למרות העובדה שאינני מתומכי המצעדים השנתיים החביבים כל כך על התקשורת הישראלית, המזנקת על ההזדמנות הכפולה לסכם ולמיין פעמיים בשנה, גם בסיום השנה העברית וגם בסיום השנה הלועזית, עדיין אני רוצה להכריז על הזוכה שלי בתחום אחד ספציפי: מילת התואר של השנה. בקטגוריה הזו אפשר למצוא את המילים שהשתלטו על השיח והפכו למילות תיאור שגורות בפיו של כל אדם: מושלם (או בקיצור שלה ״מוש״ או בהטייתה ״שלמות״), קסום (נהוגה בעיקר במסגרת הברכה ״יום קסום שיהיה לך״), פח (נמצאת כבר כמה שנים בראש המצעד וגם השנה), אבל מעל כולם מתנוססת מילה אחת שהיא הזוכה שלי, המילה ״הזוי״. ללא ספק 2018 הייתה מלאה בהזיות, ומכל עבר יכולת לשמוע אנשים מפטפטים הזיות. מהבנאלי ביותר: ״לא תאמין איזה יום הזוי היה לי״ ועד ״יצאתי עם מישהי הזיה״. על פי התדירות הגבוהה שבה המילה הזו נזרקת לאוויר אפשר לחשוב שהסיקסטיז שבו וד״ר טימותי לירי עומד ברכבת כמו בדוכן של החינמון של אדלסון ומחלק אל־אס־די לעוברים ושבים. כולם הוזים, הכל הזיה. 2018 בסימן פסיכדליה.
האמת היא שמה שאני אוהב במילת התואר הזו היא שיש בה אמת מסוימת, שהיא מסתנכרנת לא רע עם המציאות הנוכחית שבה מתרחשים דברים הזויים למדי - מהבית הלבן, שם טראמפ מפטר בסדרתיות שרים ואנשי סגל (במהלך 2018 פיטר טראמפ לא פחות מ–38 אנשי ממשל), ונוהג לקחת את מבקריו לסיור ראווה בבית השימוש של החדר הסגלגל ששיפץ והפך לסוג של היכל קודש (זה על פי התחקיר של ה"ניו יורק טיימס"), ועד לנשיא ברזיל הנבחר, שהודיע לחברת קונגרס ש״אפילו לא הייתי אונס אותך, כי אינך ראויה לכך״. באשר למחוקקת אחרת שלא הסכימה עם עמדותיו הסביר הנשיא ש״היא מכוערת מדי מכדי להיבחר״. ואם זה לא מספיק, הוא גם הבהיר שאם במקרה היה לו בן הומוסקסואל היה מעדיף שייהרג בתאונה. הזוי, אין ספק.
גם המציאות שלנו בארץ ראויה למילת התואר הזאת. בדרכם לישיבת הממשלה עוברים שרים בהפגנת מחאה מחוץ למשרד ראש הממשלה ונואמים נגד מדיניות הממשלה. ולקינוח שנת ההזיה, חודש לאחר שהסביר נתניהו שאין זה הזמן ללכת לבחירות הוא החליט ללכת לבחירות. הזוי.
ואם כבר פותחים את השנה החדשה בסימן בחירות, אז עלי לומר שאת שנת 2018 העברתי בתוך הקרביים של הפוליטיקה הארץ–ישראלית. יצא לי בשנה החולפת להיפגש כמעט עם כל שחקן פוליטי קיים, מהקטנים ועד לגדולים ביותר. עם חלקם נפגשתי בבתי קפה, עם חלקם במשרדים הממשלתיים שעליהם הם מופקדים, ועם חלקם בלשכתם בכנסת. צעדתי כל כך הרבה פעמים במסדרונות הלשכות בכנסת, עד שזה כבר הגיע למצב שאני הולך שם וכל שנייה מחליף ״שלום״ עם פוליטיקאי כזה או אחר כאילו הייתי בן בית. לדעתי הגעתי למצב כזה שאם הייתי עולה על הדוכן במליאה ומציע הצעת חוק, הדבר היה מתקבל בטבעיות גמורה (אגב, אם כבר, הייתי מציע חוק נגד אנשים שמעלים לרשת סלפי שלהם עם ידוענים וכותבים ״הוא ביקש להצטלם איתי, לא היה לי נעים ממנו״. מבחינתי, צריך לאכוף בחוק את האקט הלא משעשע הזה ולהטיל 30 שעות עבודות שירות על כל עבריין שיעלה תמונה עם הכיתוב הזה).
יש לי כל כך הרבה שעות עם פוליטיקאים שבהן נחשפתי ליחסי האנוש הטובים (או הלקויים) שלהם וראיתי אותם בשלל מצבים ובכל מיני נסיבות, שכללו שיחות מפתיעות שהתקבלו ומהלכים פתאומיים שהיה עליהם לקבל במקום. ולכן אני מגיע לבחירות הקרובות כשיש לי תמונה רחבה יחסית באשר לנעשה מאחורי הקלעים בפוליטיקה המקומית. ולצערי, בדיוק בגלל זה, ב–9 באפריל אני עומד לשלשל לקלפי פתק בעצב. כי האמת היא שרוב הפוליטיקאים שלנו נגועים ומזוהמים ומונעים על ידי סקרים ואינטרסים עוד יותר ממה שהציבור חושב. ובכל זאת למי אצביע? ובכן, נכון לעכשיו, התשובה היא בוגי יעלון. ויש לכך סיבה פשוטה: אף על פי שהתפיסה של יעלון באשר לסכסוך הישראלי–פלסטיני שונה מעט מהתפיסה הקלאסית שלי - שתי מדינות לשני עמים - שממנה קשה לי להשתחרר, מכל הפוליטיקאים שפגשתי, הוא היחיד שאני חש שראוי לתואר ״אדם ישר״. הוא היחיד שאני משוכנע שגם אם בנו או אחיו או עסקן זה או אחר יבקשו ממנו ״טובה״ שעלולה להתנגש עם המונח ״טוהר המידות״ הוא יסרב להם במקום.
תמיד לקראת הבחירות נשאלת שאלת המפתח: מי הייתם רוצים שירים את הטלפון האדום באמצע הלילה? מי האדם שיגרום לכם להיות רגועים בידיעה שהוא זה שירים את הטלפון? ובכן, קודם כל, לעולם לא אהיה רגוע, זה נוגד את תפיסת החיים שלי, אבל האדם שהייתי רוצה שיענה זהו ללא ספק בוגי יעלון. הוא האדם היחיד שאפשר לסמוך עליו שיקבל את ההחלטה הנקייה והנכונה ביותר בלי לאפשר לרעשי הרקע של הפוליטיקה והשררה להשפיע עליו. הוא היחיד שאני מרגיש שאני יכול לומר עליו בלב שלם שהוא באמת שם את מדינת ישראל לפני עצמו. קצת הזוי שהוא היחיד שאני יכול לומר את זה עליו.
ברוכה הבאה, שנת 2019.