"די נו, את מגזימה", אני מוחה, "לא יכול להיות שבכל העיר הזאת אין אף גבר פנוי בן 30 ומשהו שיכול להיות אלטרנטיבה בשבילך, אפילו רק בשביל שבסוף תחזרי לחבר שלך קצת יותר בטוחה".
"כן?", עכשיו היא כבר קצת כועסת (דווקא יפה לה), "כמה זמן לא יצאת לדייט?"
"אז תאמין לי שאתה לא מבין כמה הגברים בעיר הזאת דפוקים: או שהם בני 30 שגרים עם אמא שמכבסת ומבשלת להם, או שהם נשואים שמנסים לזיין מהצד או שהם לא מסוגלים להתמודד עם מישהי שמצליחה יותר מהם. לפעמים אני מצטערת שאני בכלל בקטע של גברים".
"מה אתה היית עושה במקומי?", שאלה כששבתי.
"אתה רואה?!", היא אמרה בחיוך שקמטים טרם נחרצו בשוליו, "כבר אין גברים שמדברים כמוך". סיכמה, כרכה יד סביב צווארי, רפרפה בשפתיה על שפתי (!) - והסתלקה. מתברר שכשהייתי בשירותים, היא שילמה גם את החשבון שלי...
גם זה מסימני הזמן, חשבתי בעודי מערה לתוכי את הלגימה האחרונה, מהרהר נוגות בפערי הדורות ומתנחם בכך שלפחות בעיני אישה צעירה ויפה אחת נותרתי הגבר האחרון בעיר.
התרעות פיקוד העורף