כדאי שנכין את עצמנו לבאות וננשום עמוק, כי בתקופת בחירות הכל מועצם. המרצה המטורללת באוניברסיטה העברית, למשל, שנזפה בחיילת על שהעזה להגיע לשיעור במדים ובכך לכאורה לפגוע ברגשותיה של סטודנטית ערבייה, הפכה מיד לאייטם יקר ערך.

גם בימים כתיקונם אין כמו אירוע אנטי־ישראלי מקומם כדי לגרום לפוליטיקאים לצאת לפעולה, ועל אחת כמה וכמה כשיש פריימריז על הראש. השר אלי כהן מיהר לדרוש את פיטורי המרצה לאלתר, וגם השרה גילה גמליאל קפצה על המציאה ומיד שיגרה מכתב זועם לנשיא האוניברסיטה. אביגדור ליברמן, עד לפני רגע שר ביטחון שמחזיק מקל קטן ומדבר בקול גדול, מיד עבר לדום וצילם סלפי בהצדעה כדי לשתף בכל הכוח. אחרי הכל - למה בכלל התפטר, אם לא כדי להחליף מעשים כושלים בדיבורים זולים? שנאת השמאל ההזוי היא חומר נפלא לבחירות, כאמור, אבל חומר קצת פחות נפלא לליברליזם אמיתי או לחברה בריאה. 
 

מצער, אבל אם רוצים, יש המון הזדמנויות להתפלץ מהשמאל הסהרורי ולהיכנס בו ללא רחמים. ההגדרה המעוותת שקליקות מסוימות אימצו לגבי משמעות ה״ליברליזם״ היא מטרה נוחה. לא קשה לקלוע חצים באלה שנדמה להם שהם מקדמים ״פרוגרסיביות״, בעוד שכל בר דעת רואה שבמעשיהם לא רק שאין מוסר או שכל או דרך ארץ, גם אין בהם שום קדמה. 
 

העולם כידוע אינו מושלם, ועצוב שיש מקרים כאלה, אבל השאלה היא איך מתייחסים אליהם. המרצה המחופפת שהרגישה בנוח להתעמר בחיילת צעירה בשם ״ריבוי דעות״ או ״הכלה״, או כל מילה אחרת שאין לה שום קשר אמיתי לסיטואציה, אינה לבד. בקליקות סגורות קורה לפעמים שחוזרים על משהו כל כך הרבה פעמים, עד שכבר מתחילים להאמין שהוא נכון. בין ההחלטה לוותר על השמעת ההמנון בטקס חלוקת תארים, לבין המאמץ העילאי של הסגל להכניס לארץ פעילת BDS כדי שתכבד את האוניברסיטה בנוכחותה, לבין פרופסור הזוי נוסף שצילם השבוע את מחאת הסטודנטים נגד התקרית עם החיילת, ואיים שיתלונן נגדם בשל ״התחזות לא חוקית לחיילים״ - די ברור שהאוניברסיטה העברית לא צריכה להתנצל, אלא להתאפס על עצמה. אם זה מה שמלמדת מרצה בכירה בקורס שבאופן אירוני נקרא ״תיאוריות ביקורתיות של תרבות״, אנחנו בבעיה. 

 


אבל הבעיה החמורה יותר היא שמרוב שהליברליזם המטורלל מקומם, מה שאנחנו עושים רוב הזמן זה לבקר אותו, ומשם לא טורחים לקחת את זה הלאה. הביקורת מוצדקת, אבל קצת חסרת תכלית. די ברור שחלקים בשמאל לקחו את המילה ״ליברליזם״ למחוזות פוגעניים והרסניים, שאין בהם שום אינטלקט או יושרה. 
 

אבל איזה ליברליזם אנחנו כן רוצים? מדוע אנחנו לא עוסקים כמעט בדיון סביב השאלה מהו ליברליזם אמיתי, או סביב השאלה איפה הוא קיים היום. הרי אנחנו רוצים חברה מתקדמת עם זכויות אדם, לכבד מיעוטים, תקשורת בועטת שמפיצה מידע אמין לאזרחים, מערכת משפט שמציבה גבולות לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת באופן שמהווה איזונים ובלמים. אבל מרוב שאנחנו עסוקים באיך לא נכון לעשות את זה, שכחנו לדבר על איך כן. 
 

ליברליזם נכון אינו הרס הליברליזם או מחיקתו במחי יד. הוא דורש דיון שאינו יוצא נגד, אלא מגדיר את הבעד. מיצינו את המסקנה שטיפוסים שירדו מתישהו ממסילת הליברליזם והלכו לאיבוד לא מקדמים ערכים, אלא ספין־אוף מטורלל על ערכים. מיצינו גם את המסקנה שאין בהם חוכמה, אלא חכמולוגיה. הבנו שלא מדובר פה בעידוד של ריבוי דעות, אלא בעידוד של הכללות וסטריאוטיפים. ברור שלא משנה מה הם מספרים לעצמם במדעי הרוח על דו־קיום, כי מה שהם עושים בפועל זה לעודד סכסוכים. אבל אנא אנו הולכים מכאן?
 

חשוב שהמרצה תיענש, תורחק, אולי אפילו תפוטר. על מקרים כאלה לא צריך לעבור בשתיקה, כדי שלא יחזרו על עצמם. אבל בעת ובעונה אחת, אנחנו לא רוצים לחסל את הליברליזם כי אם להחזיר אותו לפסים של שפיות ולאפשר לו להוביל אותנו קדימה. הגיע הזמן שנעסוק קצת פחות בפירוק ההיגיון הלא קיים של השמאל המטורלל, כי זה הפך להיות קל מדי. בנאלי. אם היינו עוצרים לרגע מלדבר על מה ״לא״, היינו נתקלים בכמה שאלות לא פשוטות. 
 

איך מגדירים ליברליזם שהוא באמת דמוקרטי ופרוגרסיבי? איך מגדירים ליברליזם שמקדם אותנו כחברה? האם יש נבחרי ציבור שמייצגים אותו היום? שמודעים אליו, או מדברים עליו? במה אנחנו כן בוחרים כשאנחנו בוחרים במי שמואס, ובצדק, בהגדרה המעוותת לליברליזם? הרי רובנו מעוניינים בקדמה, אז אולי הגיע הזמן להגדיר אותה מחדש בצורה מדויקת ונכונה.


אבי גבאי וציפי לבני. קיבלה את ההדחה בפרצוף פוקר, אבל לא בטוח שזה יעזור לה בקריירה הפוליטית. צילום: מרק ישראל סלם

 

כיעור לא מגדרי


מהלך הגירושים הפומבי של אבי גבאי מול ציפי לבני השבוע היה בעיקר עצוב. מה קורה להם שם, בשאריות של מה שהיה פעם מפלגת העבודה?

המהלך שגבאי בחר בו היה כוחני, אבל שידר הכל חוץ מכוח. הוא שידר גסות רוח, מחנאות זולה של סכינים בגב (כמה מהר נדבקים בזה) ובעיקר רצון שליליסטי להשיג כמה נקודות על חשבון מי שהייתה עד לפני רגע שותפה (גם אם בפועל, כדבריו, ״האכילה אותו רק חרא״). בסוף, במקום לאחד כוחות, החבר׳ה האלה שוב יורים בתוך הנגמ״ש.
 

כמובן שיחימוביץ׳ מיד הצטרפה לרמיסתה של לבני ולהטפות ריקות מתוכן על ״פמיניזם אמיתי״. לכאורה היא זכתה מהמהלך - קיבלה את תפקיד יו״ר האופוזיציה, רק שכבר אין ממש אופוזיציה. אז מה יצא לה מניצול ההזדמנות להיכנס עוד קצת בלבני? צילום יח״צ עם אופניה כדי לדווח לציבור שעל אף התפקיד הרם היא תוותר על רכב שרד יקר? במהלך הזה יש אפס ערך למפלגת העבודה, אבל העיקר שיחימוביץ׳ סחטה קצת תשומת לב עבור עצמה. 
 

לבני, מצדה, הייתה לא פחות עלובה כשניסתה להפוך את ההשפלה לסיפור של מגדר. כולם שם כל כך שקופים, מונעים רק מהדחף לקושש עוד קול וחצי עם איזה שטיק שחוק. בשורה התחתונה - המהלך של גבאי היה מכוער ונטול אלגנטיות גם אם היה נעשה מול גבר. לא כל דבר צריך להפוך לחלק מהמאבק הפמיניסטי, ולא צריך לשלוף את המילה ״מיזוגיני״ בכל הזדמנות. 
 

גבאי לא השפיל את לבני כאישה, אלא כאדם וכקולגה. אם במקומה היה יושב זכר שעיר ושרירי, המעשה הזה היה מכוער ומעיד על חולשה בדיוק באותה המידה. מה שכן - לבני ספגה את ההשפלה המפתיעה בפרצוף פוקר קר רוח ממש כמו גבר, רק שלא בטוח שזה יעזור לה בקריירה הפוליטית ההולכת ומצטמצמת שלה.

tguvot@maariv.co.il