משהו בדנ"א העיתונאי שלנו נדפק. אם פעם חשבנו שהעיתונות תפקידה לבקר, לחשוד, לחקור, לפקוח עין ולהטיל ספק, עושה רושם שבתקופה האחרונה העניין הזה קצת השתבש. אומנם כשמדובר בנבחרי הציבור אנחנו עושים מלאכתנו נאמנה וקורעים להם את הצורה, אבל כשמדובר במוסדות המדינה העוצמתיים האחרים - שם החלטנו שחל איסור מוחלט לגעת. לא סתם איסור. מי שמותח עליהם ביקורת, חוטף מאיתנו בראש. ביקורת על הפרקליטות היא פגיעה בדמוקרטיה. ביקורת על בית המשפט היא D9. ביקורת על צה"ל היא פגיעה בממלכתיות. ביקורת על השב"כ היא פעולת תג מחיר של ממש.

אומנם התיאור הזה מכליל, אבל ההכללה הזו חוטאת לשוליים צרים בלבד. די היה לראות באיזו חמת זעם - לא ביקורת הגיונית, לא דיון לגיטימי, חמת זעם של ממש - התנפלו השבוע כתבים ופרשנים משפטיים על בנימין נתניהו, שהעז לנהל ויכוח פומבי עם מושאי הסיקור שלהם. די היה לראות איך נפרדו כתבים ופרשנים צבאיים מהרמטכ"ל גדי איזנקוט: הם כתבו טקסטים מעריצים שהולמים נערות המאוהבות באליל רוק יותר ממה שהם הולמים עיתונאים שכותבים על מי שאותו הם אמורים לסקר.

אין בדברים כדי להגיד מילה רעה על איזנקוט, שתרם את רוב שנותיו לביטחון המדינה, אבל אם שמעון ריקלין היה מצטלם עם נתניהו בפוזה שבה הצטלם פרשן צבאי באחד מערוצי הטלוויזיה המובילים עם הרמטכ"ל הפורש, וכותב לצד התמונה "הרבה לפני כתב, אני אבא במדינה הזו. בארבע השנים האחרונות ישנתי יותר טוב בלילות שבהם הוא לא ישן", נדמה לי שאני יכול לנחש איך הוא היה מוצג אחר כך. ובהקשר הזה אין הבדל בין נתניהו לאיזנקוט. שניהם מושאי סיקור שלנו.

כל ההקדמה הזו מובילה אותנו אל מה שהתרחש השבוע סביב מעצרם של חמשת הנערים מהישיבה ברחלים, בחשד שהיו מעורבים ברצח עאישה א־ראבי (ארבעה שוחררו בינתיים), והמחאה שפרצה לאחר שנמנעה מהם פגישה עם עורכי דינם.

ראש השב"כ נדב ארגמן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90ראש השב"כ נדב ארגמן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

הקו שהסתמן השבוע בסיקור העיתונאי של הפרשה הזו, חייב את כל מי שהתייחס אליה לבחור צד: או שאתה תומך בשב"כ, או שאתה תומך בטרור יהודי. וזו תפיסת עולם שראוי לכפור בה. מי שהשליך את האבן על רכבם של בני הזוג א־ראבי - יהיה מי שיהיה - עשה מעשה נורא, וטוב אם ייתפס וישלם על מעשהו בשנים ארוכות בכלא.

ובכל זאת, אחרי שאמרנו את זה, מותר לשאול שאלות על האופן שבה מתנהלת החקירה, ודי מבאס שהיחידים שלא מוכנים שהשאלות האלה יישאלו, הם דווקא עיתונאים. אלה, ברובם המוחלט, במקום לעשות מה שעיתונאי צריך לעשות - לתהות, לבקר ולחשוד בממסד, כל ממסד - היו עסוקים השבוע, במקרה הטוב, בהצדעה יומיומית לגוף שהם אמורים לסקר, ובמקרה הפחות טוב, במסע נזיפות בכל מי שהודעת הגיבוי שלו לשב"כ בוששה לצאת. כן, שירות הביטחון הכללי הוא גוף חשוב מאוד לביטחוננו. כן, אנשיו מסכנים את חייהם למען כולנו, וכולנו חייבים להם על כך הרבה מאוד. אבל את הגיבוי לארגון כדאי שנשאיר לנשיא המדינה ולראש הממשלה. אין תפקידם של עיתונאים לקושש גיבוי לממסד שהם מסקרים.

השב"כ קנה את החשדנות הזו בעשר אצבעותיו. קודם כל משום שברמת התיאוריה, כל ארגון שיש לו כוח והוא מתנהל בחשאיות אינו אלא ארגון חשוד ומועד. אבל, כאמור, בכל הקשור לשירות הביטחון הכללי שלנו, אין מדובר רק בתיאוריה. מי שראה מה עשו בכיריו בפרשות כמו קו 300 או עיזאת נאפסו, מבין מה קורה כשכוח וחשאיות נפגשים. אבל זה לא התחיל שם ולא נגמר שם. רק בשנה האחרונה האירו שלוש תוכניות שונות של "עובדה" זוויות שצריכות לגרום לכל אחד מאיתנו להיות מוטרד מהקווים האדומים של ארגון כזה, כשיש לו חופש פעולה רחב מדי.

כללי הכת

לפני כמה שבועות, במסגרת כתבה שעסקה בפרשת זדורוב, ראיינה אילנה דיין את סגן ראש השב"כ לשעבר, יצחק אילן. אילן שירת למעלה משלושה עשורים בארגון, ובין השאר עמד בראש אגף החקירות. "אנשים תוהים איך אדם מודה במה שלא עשה", הסביר אילן, "ולא במשהו פעוּט, לא בגניבה של תפוז או תפוח. ברצח. אני שמעתי, לא אחת, לא שתיים - מאות הודאות שווא. אין בכלל בעיה לקבל מבן אדם הודאת שווא, בדרך כלל... קרוב ל־90% מהאנשים מודים בחקירה... התיקים של השב"כ, 99% מהם מבוססים על הודאות".

כשנשאל איך קורה שחוקרים מחלצים הודאות שווא, שהרי יש להניח שאיש מהם לא באמת מעוניין להשליך אל מאחורי סורג ובריח את האיש הלא נכון, הסביר אילן בפשטות: "גוף חקירה רוצח לפענח פשעים, רוצה להצליח".

לפני שנה בדיוק חשף עמרי אסנהיים פרשה שבמסגרתה עלה חשד שצמרת השב"כ הדליפה לשר אריה דרעי מידע על אודות ההאזנות שבוצעו לו בזמן שנחקר במשטרה. עזבו את מה שעולה מהכתבה הזו על ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. הסיפור החמור ביותר שנחשף בכתבה ההיא - עשור אחרי פרשת קו 300, כשלכולם נראה שמדובר בארגון אחר, חדש, שהפנים, שלמד את הלקח - הוא זה שתיאר מה קרה כשהוקמה ועדת בדיקה, בניסיון למצוא את מקור ההדלפות. השב"כ, התברר, שכר אז את שירותיו של עו"ד אלי זהר, מבכירי הפליליסטים בישראל, וזה כינס באודיטוריום של אחד ממתקני הארגון את כל מי שזומנו לחקירה לתדרוך קבוצתי מקדים, שאחריו הגיעו כולם לוועדה ודקלמו את אותן שורות בדיוק. "השירות זה כמו כת. כת סגורה", צוטט בכתבה הזו חיים נתיב, איש שב"כ בעברו, "אתה מקבל עליך כללים ומשמעת כמו בכת. אתה לא תבגוד בכת".

יודעים מה, נניח לזה. זה סיפור ישן. ברור לגמרי שברקע של כל דיון על תנאי מעצר וחקירה של קטינים בשב"כ שמתנהל בימים אלה, מרחפת החלטתו הטרייה של בית המשפט המחוזי בעניינו של הקטין צ', שסיפורו טופל בהרחבה אצל חיים לוינסון ב"הארץ" ואצל עמרי אסנהיים ב"עובדה".

צ', קטין, נעצר בחשד לביצוע "פשעי שנאה", ובהם ניסיון הצתה של כנסיית דורמציון. במסגרת תרגיל רחב־היקף ומושקע - שהיה באחריותו של השב"כ ובוצע בפועל על ידי שוטרי משטרת ישראל - נבנתה עבור צ' תפאורה ענקית שנחזתה כבית כלא. הוא הוחזק שם במשך כמה ימים, כשאיתו בתא יושבים מדובבים המתחזים לעבריינים שביצעו פשעים חמורים, ומטרתם של אלה להוציא ממנו הודאה. ה"עבריינים" השפילו את הקטין, צעקו עליו, קיללו אותו, לקחו את האוכל שלו, הפחידו אותו, התנהגו כלפיו בברוטליות, ובין השאר גם איימו עליו שיאנסו אותו.

"מקובלת עלי עדותו של הנאשם כי חש פחד ממשי לחייו באותן דקות", קבעה השופטת מיכל ברנט, שפסלה את ההודאה שהוצאה ממנו, והוסיפה שהשתכנעה שהקטין "הרגיש מבועת ומפוחד לאורך התרגיל".

צ', כתבה השופטת, נכבל שעות ארוכות בחקירות השב"כ, ללא צורך. הוא נחקר שעות ארוכות, לעתים תוך חריגה מהוראות החוק. באחד המקרים הוצגה לו תמונתו של המחבל סמיר קונטאר, וחוקריו סיפרו לו שאף שקונטאר לא הודה ושוחרר, בסופו של דבר הוא חוסל.

קריאת החלטת השופטת מלמדת שלא כל מה שעשו החוקרים תועד, וגם מה שתועד, לא תמיד תועד באופן מלא. "הלחץ הנפשי שהופעל על הנאשם לצורך השגת הודייתו", פסקה השופטת, "הוא בעיקרו הביא את הנאשם למסור הודאתו".

מי שמביא בחשבון את ההיסטוריה של השב"כ בכמה פרשיות בעבר, קורא את פסק הדין המתאר כיצד התנהלה חקירתו של צ' בימים אלה, ומוסיף על כל זה את תיאוריו של סגן ראש השב"כ לשעבר על האופן שבו ניתן בקלות להוציא הודאות שווא מנחקרים - עליו לבחור באיזו קבוצה הוא נמצא: בזו ששואלת שאלות, או בזו שבה נמצאים העיתונאים שנוזפים במי ששואל את השאלות.

תמונות אווירה

בואו נבהיר רגע את מה שנראה שמיותר להבהיר, ובכל זאת. אני סולד מאלימות, אין לי גרם של אמפתיה כלפי מי שמרים יד על חברו, ודאי לא כלפי מי שמשליך אבן על משפחה תמימה ומביא למותה של חפה מפשע. אותה רמה של אמפתיה יש לי למי ששורף דגלי ישראל, למי שמצייר צלבי קרס או למי שמאחל מוות לציונים, כלומר לי.

ובכל זאת, מותר לתמוה על ההתמסרות של התקשורת לספינים של השב"כ. עזבו את זה שלאיש מאיתנו אין מושג איפה צולמו התמונות של הדגל וצלב הקרס, ומה הקשר שלהן לקטינים העצורים, אם בכלל יש קשר כזה. אבל מה העניין של אלה ושל איחולי המוות לציונים, לתיק מותה של עאישה א־ראבי? האם הצעירים האלה חשודים בחילול דגל? באיחולי מוות לציונים? האם הטענות האלה הוטחו בהם? איתמר בן־גביר - פרקליטו של אחד העצורים, ומי שייצג גם את צ' מהסיפור הקודם - טען השבוע שעניין התמונות הללו אפילו לא עלה בבית המשפט בדיוני הארכת המעצר שלהם. "אני לא מייחס את זה דווקא לחמישה שנעצרו", הודה רוני דניאל באולפן חברת החדשות, אחרי שהציג את תמונות הדגל הנשרף, "אבל זאת האווירה".

מה זאת אומרת "זאת האווירה"? החמישה האלה נחקרים על אווירה? אם זה לא קשור אליהם, אז למה אתה משתף פעולה עם הספינים של מקורותיך בשב"כ? וכשאתה מצטט מפי מקורות עלומים ש"אין בשב"כ מרתפים", ש"כל המתקנים האלה מפוקחים גם על ידי הפרקליטות", ושכל המחאות "נועדו רק להכפיש את השב"כ ולהקשות על המשך החקירה" - הדקלום הזה של מה שהכתיבו לך, זו עבודה עיתונאית? זו פרשנות ביטחונית?


הקו המפריד

בואו ניגש לטענה הקבועה העולה בהקשר הזה מול כל מי שמעיר הערות כאלה כשמדובר בעצורים יהודים. "זה מפריע לכם גם כשהשב"כ עושה את זה לערבים?". אז הנה התשובה. ההפרדה מבחינתי אינה על בסיס גזעי. הקו אינו עובר בין יהודי לערבי. הוא עובר בין אזרח ישראלי לאויב. כן, גם כשמדובר באויב, אין לי עניין לענותו שלא לצורך, אם אינו בבחינת פצצה מתקתקת. כן, גם כשמדובר באויב, אין לי עניין מיוחד שיעבור מניפולציות אלימות בחקירה, כמו אלה שעבר צ', כאלה שאחריהן לא ברור אם באמת ביצע את מה שהודה בו, או מסר את ההודאה רק אחרי שעשה פיפי במכנסיים בגלל תרגילי חקירה מפחידים.

אבל כן, אחרי שאמרתי את כל זה, אני מוכן לקבל מרחב גמישות רחב יותר אצל האויב. כך נהגנו בעבר, כך ננהג בעתיד. בדיוק כפי שמול האויב אנחנו משתמשים בטנקים ומול אזרחי ישראל לא. בדיוק כפי שמול האויב אנחנו מבצעים סיכול ממוקד או מורידים בניין באמצעות 16־F, ומול אזרח ישראלי, יהודי או ערבי, לא. ולכן צריך לחזור על זה ולהבהיר את זה שוב. הקו איננו מפריד בין יהודים לערבים. הקו מפריד בין אזרחי ישראל לבין האויב.

וכשאני צריך לבחור בין תקשורת שמהנהנת מול כל הודעה והודעה של השב"כ ודובר צה"ל, לבין תקשורת שמטילה בהן ספק, אני בקבוצה השנייה.

ומהמקום הזה אני יכול גם להתחבר, עד גבול מסוים, לגישה העיתונאית של אנשים כמו גדעון לוי, המבקשים לאתגר את גרסת המערכת ולא לאכול לתיאבון את כל מה שהיא מספרת לנו. למה אני יכול להתחבר לגישת גדעון לוי רק עד גבול מסוים? כי לוי, במקום ללכת עם החשדנות העיתונאית עד הסוף ולהטיל ספק בכולם, החליט פשוט שבמקום להאמין למערכת הביטחון באופן אוטומטי, הוא מעדיף להאמין לפלסטינים באופן אוטומטי, בלי לבדוק דבר ובלי לפקפק בדבר, רק כי זה מתאים לאג'נדה שלו.

חסידות שוטה

בשבת שעברה, בהמשך לדברים האלה, קראתי בעניין את טורו של ידידי יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות". "נשארנו כאן, אני ועוד כמה ממה שהיה הימין הישן", כתב, ונתן סימנים בימין הזה. "ימין שהוא בעד ארץ ישראל וההתיישבות בה... ימין פוליטי שבשבילו הרמטכ"ל הוא מושא להערצה, ולא יעד להתקפה... מגזר שמאמין שהמשטרה שלנו לא מושחתת, למרות אלף בעיות שהיא מתקשה להתמודד איתן... ימין שמאמין שאנשי השב"כ הם בחורינו הטובים ולא האויב, כשהם נלחמים בטרור הערבי וגם בפעמים הנדירות שהם מפצחים חוליות טרור יהודי... זה ימין ישן שהתחנך על הדר בית"רי ועל כנפי נשרים של הרב קוק".

אני לא מכיר עיתונות שמעריצה, אני לא מכיר עיתונות שמצדיעה, ולהנדל אעיר שמקום שבו אסור למתוח ביקורת על הרמטכ"ל, ואסור לחשוב שיש שחיתות במשטרה, ואסור להשיג על מעשי השב"כ, איננו "הימין הישן", אלא סתם חסידות שוטה שלא הייתי רוצה להימנות עם אנשיה.

ומכיוון שכדי להלעיג עד הסוף את כל מי שאיננו מחזיק בתפיסת הרב קוק, לפחות כמו שהוא עצמו תופס אותה, הכתיר הנדל את הטור שלו בכותרת "ימין של הרב קוק, לא קוקו", בחרתי להזכיר לו את הטקסט הנפלא הזה של הרב, טקסט שרלוונטי מאוד לענייננו. "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'". אהבה וביקורת אינן סותרות זו את זו. להפך.

kalman.liebskind@maariv.co.il