מדי בורות פרוגרסיבית, מפיצה תעמולה שלפיה בפרויקט תגלית משקרים. למה? כי מספרים שם שהגדה המערבית זה גם יהודה ושומרון, ובכך מנסים למחוק את ההיסטוריה הפלסטינית.
הבלבול בציבור מעמיק את הצורך במנהיג אחר. מי שיבטיח לאחד, לא לצאת נגד מישהו ולהתגרש. חופש הביטוי לא מציל אותנו כששמים אותו מעל הכל כי אז הוא מביא איתו שקרים, בורות ושנאה עצמית. גם החוק הצרפתי לא יציל אותנו אם לא ילווה בשינוי משמעותי בשיטת הממשל. נציגי מגזרים שיתמודדו במסגרת שתי מפלגות גדולות ויפעלו מתוכן, למשל. זה ייאלץ את כולם להתפשר על חלק מעקרונותיהם, אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. להשליט קצת סדר ולתת אפשרות לבחור בין חלופות ברורות. לפטור ראש ממשלה מהתמודדות עם כתבי אישום במהלך כהונתו, אבל גם הגבלת כהונה לשתי קדנציות מלאות שבמסגרתן נותנים את כל מה שיש, כי יודעים שהזמן מוגבל.
כולם משחררים הבטחות קצרות מועד, מונעים מאימפולסיביות שרואה רק עד הלייק הבא. אבל מיצינו את ההתפצלויות. מה שאנחנו צריכים זה אדם אחד שלא יתאים את עצמו לסקר הבא על ידי ביטול והוקעה, אלא יגיד משהו הפוך: איחוד. חזרה לבסיס של מכנה משותף כלשהו. אירוני, אבל מנהיג כזה יגדיל את סיכוייו להיבחר, על אף שלכאורה יפעל בניגוד לאינטרס המיידי שלו.
התרעות פיקוד העורף