בדרך כלל, כמו בעונת החיזורים כשההורמונים משתוללים, אף אחד לא מאמין לאף הבטחה של פוליטיקאי בעונת ההתייחמות, כלומר בזמן בחירות. הגם שבסטנדרטים של הפוליטיקה הישראלית, מסגירת הקלפיות ועד פתיחתן בסיבוב הבחירות הבא, כל יום הוא יום בחירות.

בבחירות 2019 אמצעי הפיתוי והגירוי משוכללים עד כדי כך שההצהרות, הנאומים, ההבנות, הבשורות והישועות הפכו מהכל דיבורים להכל קריצות. כולנו קורצים, אבל הקריצה של הפוליטיקאי היא אקט סחבקי כזה, אף על פי שמעולם לא נפגשנו. כאילו זה רק ביני לביניכם, רק אנחנו (ביחד!) מבינים את המשמעות, כי אני ואתם אחוקים. כולם כאלה חוץ מהשמאל השפוי - מרצ, והימין הקיצוני - תקומה וליברמן. אלה תוכם כברם, ופיהם ולבם שווים.

אומנם לסמוטריץ' ולליברמן יש מופע קריצות, אוי לעיניים, באשר ליחסם לחוקי המדינה, אבל בכל הנוגע לבעיות הליבה הבין־אנושיות הם מביטים בעיניים פקוחות היישר בעיני הציבור: 1. להכות ולגרש פלסטינים, לחנך ולגייר יהודים. 2. לבצע זאת אצל ערבים ויהודים אם מרצון ואם באונס. הקריצה של "הימין החדש", שותפם לערכים, שקד ובנט, היא "אנחנו לא סמוטריצ'ים". המובלע בקריצה אומר "אנחנו מבטיחים לעשות בדיוק אותו דבר רק עם כיפה קטנה יותר (דתיים של הייטק) ושמלה קצרה יותר (מסורתיות של שבת בביקיני)".

לש"ס ולחרדים, מעוז הקואליציה הנוכחית והעתידית, יש קהל שבוי. הקריצות של החרדים הן ברמה של "אתם מבינים שכל מה שאנחנו עושים עם הגויים, לשם שמיים נעשה, ואם אין לחם, אין תורה ואין תלמודי תורה ואין גמ"חינם מדאורייתא". אצל הש"סניקים החוק הוא של האשכנזים, והקריצה היא "כל מה שנלקח מהאשכנזים נלקח - ובדין". אבי גבאי הוא שחקן חדש במופע הקריצות, אבל גם הוא קורץ ימינה ולמעלה לשמי רבא. כאילו הווינקר שלו נתקע, כאילו ציפי לבני לא חצתה זה מכבר את הקו המפריד בין מרכז־ימין למרכז־שמאל יחד עם כל חברי הסיעה.

יאיר לפיד לא קורץ. בספר ההפעלות שלו כתוב שהוא חייב לשמור על חזות ממלכתית, חליפה, עניבה ושיער תואמי מכובדות, ופה ושם קריצה עם אפוד צהוב לטובת אחי העבדים. במקום הווינקר המשוגע של גבאי, לפיד מזגזג ובשכנוע עמוק (חוק הגיוס בעד ונגד לפני כמה ימים). את הקריצה בענייני הביטחון הוא משאיר לעפר שלח. אומרים ששלח מדבר על שתי מדינות לשני עמים או שוויון מלא לפלסטינים, אוי לאוזניים שכך שומעות, אבל לפיד נחוש להיות צלו של נתניהו.

הבחור החדש בשכונה, בני גנץ, עדיין עובד על תהיה יפה ותשתוק. מכאן ואילך אין לו ברירה והוא ייאלץ לקרוץ, והמבחן שלו הוא לייצב את מצבו כאורקל הקורץ של התועים בערפל.

הקורצים הגרועים מכל הם קורצי הליכוד והקואליציה. אצלם הקריצה היא פלא טבע ביולוגי: הם משקרים בלי להניד עפעף ועוברים היישר לעפעוף בשתי העיניים של בתולה תמה: אני שיקרתי? אני שוחדתי? אני הפרתי אמונים? אני גנבתי?

קריצות בינלאומיות

ומעל כולם, כמו פסל ישו הקורץ מעל ריו דה ז'ניירו, המאסטר בנימין נתניהו. לפני חודש הצהיר: "אין טעם ללכת לבחירות" (וקרץ: האויב מצפון בשער), וכעבור חודש הצהיר: נלך לבחירות (וקרץ: האויב בשערי הפרקליטות). כמו מסירת כדור בעין עקומה הוא קורץ ימינה ומצהיר שמאלה ולהפך. הצהרה: נחסל את חמאס! הקריצה: מעביר להם כסף ומדבר באמצעות המצרים על הסדרה. ולחלופין, מצהיר שנלך להסדרה וקורץ: הולכים לבחירות. את מערכת הבחירות פתח בהצהרות על האיום האיראני ובקריצת אני והקלסרים ננצח אותם. לפני שבוע ביקש: "תחשבו על זה". שרלוק מבלפור קישר את זמן פרסום הפגיעה במצבת אביו של מנדלבליט עם מסע הניצחון שלו לברזיל, ומיד קרץ לעבר אשמת השמאל בפגיעה במצבה.

כל אלה קריצות בחירות ברמה של פיתיונות לפראיירים, הבעיה הלאומית היא הקריצות בענייני חוץ וביטחון. המסוכנת מכולן היא האיום האיראני. לכבוד הבחירות והגברת אפקט הפחד נתניהו מוסיף את חיזבאללה וחמאס. הקריצה מכוונת לפוטנציאל האיום המשולש (שהוא לגמרי אמיתי) ו"קובעת" כי מדובר בגנטיקה אנטישמית. הרי אנחנו כאן על תקן צאצאי הבל ורועי צאן שלווים, בעוד קין האסלאמיסטי מבקש להרוג אותנו.

במציאות, ממשלת נתניהו היא שמפמפמת את הפרובוקציה האזורית באמצעות הסירוב לנהל מו"מ על השטחים שנכבשו ב־67'. כך גם ההצהרה לגבי המעורבות (סליחה, "התמיכה ההומניטרית") במלחמה נגד אסד שהייתה אמורה (הקריצה) להשאיר בידינו את רמת הגולן והשאירה אותנו בלי הרמה ועם נידוי גמור ממעורבות בניהול ההסדרים האמיתיים באזורנו. אלא אם כן מישהו סבור שהפצצות חיל האוויר משנות בפסיק את התוצאה הסופית, שכוללת בין השאר התבססות של הציר רוסיה־איראן־סוריה־חיזבאללה.

ומי לא עמד על זכותנו להיות שותפים בעיצוב המזה"ת החדש? נכון. כל "חבריו" של נתניהו, כולל טראמפ ופוטין. נדבך דרמטי במדיניות הקריצות הבינלאומיות הייתה ההסתחבקות המופלאה של נתניהו עם פוטין וטראמפ ומרקל ומקרון, שהניבה אין ספור נסיעות עבודה (בעיניים) וקריצות שהבטיחו בונוס פוליטי וביטחוני והתגלו כבלוף גמור.

הגיבור הגדול של הקריצה שסיפרה על תומכי שלום ההתנחלויות וירושלים הוא הידיד שהחליף את וינגייט, יורש העצר מוחמד בן סלמאן. מה לא נאמר בשבח המדיניות האזורית של נתניהו? גם ירושלים, גם התנחלויות וגם דיוטי פרי בריאד. עד שבתחילת ינואר ביקר נשיא קפריסין בסעודיה. האקרים סיניים חדרו למחשבי האיחוד האירופי וגילו כי בן סלמאן תומך בפתרון שתי המדינות, כשבירת פלסטין היא מזרח ירושלים. כל שמאלן מצוי שמצוי במארג היחסים האזורי ידע זאת מהרגע שבו שוגרה, בקריצה רבתי, לפני כעשר שנים, תוכנית המתונות האזוריות. סעודיה לא תזוז מילימטר מעמדתה, וכל הקריצות של נתניהו ושות' על כך שסעודיה תפשיר את עמדתה הן קשקוש לצורכי רווח פוליטי פנימי וצידוק לגרירת הרגליים במו"מ.

אחת מקריצות העווית של נתניהו היא "תסמכו עלי, האמריקאים בכיס שלי", ומסתבר שהאיש לא הבין מה קורה תחת חוטמו. אולי כתוצאה מעודף חקירות, אולי כתוצאה מחוסר סיגרים. ישראל אמרה תמיד, ובצדק, לא נצא למהלך מלחמתי אזורי גדול בלי האמריקאים. נתניהו מנהל כיום מדיניות חיכוך באמצעות איומים חוזרים ונשנים (טוב לבחירות) עם פוטנציאל התפרצות ברצועה, בגדה ובלבנון. "ידידו" טראמפ אומר אל תבנו עלינו. קיבלתם 4 וחצי מיליארד דולר, תסתדרו לבד. בטח שנסתדר לבד, והכי טוב בלי שניהם.