המדיה געשה השבוע, לא רק מ"הודעות דרמטיות" אלא גם מהספדים מרגשים למשה ארנס. וייתכן שהקשר בין השניים אינו מקרי. אולי הגעגועים שצפו בקרב הימין אינם רק לאיש עצמו. ארנס היה מורה ורב לרבים במחנה הלאומי־ליברלי, אבל כמעט לא שומעים את משנתו. איך זה שכל כך הרבה מפלגות ימין מציפות את המפה הפוליטית, ואף אחת מהן לא מייצגת את הימין הקלאסי?

הימין הליברלי היה ונשאר זרם מרכזי, רק שאף אחד לא מדבר אותו באופן מובהק וברור. החליפה אותו מילה אחרת, ״הבייס״, מין גוף אמורפי שאף אחד לא באמת מנהיג אותו. כל מייצגי הזרמים למיניהם רק מחפשים את הדרך הקלה והמהירה ביותר להתכופף לפניו, אבל אף אחד לא מגדיר את האידיאולוגיה המובהקת שלו או מדבר עליה.

בואו לא נתבלבל: ארנס היה נץ. הוא התנגד בזמנו להסכם השלום עם מצרים, ולפחות על פי מאמר שפרסם ב־2010, האמין במדינה אחת גדולה שבה תחול הריבונות הישראלית על שטחי יו״ש ותהיה אזרחות לפלסטינים. הוא אולי טעה לגבי מצרים, אבל בניגוד לנציגי הימין של היום, לפחות אמר באופן מדויק מהי המדיניות שהוא מאמין בה. רובם מתחמקים כיום מהגדרת האידיאולוגיה האמיתית שלהם. חלקם מפזרים אמירות על מדיניות שאינם מיישמים בשטח כשהם נמצאים בתפקיד שלו ייחלו (ע״ע אביגדור ליברמן), וחלקם אומרים ״סמכו עלי, יהיה בסדר״, ולא טורחים לפרסם מצע. ארנס ייצג את הימין הליברלי האידיאולוגי שהייתה לו משנה סדורה. הוא ידע ואמר באופן מדויק את מה שהוא רצה.

כולנו נבהלנו השבוע מאמירתו של ראש השב"כ נדב ארגמן באשר להתערבות מדינה זרה במערכת הבחירות, אבל השאלה היא מדוע איננו נבהלים מהקרקע הפורייה שיצרנו במו ידינו, שהפכה אותנו למטרה קלה. כשכל מערכת הבחירות מבוססת על טמטמת במקום על אידיאולוגיה, קל יותר להתל באנשים. במקום מדיניות ברורה יש ספינים, ובמקום ויכוח על דרכי התמודדות יש חדשות מוטות שמתאימות את עצמן לשני המחנות. בשורה התחתונה: במה שונה האידיאולוגיה של ישראל ביתנו מזו של הליכוד? או של מפלגת כולנו מזו של אורלי לוי־אבקסיס? במה שונה הימין החדש מהבית היהודי? רק הפרסונות שונות. לו היינו מדברים על אידיאולוגיה אמיתית, ברורה ואחראית, היה קשה יותר לפצל אותנו, להשניא אותנו זה על זה, להחליש אותנו ולעבוד עלינו.

ההספדים המרגשים לארנס בהחלט היו במקומם. הוא היה ליכודניק נִצי והתקפי בכל רמ״ח איבריו, אבל לא היה בהמי או מתלהם. הביטו בקורות החיים שלו: משכיל, איש ספר, רב־פעלים, פרופסור בטכניון. לא הימר, לא הניף דגלים ולא טען שלא היה כלום כי אין כלום על פרשת קו 300. הוא האמין במדיניות ליברלית שתאמה את הקו של ז׳בוטינסקי, עם דגש על חופש הפרט גם בהיבט החילוני וגם בהיבט הכלכלי. מי בכלל מדבר במונחים כאלה היום?

ארנס היה ימין קלאסי, אבל נתן כבוד לשמאל. הוא הבין את חשיבות הוויכוח המכבד ואת הצורך לשכנע באמצעות העובדות וההיגיון. הרי איש שמאל שאינו רוצה לשכנע את המשוכנעים צריך לכתוב את דעותיו ב״ישראל היום״, ואילו איש ימין שרוצה לעשות זאת צריך לכתוב ב״הארץ״, לא? ארנס היה אחד היחידים שעשו זאת. יש שאמרו שזה היה בסך הכל עלה תאנה לעיתון שטוען לפלורליזם, בעודו מדווח דרך דעות רדיקליות שמעוותות את התמונה. אבל זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שהוויכוח בין המחנות כיום הוא אינפנטילי, עקר וחסר ערך. הוא מבוסס על מחנאות פופוליסטית של ריאליטי, ואינו מעשיר את האזרחים בידע, כי אם בשנאה ובבורות.

ארנס היה מאלה שהבינו שהוויכוח הפוליטי לא נועד להוקיע את מי שאינו חושב כמוך, אלא לשכלל את החשיבה, לאתגר זה את זה, להתפתח. אבל השמאלנים כיום מתנחמים בזרועותיו של שוקן ומדברים לעצמם, והימניים עסוקים בהתגוננות בפני השמאל שהפך לאויב, ולא עוצרים לרגע כדי לתהות אם כך ראוי לאידיאולוגים נחושים להגדיר את דרכם. אופי הוויכוח הנוכחי גורם לנו להשתבלל בתוך הדעות המקוריות שלנו. הוא בכלל לא נועד לשכנע, כי אם להתנצח.

מלחמות היהודים תמיד היו בעוכרינו, אם בתקופת בית שני ואם בין האצ״ל והלח״י להגנה. אף פעם לא הרווחנו ממריבות פנימיות שמקצינות, הן תמיד שיבשו את דעתנו, והן עושות זאת גם כיום. מי צריך התערבות של מדינות זרות כשיש לנו כל כך הרבה מניפולציות ובוטים משל עצמנו? אולי כמחווה לארנס נזכור את מה שהיינו צריכים ללמוד כבר מזמן: החזקים אינם מאוימים בקלות, ועל כן יכולים להתווכח בכבוד על אידיאולוגיה. הם לא מנוהלים מהפחד שינוצחו, אלא מהכמיהה לאמת ולמציאת הדרך הנכונה. אישית, מעולם לא הערצתי את ארנס, גם לא הזדהיתי מי־יודע־מה עם דעותיו. אבל בהיבט הזה בהחלט יש מה להתגעגע אליו.

מפיצולי השבוע

אחמד טיבי פרש מהרשימה המשותפת, ואת עזיבתו ליווה סקר: 46% מהמצביעים הערבים אינם מרוצים ואינם חשים שהרשימה מייצגת אותם. 47% מאמינים שטיבי צריך להוביל את הרשימה, ולא איימן עודה.

לא מפליא שטיבי מנצל את הכישלון של עודה, שהיה תקווה למשהו שונה והתגלה כעוד מאותו הדבר: חבר כנסת שמצטנף בעמדת הקורבן ומגביר את ההתבדלות, שגם כך מעיבה על רבים במגזר, שמטיף לדו־קיום בעודו מתסיס ושמעדיף לצאת להפגנות מאשר לעשות עבודה פרלמנטרית אמיתית. אבל בואו נאמר את האמת: אם לא ישנה את דרכו, במה טיבי יהיה טוב יותר מעודה?

למגזר הערבי מגיע יותר. מגיעים לו נציגי ציבור שבאמת יעבדו עבורו במקום להפוך למומחים לתלונות ופרובוקציות, ושיפעלו למען צמצום פערים, צמצום ההתבדלות והפחתת האלימות. חבל שהמפלגות הגדולות לא פונות למגזר, ומשאירות אותו לנציגים שעד כה לא חרגו משורת המקהלה הנוחה להם. מדובר בהרבה מנדטים. מספר בעלי זכות ההצבעה הערבים שהצביעו בבחירות האחרונות היה גבוה ב־27% ממספרם בבחירות 2013. זה מגזר שמשווע לשינוי, אבל אף אחד לא סיפק לו שינוי אמיתי עד היום. טוב שחנין זועבי וג'מאל זחאלקה לקחו אחריות מינימלית ופרשו, וראוי שכל נציג של המגזר שנכשל יעשה כמותם.

אגב כך, הפתיעה לטובה אמירתו של ח״כ מיקי רוזנטל, שפרש השבוע מהכנסת. "אני שותף לכישלונה של מפלגת העבודה ולוקח על כך אחריות“, הוא אמר. אם כבר מדברים על געגועים, אפשר להיזכר בגעגוע בתקופה שבה נבחר ציבור שנכשל, היה מתפטר. שאר חברי מפלגת העבודה ממשיכים לסכסך בתוכה ואחראים לכישלון לא פחות מרוזנטל, אבל לא יודעים לקחת אחריות על כישלונם.