פצצת זמן: בפעם הקודמת שבה פירק בנימין נתניהו את הקואליציה ביוזמתו והלך לבחירות מוקדמות, לקח לנו זמן להבין את המניע האמיתי. אחת ההערכות הייתה שחוק "ישראל היום" היה הגורם הראשי לפירוק הממשלה, אבל היה קשה להאמין לגרסה הזו. זה נשמע מופרך. הרי יש גבול. אחרי הכל יש כאן גם מדינה. לקח לאמת כמה שנים להזדחל החוצה, עד שנתניהו הודה בקולו שזו אכן הייתה הסיבה. הניסיון לפגוע בשופר הנפש שלו הוריד אותו מהפסים והדהיר אותו אל הקלפי. זהו, אגב, אחד מטיעוני ההגנה שלו בתיק 2000.


גם עכשיו הוא הולך לבחירות מוקדמות ביוזמתו. למניע הרשמי לפירוק (חוק הגיוס) אף אחד לא מאמין. בסיבוב הזה, האמת מקדימה לצאת לאור. נדמה לי שלאף אחד אין יותר ספק שהסיבה הרשמית, הבלעדית והיחידה לכך שנתניהו מיהר בשבוע שעבר לפרק את החבילה היא אחת ואין בלתה: נתניהו רץ לבחירות כדי להקדים את אביחי מנדלבליט, שרץ (בקצב שלו, כן) להחלטה להעמידו לדין. זה מזכיר קצת את סיפור הילדים ההוא על תחרות הריצה בין השפן לצב, אבל כמו באגדה, גם כאן הכל פתוח. לפעמים הצב מנצח. אבל השורה התחתונה היא שגם הפעם, בדיוק כמו בפעם שעברה, רותם ראש הממשלה את המדינה לצרכיו האישיים ופוליטיים. במקום לעשות מה שטוב למדינה, המדינה עושה מה שטוב לו. זוהי כבר מזמן לא מדינה שיש לה ראש ממשלה (מכהן!), אלא ראש ממשלה שמכשכש במדינה. קודם כל הוא, אחר כך אנחנו.


אגב, אם יחובר נתניהו לפוליגרף ויישאל את השאלות הללו, הוא יכחיש ויישבע שהוא פועל אך ורק למען מדינת ישראל. הוא יימצא דובר אמת, מסיבה פשוטה: הוא מאמין בזה. הוא כבר מזמן יודע שבלעדיו, הלך עלינו. שאחריו, לא יישאר מאיתנו שריד ופליט. לכן כשהוא רותם את המדינה לצרכיו, הוא בעצם פועל למענה, כי צרכיו הם צרכיה. זה אמיתי.


לפני שבועות ספורים היה צורך להפוך את עניין מנהרות חיזבאללה לאיום קיומי נורא שחייבים להתאחד מולו, כלומר להשאיר את בנט בממשלה. אחר כך התברר שמנדלבליט מקצר הליכים, אז האיום חלף והתפוגג בן לילה, וראש הממשלה אפילו הרשה לעצמו, בעוד מבצע המנהרות נמשך במלוא הקצב, להתלוות לרעייתו וצמד ידידיה, מיכאל צ'רנוי וניקול ראידמן, לשבוע של שיכרון חושים בחופים שטופי השמש של קופקבנה. הערכת המודיעין בטרם החל מבצע מגן צפוני הייתה שלא צפויה מלחמה, הסיכוי להתלקחות נמוך ונסראללה יבלע את זה בשקט. זה לא הפריע לנתניהו לעצב את ההערכה הזו על פי צרכיו וליצור אווירת ערב שואה חדשה כדי לנעול את בנט ושקד בממשלה. 


לא, הוא לא עושה מניפולציות על הביטחון הלאומי. הוא בסך הכל מנסה להישאר בבלפור, לטובת הביטחון הלאומי. כשהוא דיבר באותו נאום דם, יזע ודמעות על כך שייתכן שתידרש "הקרבה", הוא התכוון לזה שהוא מקריב את עצמו כבר שני עשורים למעננו, מוותר על החיים האחרים שהכין לעצמו באמריקה, חי כמו כלב רחוב מצורע באורווה הדולפת ההיא בבלפור, מקושש סיגרים מפה ושמפניה משם ומקצץ בבשר החי כדי לשרוד. אפילו מטוס ראוי לשמו השלומיאלים (אנחנו) לא מסוגלים לארגן לו. עוד מעט מיליארד שקל, ועדיין צריך לחכור מטוסים מאל־על כדי לצאת להתאוורר קצת. ואחרי כל זה, אנחנו עוד באים אליו בטענות.


המהלך של נתניהו כפול: להביא כמה שיותר מנדטים בבחירות, ועוד קודם לבלוע כמה שיותר עושי צרות פוטנציאליים בטרם יספיקו להזיק. זו הסיבה לקמפיין הלא־חתום המוזר שמתנהל בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד סביב הכשרת איחוד עם משה כחלון, כולל שריון לכחלון ואנשיו, אף על פי שאירוע כזה לא נמצא בקלפים. 


בקצהו של מסך העשן הזה מסתתר בלון ניסוי, שעלול להפוך לבלון תבערה. נתניהו מוכן היה עכשיו למכור כליה (של נתן אשל) כדי שכחלון ייכנס לליכוד. למה? כדי שלא יהיה בקואליציה הבאה כשיוגש כתב האישום. כחלון כבר הצהיר שלא יהיה בישראל ראש ממשלה תחת כתב אישום, ונתניהו יודע שזוהי פצצת הזמן האמיתית שעלולה להפיג את תוקפו. הוא מנסה לנטרל אותה בטרם ידליק היועמ"ש את הפתיל. אם כחלון בתוך הליכוד, זה כבר לא רלוונטי. הוא יכול לשחרר איזו פעייה תועה (כפי שעשתה ציפי לבני בקדימה, בזמנו) ולהמשיך הלאה. 


מצדו של ביבי, כולם מוזמנים עכשיו לליכוד. על חשבונו. הוא יהיה מוכן אפילו לשקול באהדה דבר שמעולם לא העלה על דעתו: לתת למישהו את תואר מ"מ ראש הממשלה. הוא יודע שהוא במאני טיים. הוא חייב קואליציה שתתחייב לתת לו לכהן גם אם יצטרך להתייצב כל בוקר בבית המשפט, מוקף בסוללת עורכי דינו המתחלפת, לחודשים ארוכים של דיונים קדחתניים, לילות לבנים עם עורכי הדין, משחקי מלחמה, תרחישים ומאבק על דעת הקהל. לא היה כדבר הזה בדברי ימי ישראל, או מדינה מערבית כלשהי. 


נתניהו מאמין שהוא מסוגל לאכוף גם את האירוע הזה על המדינה שחטף. לא בטוח שהוא טועה. הליכוד כבר מזמן הפך לנבוט חלול החובט לצלילי החליל מבלפור. החברים יתפלשו בעפר, יגחיכו את עצמם עד מוות, יתחרו זה בזה על האדרת גדלותו כדי לחמוק מאימת הפריימריז. תהליך דומה עובר עכשיו על המדינה. עכשיו תורנו להתפלש.

מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם


דילמת היועמ"ש

אל מול כל זה מתייסר היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. השבוע פרסם גיא פלג שהיועץ ישב עם פורום היועמ"שים ופרקליטי המדינה לשעבר וניסה לשאוב מהם תובנות המבוססות על ניסיונם המצטבר בתחום. שאלת השאלות: האם פרסום החלטת היועץ להעמיד/לא להעמיד לדין את נתניהו בטרם הבחירות מהווה התערבות פוליטית, או להפך: אי־פרסום החלטה, בהנחה שאפשר להגיע אליה, הוא־הוא ההתערבות הבוטה בזכותו של הציבור לדעת הכל על נבחריו העתידיים. 


בפורום הייעוץ הזה יש אנשים שהחליפו שני ראשי ממשלה (רבין ואולמרט), אחד מהם גם ישב בבית הסוהר, שיגרו לקלבוש נשיא מדינה וגם שר אוצר ושר פנים וחברי כנסת וראשי ערים לרוב. נדמה לי שאף אחד מהם, מעולם, לא נקלע למצוקה המצטיירת עכשיו מסביבתו של מנדלבליט. להגנתו צריך להגיד שגם הזמנים השתנו. אנחנו חיים בעידן כאוטי, גועש, נטול כללים ברורים, איזונים או בלמים כלשהם ואמון ציבורי במשהו. לא קל להתמודד עם מה שמנדלבליט מתמודד. בשבועות הקרובים זה לא יהפוך לקל יותר.


נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, הוא צריך פסיכולוג טוב. מישהו שיסביר לו משהו כזה: אביחי, תירגע. עזוב אותך מיועצים, מומחים, גדולי משפט וחכמולוגים למיניהם. כן, מדובר באילנות גבוהים וראויים, אבל לא רלוונטיים. אתה, אביחי, הוא האילן היחיד. אין בג'ונגל הזה אילן זולתך. הסמכות נתונה בידיך, ובהן בלבד. קנית אותה בדין. הצהרת שאתה בנוי להתמודדות מהסוג הזה. אז הנה, זה בא. עצות מכל קודמיך לא יועילו. הם לא יהיו שם לחלוק איתך את האחריות. אתה תהיה שם לבד, עם עצמך. אתה לא זקוק לצידוקים עכשיו. אתה זקוק לנחישות, בהירות ונכונות להכניס את היד לאש. אתה צריך לעשות בירור נוקב מול אדם אחד בלבד: מולך.


הבירור הזה כולל שתי שאלות פשוטות, לכאורה. הראשונה: האם ממה שראית בשלוש השנים האחרונות, מצבור הראיות, עדויות, עדי מדינה, הקלטות, מסרונים, תמלילים, חומרי חקירה, חומרים שנגנזו וכאלה שלא נגנזו, השתכנעת שמדובר בראש ממשלה שהתנהלותו מושחתת? כן או לא. אתה צריך לענות על השאלה הזו לעצמך, מול המראה. אם התשובה שלילית, סגור את תיקי נתניהו. אם היא חיובית, בוא נמשיך לשאלה הבאה. הנה היא: האם יש בידיך ראיות המספקות סיכוי סביר להרשעתו של ראש הממשלה בבית המשפט? כן או לא. נדמה לי שגם כאן, ניסיונך וניסיונם המצטבר של הפרקליטים המקיפים אותך יספיק לתשובה ברורה. אם כן, שב וכתוב את כתבי האישום. אם לא, סגור את התיקים. זה עד כדי כך פשוט. באמת. אתה לא צריך לחשוב על התוצאות של כל זה. אתה לא קבלן תוצאות. אדם יכול לצאת זכאי גם אם היה סיכוי גדול להרשעתו, ולהפך. 


אתה גם לא צריך לשקול שיקולים לאומיים. מדינת ישראל חזקה, עוצמתית ויודעת להתגבר על שינויי שלטון ומשטר. היא התגברה על ראש ממשלה שנבחר לתפקידו ללא ניסיון כלשהו בגיל 47 (נתניהו), על ראש ממשלה שנקלע לתפקידו כממלא־מקום והפקיד את כל מערכת הביטחון בידי טירונים (אולמרט), על ראש ממשלה חולה במאניה־דפרסיה פעילה (בגין), על שני ראשי ממשלה ברוטציה שלא הפסיקו לריב לרגע (שמיר ופרס) וכו'. המדינה הזו לא קיימת בזכות ראש ממשלה כזה או אחר, אלא בזכות צה"ל, השב"כ, המוסד וכל מאות האלפים שמשרתים. בזכות הכלכלה היציבה, היצירתיות המופלאה, החוסן הנפשי, החיוניות העצומה והקדמה החברתית (יחסית, יחסית). כל אלה עדיין כאן. יהיה בסדר. שחרר. ותחליט.


אם גם התשובה על השאלה השנייה תהיה חיובית, תגיע לצומת טי: האם לפרסם את ההחלטה לפני הבחירות או אחריהן? משפטית, הדעות חלוקות. אבל יש גם סוגיה פוליטית. מכיוון שישראל מחולקת לאוהדי נתניהו הקנאים ומתעביו השרופים, השאלה היא מה מהאפשרויות טובה למי. יש כאן פוטנציאל לשער עצמי מרהיב בכל אחד משני השערים במגרש. נתניהו נלחם בכל כוחו נגד פרסום החלטת היועץ טרם הבחירות. אולי הוא טועה? אולי פרסום ההחלטה דווקא יביא לזרימת קהל עצומה לכיוונו? תנועת "להציל את ביבי", שתגרוף את כל שאר השיקולים ותקפיץ את נתניהו עוד הרבה מעבר לשיא הקודם שלו? לי אין תשובה לתהייה הזו. בהקשר הזה כדאי לסמוך על נתניהו. האיש לא מתעורר או הולך לישון בלי סקר. הוא בטח בדק את זה מכל הכיוונים והגיע למסקנה שהעם לא באמת מטומטם. כלומר, אם תהיה גושפנקא מהיועמ"ש מנדלבליט שיש כתבי אישום, יהיו לא מעט אנשים שיגידו לעצמם די, עד כאן, יש גבול לכל תעלול. או שלא.

פירוקים והרכבות

השבוע הזה החל, קשה להאמין, בפירוק הימין. נפתלי בנט ואיילת שקד פרשו מהבית היהודי בקול רעש ומהומה. הוא נמשך בפירוק השמאל. אבי גבאי גירש את ציפי לבני מהמחנה הציוני ופירק את החבילה. קמפיין בחירות שאמור היה להתבסס על חיבורים ואיחודים, הפך לתעשיית פירוקים בע"מ. החברים רוצים להתחבר אבל במקום סלוטייפ הם עובדים עם פטישי אוויר.


במקרה של הבית היהודי, מה שבנט ושקד עשו הוא הימור מושכל. הם בונים על המותג של איילת שקד, אחד העוצמתיים שיש היום על המפה הפוליטית. זה יקום או ייפול על הקולות שהיא מסוגלת לגרוף מחוץ לאמבטיה הסגורה של הציונות הדתית. אצל גבאי, הסיפור אחר לגמרי. בסקר "מעריב" שמפורסם היום בעמודים הללו, יש רוב מכריע בציבור שסבור שגבאי הדיח את לבני במהלך לא ראוי. יו"ר מפלגת העבודה נקלע למצב שבו גם אם הוא ינחת בנתב"ג עם ראשו של הגנרל קאסם סולימאני בתוך שק, יגידו שזה לא ראוי. גבאי הרוויח ביושר כל מה שלבני עשתה לו, ולהפך. נדמה לי שתפקיד יו"ר מפלגת העבודה גבר השבוע בפוטו פיניש על "אב הבית במעון ראש הממשלה" ברשימת הדרכים המהירות ביותר להתאבד. רק אחריהם, בהפרש גדול, צועד תפקיד של רכז שטח בדאע"ש, בצפון סוריה.


מה יקרה עכשיו? הכל או כלום. גנץ מתעקש להיות מספר 1 בכל התחברות שהיא. הסקרים מאפשרים לו את זה כרגע. לא בטוח שזה יהיה המצב גם בעוד שבועיים. הוא ממתין לתשובתו של גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שקדם לו, במהלך סוף השבוע הזה. ספוילר: אל תעצרו את נשימתכם. אשכנזי לא מודע לזה שהוא אמור לתת תשובה לגנץ, בטח לא בסוף השבוע הזה. לבני מדברת עם שניהם. גם כחלון מדבר עם כולם. וגם לפיד. ואהוד ברק גם. יחד עם זאת, משהו בעצביו של ברק התערער בימים האחרונים כשהוא מתחיל להבין שאין קונים לסחורה שהוא מציע. זה בא לידי ביטוי בהתנפלות על אשכנזי וגנץ ביום חמישי בגל"צ. 


עושה רושם שהדבר היחיד שייצא מהמטבוחה הזאת זה צרבת לכולם. ובאותה נשימה, הכל עדיין יכול לקרות. יש מספיק זמן. אם גנץ יצלול בסקרים, הוא יהיה פנוי לחיבורים חדשים (מספר 2 אצל לפיד, למשל. או חיבור עם כחלון). אם כחלון יירד מתחת לאחוז החסימה, הסיכוי להקים את "מפלגת החלומות" של אשכנזי (לפיד, כחלון וגבי) יתעורר מחדש. אם אורלי לוי־אבקסיס תרד מתחת לאחוז החסימה, היא תהיה פתאום זמינה לחיבורים ולאו דווקא תתעקש על המקום הראשון. וכן הלאה.


אז איך זה ייגמר? אף אחד לא יודע. אשכנזי עוד לא קיבל את ההחלטה לעזוב הכל, להפשיל שרוולים ולהיכנס לפוליטיקה. כן, גם הליכוד אופציה עבורו. אשכנזי, כמו גנץ, יכול להיות שר הביטחון אצל נתניהו ביום ראשון הקרוב, עם הבטחה לקדנציה הבאה, אבל לא ממש מתחשק לו לסיים את הקריירה בקבר האחים של "שרי הביטחון של נתניהו", שבו טמונים כל יפי הבלורית והתואר. מיצחק מרדכי דרך אהוד ברק, בוגי יעלון ואביגדור ליברמן גם. כנ"ל לגבי גנץ. 

אם המפה נותרת כפי שהיא כעת, ליכוד של נתניהו מול רסיסי כוכבים, אבק מטאוריטים ולוויינים שאיבדו קשר עם כדור הארץ, המשחק הוכרע. אבל זה לא בטוח. נתניהו פגיע מאי־פעם. החלטת היועץ עלולה להיות קטלנית, וגם אם לא תגיע, חומרי חקירה ישטפו את הקמפיין הזה מכל עבר. זאת ועוד: יש אפשרות שאחד המועמדים הנגדיים (גבאי, לפיד, גנץ, כחלון, לבני) יצליח איכשהו לבצע את הדילוג הנוסף, לצלוח את האקסטרה מייל שיהפוך אותו לכתובת האלטרנטיבית. עיר המקלט של שבט האנטי־ביבי. הרי זה בדיוק מה שקרה להרצוג ולבני בפעם הקודמת. עכשיו כל המשתתפים מתאמצים לבצע את אותו "דילוגון" שיאפשר להם לנקז לטובתם את השבט כולו. תחשבו מה אפשר היה לעשות עם כל האנרגיה הלא מנוצלת של האירוע הזה. 


ומשפט אחד לסיום הפרק: אחרי שנכשל הניסיון לאכוף על ראשי מפלגות המרכז והשמאל להצהיר שלא ילכו עם נתניהו, למה שלא תצא יוזמה להקמת פדרציה, סוג של ברית שבה יודיעו גנץ, לפיד, גבאי, זנדברג, יעלון ומי שרוצה להצטרף מוזמן, שאחרי הבחירות ימליצו אצל הנשיא רק מי מביניהם שישיג את התוצאה הגבוהה ביותר? כלומר, לא על נתניהו. שיהיה בהצלחה.

בנט ושקד. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90


מדרון חלקלק

אי אפשר בלי מילה על דונלד טראמפ. האיש היה לא מפוענח ויישאר כזה, כנראה עד סוף הדרך. "איראן יכולה לעשות בסוריה מה שהיא רוצה", שלעלע השבוע, הפעילה נורות אזהרה אדומות לאורכו ולרוחבו של המזרח התיכון ובעיקר אצלנו. בכלל, אפשר לבהות שעות בקטעי הווידיאו המצויצים ומשודרים מהיתקלויותיו של הנשיא עם מצלמות ומיקרופונים ולא להאמין למשמע האוזן ולמראה העין. מומלץ במיוחד קטע שבו הסביר השבוע על ההבדל בין ברית המועצות לרוסיה (אפרופו אפגניסטן). ככל שמצבו בחזית הפנימית מחריף (חקירת מולר מתקדמת יפה), כך הולכות התבטאויותיו וגולשות ממוזר לחייזר, מהזוי למופרך.


בצד שלנו, אין הרבה מה לעשות. צריך לקוות שהקו הפרו־ישראלי ישרוד. צריך להתפלל שהנשיא לא יתעצבן עלינו, מסיבה כזאת או אחרת. צריך להפעיל את האוונגליסטים ברגישות ובנחישות. היציאה מסוריה תוקעת מקל לא פשוט בגלגלי האינטרס שלנו, צריך לחיות איתה. כמו שניאלץ לחיות עם זה שהם לא מאשרים לנו למכור מטוסי F־16 לקרואטיה. גם ההתעקשות על העניין האיראני לא פשוטה. מה יקרה אם האיראנים יחליטו לחדש את העשרת האורניום ברמה כזו או אחרת וטראמפ פשוט יתעלם? כמו שהוא מתעלם ממה שמעולל לו קים ג'ונג און? נגיע לגשר, ננסה לעבור אותו.

שני צדדים לשנאה

דודי אמסלם, חבר הכנסת שהוא גם יו"ר הקואליציה, התראיין השבוע אחרי הפרסומים על השחתת קברו של אביו של היועמ"ש מנדלבליט. האירוע זעזע את היועץ וסביבתו. חובה להדגיש: אין כרגע מושג מי עולל את המעשה הנפשע הזה, ואין טעם להאשים צד כזה או אחר. אמסלם, שחש צורך להתנער, אמר משהו כמו "זה לא הסגנון שלנו". 


מה שאני אוהב באמסלם זה את חוש ההומור שלו. לא, זה לא הסגנון שלהם. הוא וחבריו מתנהלים כבלרינות חסודות בהצגת בכורה של הבולשוי. פיהם נופת צופים, הם מלחשים על אוזנינו דברי מתיקה וכיבושין, ממלכתיות היא שמם השני. מומלץ לאמסלם לנסות פעם תרגיל ולצפות בעצמו מהצד. לעבור על הטונים, העיניים מזרות האימים, שפת הגוף, התוכן. לנסות להבין מה הוא עולל כאן בארבע השנים האחרונות למוסדותיה ולאדניה של המדינה. החל מההסתערות הבריונית על אוכפי שלטון החוק, הדרישה להעמיד לדין את חוקרי נתניהו ולא אותו, ההתנפלויות על כל מי שסבור, לתומו, ששלטון החוק חשוב ממרכז הליכוד והאמירה המופרכת ש"ראש ממשלה מחליפים רק בקלפי".


לאמסלם אפשר להוסיף את אורן חזן, שהקרבה לפריימריז מוציאה ממנו דברים שאפילו הוא לא ידע שיש בו, את אופיר אקוניס שממשיך להגחיך את עצמו בעצימות גדלה והולכת ואפילו את גילה גמליאל, מי שניסתה להיות ממלכתית עד לא מזמן, נאלצה להוריד את הכפפות ולרדת אל ביבי השופכין כדי לקושש לעצמה קצת אהדה.


אבל אז אני נתקל בצד השני. השבוע הוא בא לידי ביטוי בשני מאורעות עיקריים. הראשון היה האירוע הסגור שבו נתפסו הח"כים עמר בר־לב ומרב מיכאלי מנסים להצטדק בפני פעילים ערבים על המושג "ציוני" הטבוע בשמה של המחנה הציוני, מנוחתה עדן. אני לא חושב שבר־לב ומיכאלי הם פוסט־ציונים. בר־לב היה מפקד סיירת מטכ"ל ותרם לביטחון המדינה הזו הרבה יותר ממה שכל מכפישיו תרמו ביחד, כפול מאתיים. גם מיכאלי לא חשודה בעיני בחתרנות. היא יושבת בוועדת החוץ והביטחון ותרמה לא מעט לתרבות השיח במקום המעייף שלנו. הטרגדיה היא שהם לא מבינים את הטרגדיה המגולמת בשיחתם עם אותם פעילים ערבים. הם לא מבינים שזה בדיוק החומר שממנו עשויות התפרקויות. הם לא מבינים שככה בדיוק נמחק השמאל מהמפה הפוליטית.


אבל זה עוד כסף קטן לעומת האירוע באוניברסיטה העברית. כשמרצה מתנפלת על תלמידה שפשעה היה הגעה לאוניברסיטה במדי צה"ל, משהו כאן השתגע. שמעתי את כל אלה שחשו להגנתה של המרצה הזו. לא משכנע. האירוע הוקלט. הטקסטים ברורים. מרצה כזו לא יכולה ללמד באוניברסיטה בישראל. זה הדלק המניע את השנאה שפיתחו שכבות רחבות במדינה לשמאל. זה נורא, כי השנאה הזו מיותרת, מחליאה ומחוצפת. השמאל בנה את הארץ הזו, ורובו המכריע מאוד חיוני לשגשוגה ותקומתה. כך היה, כך יהיה. הבעיה היא שאירועים מהסוג הזה מסייעים למפיצי השנאה, מלבים את תיאוריות הקונספירציה ומחמשים את המסיתים למיניהם, מראש הממשלה דרומה.


אני יודע שרוב רובם של החברים שלי בשמאל נמצאים על הבלטה שלי, ולא היכן שעומדת ד"ר קרולה הילפריך. אני יודע שכמעט כולם מבינים שהמשפט "באת במדים, יתייחסו אליך בהתאם" לא יכול להיאמר באוניברסיטה ישראלית. אני יודע שכמעט כולם יודעים שבלי צה"ל אין אוניברסיטה עברית, אין אקדמיה, אין ציונות ואין אפילו פוסט־ציונות. היו חסרים לי השבוע קולות ברורים של גינוי, ולא רק גינוי, לאוניברסיטה ולמרצה. קולותיהם של תמר זנדברג, של אנשי מרצ שממהרים להצדיק כל עוולה בצד השני, של רוב החברים במפלגת העבודה, של כל מי שדגל הכחול־לבן מסמל עבורו ריבונות יהודית וישראלית בציון.


כי בסוף, כשאבק הספינים מתפזר והישראלי המצוי מתייחד עם הפתק שלו בקלפי, השאלה שנשאלת פשוטה: הלנו אתה אם לצרינו. זה פשוט. ומי שרואה במדי צה"ל אות קין, הוא לצרינו. מי שחי בשלום עם אמירה כזו, שלא יבוא אחר כך בטענות וישאל לאן נעלמו כולם.

bencaspit5@gmail.com