זהו, הגיע היום. אני עוזב את דירת הרווקים הוותיקה שלי לטובת בית מהוגן ומסודר. למרות גילי המופלג והידיעה שמדובר במהלך טבעי של החיים, שהגיע רגע לפני שהפכתי לדמות פתטית, הפרידה הזו קשה מקריעת ים סוף.

כמה רגעים יפים ועצובים חוויתי פה? מאות זיכרונות ונקודות ציון משמעותיות בחיי נצרבו בין ארבעת הקירות המצומצמים והמעט דהויים הללו. הייתי במערכות יחסים שפרחו וקרסו כאן בזו אחר זו. נע בין גבר הולל ופרוע לאדם בודד ומרוחק. לרגעים מובטל ומיואש בלי שום אפשרויות נראות לעין לצמיחה עתידית, ובזמנים אחרים בעל הכנסה מבטיחה וקריירה נוסקת. כאן חוויתי מצבי רוח מכל הסוגים והמינים, הישגים וכישלונות, זו הייתה הממלכה שלי במשך שבע שנים. טובות ורעות.

תשמעו, שבע שנים הן חתיכת חיים. מול עיני ראיתי קמטים מתרבים על פני ואניצי שיער לבן מבצבצים בזקן. הכל השתנה. אפילו העיר. כמעט כל הדיירים בדירות שמעלי, מתחתי ולצדי התחלפו. במקום קשישים קשי תנועה שחלשו על האזור בבואי, כעת מאכלסים את הדירות צעירים בועטים ורעשנים. כעת אני נחשב לאחד המבוגרים בבניין, זה שממתינים שיסתלק.

אשתי, בחודש התשיעי להריונה, השתלטה על הלוגיסטיקה של המעבר, מה שהפך אותי לפיון בעל זכויות ביצועיות בלבד. חלוקת התפקידים הקלה עלי מאוד את ההליך. אוי כמה ששנואים עלי האריזה, הסידור והניוד, ובנוסף אני גרוע בזה. אעדיף לזרוק הכל לפח מאשר להתחיל את הליך מילוי הקרטונים האינסופי.

חוץ מהסלידה מפעולת האריזה עצמה, הנני כישלון גמור במלאכה. כשאני מנצח עליה, תמיד יוצאים לי שילובים בלתי אפשריים שנדחסים בעל כורחם במארזים ארעיים: תחתונים מחוררים וותיקים וקומקום חלוד, מברשת שיניים משופשפת יתר על המידה עם תפילין עתיקות יומין שסבא השאיר בירושה ועליהן רקום שמו, ומטבעות שנותרו מטיול באוזבקיסטן שמסרבים לזרוק, כי מי יודע, אולי יהיה בהם עוד שימוש, ובשל בהלת השימור מפזרים אותם בכל חור פנוי.

זוגתי המסודרת עובדת על פי רשימה ברורה ומנהלת ביד רמה אופרציה בסגנון צבאי. סבלים, בעלי מקצוע ויועצים באים ונכנסים אליה לפי תור, בהצדעה וביראת כבוד, בעוד אנוכי, אדם שמתקשה לדפוק מסמר ונלחץ מצליל המקדחה, עומד בצד חסר אונים ומביע התפעלות ממצעד השיפוצניקים הממושמעים.

מעבר דירה, אילוסטרציה. צילום: אינגאימג'

בשעת הש׳ השארתי הכל בידיה ובידי המובילים ופסעתי לעבודתי הקבועה ליום עמוס במיוחד. בסיומו, בדרך חזרה, כבר דווח לי טלפונית שהכל הושלם ויש מעון חדש. בטרם הגעתי נשלחתי לבצע כמה מטלות אחרונות בדירה הישנה. כשהגעתי אליה היא הייתה נטושה כמעט לחלוטין, חפה מריהוט ומהדברים שהפכו אותה לבית. על אף המטראז׳ המצומצם, היא פתאום נראתה גדולה ומזמינה. כמו מאהבת ישנה שפתאום פוגשים ברחוב ואגב כך נזכרים בכל מעלותיה.

על פי סיפוריו של אבי, בזמן שהיה עולה חדש מפולין הוא התגורר יחד עם נפשות רבות במתחם בהיקף כזה, ולא התלונן. אבל היום העולם אחר. צריך מרחב ואיכות חיים. מילאתי את הפקודות האחרונות שנדרשו ובכבוד אחרון כיביתי את האור ונפרדתי. בקרוב יגור כאן אדם אחר שיצלק את הקירות בחוויותיו שלו, ישמע את קולה הערב של השכנה שאוהבת לשיר בשעות מוזרות מחרוזות שירים מהפנטות, יפגוש בכניסה לחדר המדרגות את החתולים הרבים שמרעידים עולמות בעונת הייחום, ויקלל את המחסור בחנייה. שלום לך, ידידתי הנושנה, וכנראה לא להתראות.

הגעתי למעון החדש שעדיין לא מוכן. הוא עבר שיפוץ שעדיין לא הסתיים, מה שהופך את המגורים בו לחוויית מחנה פליטים. במקלחת נדרשים תיקונים קטנים, הארונות החדשים טרם הותקנו, הארגזים עדיין חתומים, ואנשי עבודה משייטים בין ההריסות עם פטישים וכלי חשמל מפיקי רעש מחריש אוזניים.

בלילה הראשון, למרות עייפות כרונית בקושי נרדמתי. לא ברור אם היה חם או קר, והאור שהגיח מהרחוב נראה מוזר ואולי מעט שטני. פחדתי לקום מהמיטה. ריחות של צבע וחדש מילאו את האוויר. הסיוד בוהק יותר מהשמש עצמה. הנני זר ומוזר כאן. ייקח זמן להתרגל. הטלוויזיה חוברה לכבלים, מה שהעניק מעט פמיליאריות.

כדי להפיג את נדודי השינה צפיתי במשחק כדורגל מקומי, והבנתי שגם באכסניה החדשה רואים בבירור שהליגה הישראלית די מחורבנת. מה לעשות, יש דברים שלעולם לא ישתנו. גם כשעוברים לבית חדש.