מתישהו בתחילת ינואר שמתי לב ש־HBO החלה לשדר מרתון של "הסופרנוס". ולא בערוץ אחד אלא בכמה ערוצים במקביל. החלטות שיבוץ (פרוגרמינג) כאלה מסקרנות אותי, משום שהרשת שידרה את 86 פרקי הסדרה המיתית בלולאה אינסופית לפני כמה שנים, שזה היה הזמן שבו למדתי את מילות שיר הפתיחה "Got yourself a gun" וגו'.

"הסופרנוס" עלתה לשידור ב־10 בינואר 1999, כלומר לפני 20 שנה, וזו העילה של HBO לשוב ולהתנאות במוצר הטלוויזיוני הטוב ביותר שלה, שהוא גם סדרת הטלוויזיה הטובה של כל הזמנים. מאז שקניתי את "הסופרנוס" בבלו־ריי, מתקתקת הקופסה על מדף הסרטים שלי כפצצת זמן פולנית; אין כמו פולנים בדחיית סיפוקים. אני פולני מצד אמי בלבד ודור רביעי בישראל מצד אבי, אבל בהתבוננות במשהו שאני ממש רוצה בלי לגעת בו כי טרם הבשלתי לעונג הזה, אין לי מתחרים. לכן צרם לי הרעיון של צפייה בסדרה ברצף החדש ב־HBO. הקופסה עלתה לי כ־100 דולר, ואיזה צורה תהיה לי לעקוף את העלות הגבוהה ולהערים על עצמי בצפיית חינם בערוץ שעליו אני משלם יד ורגל ל־DirecTV. מצוקתי הייתה גדולה - אבל צפיתי. בחוץ שלג וקר ואין שום מניעה לשבת עם אוזניות, משום שאף אחד לא דופק בדלת ואף אחד גם לא מצלצל.

כהרגלי מיהרתי לבדוק חזיתות תרבותיות אחרות וכמה לא הופתעתי שהשבוע רואה אור "The Sopranos Sessions", ספר חדש מאת Matt Zoller Seitz ו־Alan Sepinwall, מבקרי טלוויזיה המסכמים באותות ובמופתים את הפנומן הטלוויזיוני בכ־400 עמודים. בשנה שעברה יצא ספר כזה על "הסמויה" שהיה חגיגה. האוקיינוס מלא גוויות רבות ונפוחות של מבקרים שהתרסקו אל הסלעים בניסיון נואש לסכם את המפץ התרבותי הגדול שנורמן מיילר הקשיש כינה אותו "אחד האירועים התרבותיים הגדולים של המאה ה־20".

דיוויד צ'ייס. צילום: רויטרס דיוויד צ'ייס. צילום: רויטרס

הסדרה הייתה ועודנה מעשה כשפים מסויט שבו נאבקו לחיים ולמוות רעים ורעים יותר, דחפה את גבולות המעטפת עד למקסימום ואף קרעה אותם. היה לה רישיון שמעולם לא היה לסדרת טלוויזיה לפניה. מותר היה לפוצץ בה את פרצופו של סטיב בושמי, לכרות את ראשו של ג'ו פנטוליאנו, לפרק כבן בקר פושע ממוצא צ'כי, להצית, לעשן, להזריק, להסניף, לשתות, לקיים יחסי מין בכל האסכולות הקיימות, לנאוף, לפתות כומר, לחרבן במקלחת ציבורית, לחסל קרובי משפחה, לשחד ולזלזל ברשויות. מנדט יצירתי גורף כזה מעולם לא ניתן בטלוויזיה האמריקאית. מעולם לא עבר שידורה של סדרה נועזת ולא דופקת חשבון כזאת ללא פעיות המחאה הרגילות. היו מחאות, אבל דיוויד צ'ייס לא היה יוצא לדרך אלמלא הגיבוי שקיבל מ־HBO.

אין סיבה להסיק מהפופולריות של "הסופרנוס" - כפי שעשו כמה קלגסים האורבים דרך קבע למוצרי תרבות אמריקאיים בערים אירופיות נחשבות - שהסדרה שיקפה אורח חיים רווח באמריקה. "הסופרנוס" שודרה אחרי תבוסתה הגורפת של המאפיה לחוקי RICO ומות הקאפו די טוטי קאפי המיתולוגי ועליית הפשיעה הלא איטלקית של גלי ההגירה החדשים. היא הייתה סוג של פורנו גבה מצח ונטול סליזיות. לפני שידור כל פרק הציגה HBO את כל אזהרות הצפייה המתבקשות, אבל הן יותר משכו צופים מאשר הבריחו אותם. מי מעביר ערוץ כאשר מבשרים לו שבסדרה שתשודר מיד תהיה אלימות קשה, תוכן למבוגרים, קללות וסקס.

אחרי ששקעה בתודעה, "הסופרנוס" היא כמו רומן עב כרס רב־תפניות עלילה כמו "מלחמה ושלום", "יונה בודדה" ו"למי צלצלו הפעמונים". בצפיות נוספות בה אינך מחפש משהו שנסתר מעיניך בצפייה קודמת, אלא לחדש היכרות עם נפשו האפלה של אדם באשר הוא מאפיונר ומי שעושה שקר בנפשו ואוכל מידו. אתה כבר יודע שהסצינות הביתיות ומכמירות הלב של ויטו הגדול עם הכבאי ייגמרו רע, אך נהנה מהרגעים המעטים שיש לפושע המעונה הזה במיטה הכפולה. אתה יודע שטוני יהרוג מתישהו את ראלף סיפריאטו, מכיוון שראלף הוא בהמה שהרג את סוסו האהוב של טוני ואת החשפנית שהייתה בהריון ממנו. ברור לך כבר שטוני ובובי בקלה יחליפו מהלומות בלתי נמנעות בסצינה חזקה, ואתה ממתין לנקמה שאינה מאחרת לבוא. אין סוף למספר הפעמים שאני יכול לצפות ב־Pine Barrens, הפרק שבו נשלחים פולי וכריסטופר לחסל את המאפיונר הרוסי בערבות המושלגות של ג'רזי.

***

"הסופרנוס" הייתה חתרנית ומסוכנת. היא שיווקה את הרעיון שמאפיונרים אלימים הם אזרחים כמו כולם, כלומר כמונו. שגם אנחנו יכולים בנסיבות קיצוניות לרצוח, לאנוס, לאמץ חיי פשע ולאבד עקרונות מוסר לטובת השבעת הרעב הגשמי. משך רוב הפרקים נשמר צ'ייס מלהזמין השוואות לרוע אבסולוטי אחר בהיסטוריה המודרנית. הוא שמר את ההתפרקות המלאה מצלם אנוש לפרקים האחרונים שבהם צפה ועלתה אצל טוני אנטישמיות לטנטית; אכזריות פיזית לשמה שאין לה הצדקה, אפילו בהקשרים המפוקפקים של "הסופרנוס"; ונקמנות כלפי קרובי משפחה שעד הרגע האחרון של חייהם לא היה מקום להטיל ספק בנאמנותם. הצלחתה של "הסופרנוס" התיישבה על העורקים הפתוחים של סרטי המאפיה מאת קופולה וסקורסזה: איטלקים מסוימים שלרובם קוראים פולי ופיטי, עם אף עקום, תכשיטי זהב וולגריים, חיבוקים מגושמים, נשים פלסטיות, פילגשים, מק־וילות ואוכל שמנוני, אינם אמריקאים מובהקים אלא קריקטורה מגושמת ומוגזמת של פלג באוכלוסייה.

במהלך הקדנציה שלה צרבה "הסופרנוס" חותם עז של הישגיות ואיכות בעשייה הטלוויזיונית באמריקה. דווקא HBO, משום שאף אחד ברשת לא האמין לצ'ייס כאשר החל להראות סימנים מובהקים של עייפות חומר ורצון להשתחרר מחיבוק המוות הדביק עם הגומבאס, נותרה לא מוכנה ומפלבלת עיניה עם לוח משדרים דליל. העונה ושלושת־רבעי האחרונות חולצו מצ'ייס באיומים. HBO לא קראה נכון את עייפות החומר של "הסופרנוס". כדי לסתום את הגולל על תעלולים נלוזים של הרגע האחרון, טרח צ'ייס לחסל את כל מי שבלעדיו יהיה קשה להחיות את הסדרה.

סופו של טוני סופרנו נותר פתוח בפרק האחרון שבו כאילו נגנבו הברק והרעם מהסדרה, שלקתה לפתע בביישנות עלילתית. הוויכוחים בשאלה למה כיוון צ'ייס בפרק האחרון נמשכים עד היום. אבל הוויכוח הפך מיותר עם מותו של ג'יימס גנדולפיני בן ה־51 מהתקף לב בחופשה באיטליה. סטיב ואן זאנט, הקונסיליירי סילביו דנטה, קיבל סדרה קצרת מועד בשם "לילהאמר", שבה גילם מאפיונר המסתתר בנורווגיה וחזר אל הבנדנה כחבר מזדמן באי־סטריט בנד של ברוס ספרינגסטין. אידי פאלקו הצליחה ב"האחות ג'קי" - סדרה על התמכרות הרסנית למשככי כאבים, שזה מן הסתם מה שהיה קורה לכרמלה אילו המשיכה לוותר על המוסר האישי - ועושה חיל בתיאטרון.

סרט בודד של "הסופרנוס", שעליו דיבר צ'ייס, כבר לא יהיה כנראה שעה שסרט שיסכם את הסדרה המערבונית Deadwood נמצא בהכנה. בתו סיום צורם של חיים מחקים את הדמיון, נאלץ כריס אלברכט, היו"ר והמנהל החשוב ביותר ב־HBO, לצאת לחופשה כפויה אחרי שנאשם בתקיפת חברתו במגרש חנייה בלאס וגאס. העיר שבה בילה טוני סופרנו בגפו באחד מפרקי הסדרה. בהודעה לעיתונות התנצל אלברכט על התקרית בלאס וגאס: "זה היה צלצול השכמה לחולשה שהאמנתי שהתגברתי עליה לפני זמן רב. אני חבר באלכוהוליסטים אנונימיים כבר 13 שנה. לפני שנתיים החלטתי שאני יכול לחזור לשתות. התברר שטעיתי".

"הסופרנוס" הייתה אינסטרומנטלית באיתור מיקומה של המציצה בשגרת חייו ובחירתו האומללה של טוני בנשים שתמיד נגמרה באסון - מאשתו הצדקנית המתקשה להבין את המחיר המלא שהיא נדרשת לשלם על התכשיטים המרשרשים עליה; דרך אחותו הפסיכוטית שאינך מוריד לה סטירה מבלי שתביא אקדח ותירה בך למוות; ועד האם הדרקון, שכולם רואים אותה מחייכת מתחת למסכת החמצן אחרי שלא הצליחה לחסל את בנה והוא רודף אחרי מיטתה עם כרית לחנוק אותה. בצפיות נוספות אינך מאמין שכל ההרג המיותר היה בשם הצורך לקיים את משפחתו, כמו חוסר היכולת לסלוח לפוסי הגדול על בגידתו והירי הפולחני בו בידי חבריו הטובים.

"הסופרנוס" הצליחה להקים עולם שגם אם איננו מזדהים עם המתרחש בו, אנחנו יודעים כי הוא חלק מאיתנו ומביעים הסכמה אילמת לחיות בו. הסדרה מציגה את האיטלקים כבני גזע עליון, ציירים, פסלים, מלחינים, מגלי ארצות ואפילו ממציא הטלפון, ומעליבה באופן שווה את כל השאר. עיקר ההתרחשות הוא בתוך הגרעין הביתי. בהתפרקות הילדים כשהם שומעים מהוריהם על גירושיהם המתוכננים או ניסיון ההתאבדות הפתטי של הבן שטוני מציל מטביעה.

יותר מכל סדרת טלוויזיה אחרת, היה ל"הסופרנוס" חלק בהעברת כובד המשקל היצירתי מהקולנוע לטלוויזיה. ספק אם היה סרט אמריקאי בעשור האחרון שגרר אחריו דיון כה נמלץ ומעמיק כמו שמונה שנות "הסופרנוס". לפני מותה הספיקה פולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה"ניו יורקר", להריע לסדרה. קייל כתבה שיותר מאשר היא יונקת מטרילוגיית "הסנדק" את חלב האם העלילתי שלה, יונקת "הסופרנוס" מ"הכבוד של פריצי", סרטו הלפני אחרון של ג'ון יוסטון. וינסנט קנבי, אז ב"ניו יורק טיימס", המליץ להעמיד את "הסופרנוס" ליד "ברלין אלכסנדרפלאץ". אם הטלוויזיה האמריקאית מסוגלת לגרום לצופה עונג רב כל כך, מדוע היא מחלקת את הריגושים הללו בקמצנות כה גדולה ומטביעה אותנו במי שופכין.

על הרקע הירוד של שנות ה־90, יכולה הייתה סדרה משעשעת וסתמית כ"סיינפלד" להיחשב ליצירה גאונית. ספק אם ארבעה נודניקים אגוצנטריים משמימים היו מספקים את הסחורה בשנות ה־2000. האנדרסטייטמנט הסיינפלדי, המילולי כל כך, החסר כל היגד וליטוש ויזואליים, נרמס בגלגלי הקדילק אסקלייד של טוני בצליל מחיצה מבחיל כמו ראשו של פיל ליאוטרדו. כמו בכל מקום שאוהדים רבים מצטופפים בו כדי להריע לאליליהם ומתחרים בהמטרת סופרלטיבים, הקימה "הסופרנוס" כת נוהים קרועי עיניים. ההכרה בכך ש"הסופרנוס" היא כנראה סדרת הטלוויזיה הגדולה ביותר של כל הזמנים אינה מעידה חלילה שהצופים התאהבו במאפיונרים ובמעשיהם המזעזעים.

"הסופרנוס" הגיעה אל סופה בדיוק בזמן, אולי אפילו עונה אחת אחריו. במהלך תשעת הפרקים האחרונים פירק צ'ייס מהסדרה כל סיבה לחוש חמלה אנושית כלפי האנשים שהריץ על המסך. מעולם לא קרו דברים טובים לאנשים רעים כל כך. כל מה שהיה משעשע, מורכב, הזוי, אנושי ואמביוולנטי בטוני, נבלע בתוך קרנף עיוור מזעם ורחמים עצמיים שיצרים פרימיטיביים השתלטו על אישיותו. על ניסיון ההתאבדות של בנו הוא אמר שהמטומטם השתמש בחבל ארוך מדי. הנחמדות הצבועה של כרמלה התקלפה מכמה שכבות איפור רבות מדי, ומתחת לציפורניים המעוקלות נשלפה אישה אנוכית, תועלתנית וחמדנית, ללא תכונות מאזנות. מדו הפכה למלשינה דו־פרצופית בדרכה להיות לקוני קורליאונה של המשפחה. ג'ניס ירשה את אתגר חייה של אמה המנוחה וניסתה להוציא את טוני משיווי משקלו כדי שימעד וימיט על עצמו אסון. משאר הגומבאס והגומארס נפטר צ'ייס בסיטונות שהתחרתה במגיפה השחורה. רכבת השדים המפחידה ביותר בפארק הגיעה לתחנה האחרונה. זה היה כיף, וכולם הקיאו בירידות התלולות.

המהדרין, כמו בספר, מדברים על עונות טובות ופחות טובות, אבל כיצירה של פעם בחיים הותירה "הסופרנוס" חוסר יכולת מובהק של הערוצים למחזר את הצלחתה. מה שעשה את "הסופרנוס" לאלמותית הוא הידיעה כי צ'ייס הוא יוצר מוכשר, מיזנתרופ וממורמר שלא יעשה את טעות חייו ויחמוד ביס נוסף מהקנולי בעבור חופן דולרים.