בימים הנוראים האלה, כשכולם חוששים מהאלקטורט, כדאי להצטייד בשני דברים: תקווה שהתקופה תעבור מהר, ועד אז - בשקית הקאה. אין הרבה יופי באלה שכמהים להיות נבחרינו ומנסים למכור אריזה של ערכים, בעוד שהערכים היחידים שמעניינים אותם הם ערכי המנדטים. 
 

מעמידי הפנים נשמעים אותו הדבר. צדיקים כשצריך לצאת נגד המחנה השני, וכשמבחן הערכים מגיע למחנה שלהם - שותקים. מדוע נאלמו דום בימין הישן והחדש נוכח בני הישיבה שמצטיירת כאלימה ואנטי־ציונית ומקבלת מימון מהמדינה? מדוע לא שמענו דבר משר החינוך, משרת המשפטים, מהשר לביטחון הפנים, משר הביטחון לשעבר ומשר הביטחון הנוכחי, שהוא במקרה גם ראש הממשלה?
 

אם משהו מאפיין את מערכת הבחירות, זה הבלבול בקרב הציבור. כל כך הרבה מפלגות, ובכל זאת תחושה שאין עבור מי להצביע. תחושת המיאוס ממרבית המועמדים נובעת מהידיעה המוחלטת שהם מוכרים עקרונות מזויפים. הערך העליון הוא לכאורה ״המחנה״, ולמענו מותר להגן על כל עשב שוטה מהשוליים, בעזרת הצדקות נטולות כל היגיון. הסבירו לנו בבקשה, מהו ההבדל ביניכם, קיצוניים סהרוריים: מה אנחנו צריכים להבין מכך שכשיהודי זורק אבן אתם צורחים ״רוצח״, אבל כשפלסטיני זורק אותה אתם מתפלפלים על כך שזאת זכותו המולדת? ואלה מנגד, מה אנחנו צריכים להסיק מכך שכשערבי זורק אבן אתם זועקים ״רוצח״, אבל כשיהודי זורק אותה אתם אומרים שהוא ילד טוב ותמים?

האוניברסיטה העברית. צילום: פלאש 90 האוניברסיטה העברית. צילום: פלאש 90

 

הרב אליהו מצפת התאונן על היחס שמקבלים הנערים המסכנים. ״מה זה, הם מחבלים?״, הוא שאל בתמיהה. נציגי הימין על שלל מפלגותיו שתקו, אבל התשובה לשאלה שלו היא פשוטה: כן. די מדהים שמתוך כל לימודי התורה, שוכחים כל כך בקלות את ״לא תרצח״.
 

פתאום הרבנים קנאים לזכויות של נחקרים, ומעוררים בדיוק את אותו גועל שמעוררים מטורללי הקצה השני, כשהם מגוננים על זכויות מרצחים פלסטינים. אלה וגם אלה מונעים מתחושת שליחות קדושה שלא רק מגוננת על האלימים אלא מצדיקה אותם. בשני הקצוות איכשהו מוצאים את הדרך לטעון שלמעשים פסולים יש ״סיבה ממש טובה״. אבל מרבית העם מואס בהם, מוקיע אותם.
 

דרוש פוליטיקאי אחד עם יושרה. שיראה שהוא עומד מאחורי הערכים שהוא מפמפם, גם כשצריך לצאת נגד מישהו ממחנה שלומו. כפי שנאלמו דום בימין וגרמו לתחושת גועל, כך נאלמו דום גם בשמאל לגבי התקרית הבזויה של המרצה באוניברסיטה העברית. חלק אפילו קמו ״להסביר״ שהכל ספין, שהמרצה היא הקורבן, כאילו שלא צפינו בסרטון ושמענו אותה מטיחה בגסות בחיילת שאם תלבש מדים תקבל יחס בהתאם. בושה.
 

השתיקה נוכח המעשים המאוסים כבר לא עובדת כמו פעם. הטקטיקה מוצתה. נראה שמעולם לא היו בישראל כל כך הרבה קולות צפים, מבולבלים. הציונות הדתית הערכית מוכתמת מגידולי הפרא הקיצוניים שלה, בדיוק כמו שהשמאל שנוא בשל סהרוריו העיוורים מרצון. אלה פוגעים בהרתעה של ישראל מול אויבים מבחוץ, ואלה פוגעים בחוק ובסדר מבפנים. מי שבאמת אכפת לו מהמדינה לא רוצה להצביע עבור נבחרי ציבור שמצדיקים או שותקים נוכח מעשים בזויים. אין ברירה אלא להמשיך להכות בהם במקום היחיד שכואב להם: בסקרים.