בלילות ארצנו

- ערה?

- כן.

- רוצה להקים מפלגה?

(לא המצאתי. התכתבות שבאמת ראיתי) 

פטריות

אל תנסו את זה בבית. אני עומד לספר לכם על הפטריות שאני אוהב וקוטף, הפטריות שאכלתי לפני כמה ימים, אבל אתם - שלא תעזו. 
 

כולם כותבים על אוכל, אני נכנע. אבל אכתוב על מה ששווה לכתוב עליו. על הפטריות. מה כוונתי כשאני אומר פטריות? אצטט ממדריך פטריות ישן שכתבתי. ובכן, בעולם הקולינרי הישראלי מצויים זנים תרבותיים שונים של פטריות, חלקן במגשים, חלקן בפחיות שימורים, חלקן מיובשות. יש גם פטריות בטבע. לגבי רוב הישראלים אלה הפטריות הגדלות ביערות קק"ל, והן קרויות אורניות. מול כל אלה, יש מה שאני קורא לו בפשטות: פטריות. כשאני אומר פטרייה, אני מתכוון רק לאלה. בלשון הבוטניקאים, הפטרייה הזו מכונה נרתיקנית דביקה. אנסה לתת סימנים איך לזהות אותה. זוהי פטרייה שעל ה"כובע" שלה יש שכבה חלקלקה ורירית, או לא. צבעה חום בהיר או כהה או לבנבן או אפור בהיר או אפור כהה, או משהו כזה. צורתה כצורת כיפה, אבל לא תמיד - לרוב לא. כשהיא צעירה מאוד היא כעין כדור או ביצה או בערך. יש עוד כמה סימנים, והבולט בהם הוא: יש פטריות שדומות לה, והן פטריות רעל. אי לכך אני מזהיר לא לקטוף את הפטרייה ולא לאכול אותה ללא ידע מספיק. תכונה אחת ייחודית יש לה, ולה בלבד: זוהי הפטרייה הטעימה בעולם.

בכלל, אחד המטעמים הגדולים בעולם. כשעבדכם שומע על הימצאותה בשדה זה או אחר, הוא יוצא משלוותו, קם ממחשבו וממהר לאותם שדות רטובים כדי לחפש אותה. איך בכל זאת מבדילים בינה לבין פטריות רעל מסוכנות? גדלים עם זה. התהליך המקובל הוא לבנות בית מול שדות שבהם צומחות לפעמים פטריות כאלה, ולהוליד בו ילד. הילד יוצא לשדות, ובעזרת אינסטינקט מיוחד שמתפתח בו הוא מזהה את הפטרייה. חלק מהאוכלים אותה מתים, אלה שנשארים בחיים יודעים לזהות את הפטרייה ללא טעות. כמעט. 
 

היכן ומתי מוצאים את הפטרייה? זו השאלה. באופן כללי היא גדלה במישור החוף, כנראה. היא מופיעה יומיים לאחר הגשם השלישי, אם הוא זלעפות מלוות ברוח מערבית. יש טוענים שגרסה זו אינה נכונה, וכי הפטרייה צומחת רק לאחר ממטרים קלים בתנאי שלאחריהם יש יום מעונן ואין לחות. בקיצור, אי אפשר לדעת מתי. אם תחפש - תמצא. לפעמים. אין, אגב, גם מקום קבוע שבו תוכל למצוא פטריות, שדה שבו מצאת פטריות בשפע בשנה שעברה, מתגלה כריק לחלוטין בשנים שלאחריה. 
 

ובכן, בימים אלה קיבלתי טלפון בהול ממקורבים, והם סיפרו שיש פטריות בשדות ובמגרשים ריקים ביישוב מסוים. מיד היינו שם. זה קרה. מצאנו. ההרגשה הזו, לראות בין העשבים פטרייה, היא מהחוויות שאי אפשר לקנות אליהן כרטיס. כשיש פטרייה אחת, הסיכוי למצוא נוספת גדל, לא תמיד, אבל הפעם זה היה כך. מצאנו עוד ועוד. בכל אחת מהן הבטנו שוב ושוב לפני שהחלטנו שהיא הפטרייה הנכונה (ביישוב שבו היינו מתה פעם משפחה שלמה מאכילת פטריות). 
 

חזרנו הביתה מלאי סיפוק, תיאבון וחשש. עם כל ניסיוני, אף פעם אי אפשר להיות בטוח. כשהייתי קטן אמא שלי סברה שמניחים כפית כסף בין הפטריות בעת בישולן, ואם הן רעילות, הכסף ייעשה ירוק. כשגדלתי שמעתי שזה לא מדעי. אם יש ספק, כבר אין טעם להמשיך במבחן הזה. לכן אנחנו סומכים רק על עצמנו. אבל אולי טעינו? מספיק שטעינו בפטרייה אחת במחבת שלמה, ושלום לנו. 
 

אכלנו. טעם גן עדן. חצי שעה עברה, והכל בסדר. נפלנו זה על צווארי זו בהקלה ובתודה. אבל אני חוזר ומזהיר: אתם לא. 


פטריות רעילות. אל תנסו את זה בבית

 

מי לבן? 

"מת הנשיא של השבט הלבן", כך מצוטט בני ציפר (עורך מוסף הספרות של "הארץ") על מותו של עמוס עוז. 
 

איזו מין עברית קלוקלת ועילגת זו? שוב השימוש המוטעה בביטוי "לבן". מאיפה זה בא? הרי כולנו שֵׁמִיים, אין אצלנו בדיוק לבנים.

ציפורי בתי הקפה

האנקורים ליקטו פעם זרעונים מצמחי בר. לא עוד. מזמן הציפורים שלנו ניזונות מפירורי קרואסון. הנה הן, שתי ציפורים לידי, מקפצות מתחת לשולחן הסמוך בבית הקפה. 
 

"נו, מה הם השאירו היום?", מצייץ מר דרור לאנקורית.
 

"לא משהו, הם הזמינו סלט חסות, איך אני שונאת את אלה שמזמינים סלט חסות וכשהמלצר שואל אם רוצים גם לחם הם אומרים, לא תודה. בוא נעבור לשולחן השני, שם הזמינו בייגלה טוסט. תמיד נופל הרבה שומשום". 
 

הציפורים עוברות משולחן לשולחן, והאבולציה כבר עובדת, ופיתחה זן ציפורים שמעופפות, עולות על השולחן עצמו, ואוכלות מהצלחות שנשארו, עד שהמלצרית תבוא לפנות. 
 

זה כלום. זה זמן אני צופה כצפר בתי קפה בהתנהגות מעניינת יותר. ציפורים שאוכלות מהשולחן גם אם בני האדם עדיין לא קמו ממנו. אני מניח שדייטים רבים הופרעו ממש רגע לפני שהוא העז להציע סוף שבוע, כי אז ציפור רפרפה בכנפיה מעל השולחן, ונחתה עליו, חוטפת מהצלחת שלו, או שלה.  

פינת השלולית
 

"קווה קווה", אמר הצפרדע. לכם זה נשמע קרקור. לנסיכה זה נשמע כמו הצלילים המופלאים בעולם, רוויים ברמיזות מרוחקות, בלתי מפוענחות, לפרשיות אהבה גדולות שהתרחשו בספרות היפה ובדברי ימי אגדות השלולית. 
 

"כן", היא לחשה. 

משהו: 

למה כאשר יש סוף־סוף שנה בלי בצורת צריך לרדת גשם?