אין מה לדבר, אנחנו דור מבולבל. מעולם לא היה קרע כזה בעם. הפילוג נראה אמיתי. אנחנו לא מבינים זה את זה, ואף על פי שאנחנו חיים באותו מקום, יש ריחוק בינינו. מה שנחשב ערכי בעיני אחד פסול בעיני השני. מה שמקודש לאחד, ראוי לגינוי בעיני האחר. הנורא ביותר הוא שיש אצלנו מי שמדברים בשם ערכים, אבל הם הגרועים מכל, כי מדובר בשקרנים, שיעשו הכל בשביל כסף. 

אתם חושבים שאני מתאר את עם ישראל היום? לא. פשוט כתבתי כאן מחדש את מה שמצאתי בספר, כתב עת עברי משנת 1905. פינו אוסף ישן מאוד של ספרים בארגון ספרותי ותיק, והספרים היו מונחים בערימות למיון. התיישבתי מול הערימות, ואם לא היה מגיע ערב, לא הייתי קם משם. ספרים ישנים כאלה זו התמכרות, שלעומתה התמכרות ל"פורטנייט" היא סמים קלים מדוללים. לקחתי לידי, למשל, את “האשכול" מאסף ספרותי ומדעי, נערך על ידי ד"ר ע. גינציג. קרקא, תרסה, 1905.

העובדה שבפולין, בקרקוב שלפני 114 שנה, הופיע כתב עת כזה בעברית ממלאת אותי התפעלות, וגם הבנה שאני לא יודע כלום על העוצמה של העם שלי. וגם על הבלבול שלו. לא היה זה הספר העתיק ביותר בערימה, היו גם משנת 1877. בכל אופן, מה שכתבתי למעלה בשפת ימינו, הופיע כך ב"האשכול" בקרקוב, בעברית, ב־1905 תחת הכותרת "פני הדור": “אם נבוא לסמן את דורנו, את זרמיו ושאיפותיו במשפט קצר ומקיף את כל פרטיו, אז נאמר עליו, כי הוא דור נבוכי דרך.

כמובן, בסימני החיים המוסריים והציבוריים של עמנו אנו מדברים. חזרנו על כל התקופות של ההיסטוריה הישראלית ולא מצאנו בהן כתקופתנו הנוכחית מלאה ניגודים והפכים, תסיסות וסתירות, פליאות ותמיהות. הפיזור האמיתי החל כעת בעמנו. לפעמים יושבים אנו במדינה אחת, בעיר אחת, ושפה אחת לנו, אבל רחוקים אנו איש מאחיו ברעיונותיו ובהלך נפשו כרחוק מזרח ממערב. מה שזה מעריץ, זה פוסל ומגנה. מה שנחשב בעיני זה אידיאל נשגב ונעלה, חברו מוצא בו מין שטות והבל, מין רעיון רוח. מה שקדוש וטהור בעיני זה, טמא ומגונה בעיני חברו. לדורנו אבד הביטחון בו בעצמו. אומנם נמצא לפעמים בני אדם אשר יתאמרו לנושא דגל אידיאל רם ונישא, אבל אלו הם הפחותים ביותר. דגלם הוא סמרטוט ועליו חרותים הדברים: אהבת הבצע, הזיוף והשקר".

האיש שגנב את מצדה

איש אחד התפעל מאוד ממצדה. הוא שמע סיפורים על מצדה עוד מילדותו. יום אחד הוא קם ונסע להר. כשהביט במצדה, התפעל אפילו יותר, ואמר לעצמו: כמה הייתי רוצה שמצדה תהיה רק שלי. הוא לקח אבן אחת קטנה מהפסגה, והביא אותה אל ביתו. הוא הניח אותה על מדף. אבל זה לא הספיק לו. התחיל להפריע לו שהוא חייב לחלוק את מצדה עם אחרים. לכן הוא נסע שוב למצדה, עלה שוב לפסגה ולקח לעצמו יותר אבנים וגם מעט חול, ושם בתרמיל בלי שהשומר הרגיש.

למחרת הוא שב שוב, הפעם לקח אבנים וחול מתחתית ההר, וגם באותו יום אף אחד לא הרגיש. למחרת הוא הגיע מכיוון ערד, עלה קצת במעלה ההר על הסוללה, ולקח לעצמו גם משם כמה אבנים ועפר, מילא תרמיל ממש גדול. ככה הוא עשה כל יום. אף אחד לא הרגיש. כשהאיש מת, גילו בבית שלו חול ואבנים בכל החדרים, מתחת למיטות, וערימות גדולות בחצר.

אלטלנה וארנס

מישה ארנס הלך לעולמו השבוע בגיל 93. פעם כשהייתי באיטליה, ברומא, בתקופה שבה כיהנתי בתפקיד מטעם המוסדות הלאומיים, הוא הגיע לביקור רשמי. בסוף יום העבודה לקחתי אותו לטיול אחרי צהריים לעיר מופלאה ושמה אורווייטו. טיילנו ברחובות, ואז הראיתי לו חנות צעצועים קטנה ושמה מתנוסס על שלט מצויר: אלטלנה.

אלטלנה היא מילה איטלקית שפירושה נדנדה, שם מתאים לחנות צעצועים קטנה. כידוע, ז'בוטינסקי למד ברומא וידע איטלקית, אבל טעה, וחשב שפירוש המילה הוא מנוף. כך, בשם אלטלנה, הוא חתם על מאמרים. לכן כך נקראה גם אוניית הנשק והעולים שהגיעה לארץ על ידי חניכי ז'בוטינסקי, וטובעה ברשעות לא מובנת על ידי חניכי תורה אחרת.

בשבילנו המילה אלטלנה היא מילה טעונה מאוד. באיטליה זה שם מתאים מאין כמוהו לחנות צעצועים קטנה. צילמתי אותו שם, מחייך מתחת לשלט. הלוואי שהחיכוכים בינינו תמיד ייפתרו בחיוך מול חנות צעצועים קטנה.

פינת השלולית

צפרדעון אחד לקח גיליון נייר וכתב עליו “נשקי אותי, אני נואש". הוא עמד בעיר גדולה בטיילת ליד חוף הים, מקום שבו לנסיכות המטיילות יש מצב רוח טוב. מצלמה תיעדה הכל. לא תאמינו כמה נשיקות הוא קיבל, וכמה נסיכות מסתובבות שם. הוא העלה הכל ליו־טיוב וקיבל 62,633,354 צפיות. כן, למעלה מ־62 מיליון צפיות.

האם מספר כזה של נשיקות הופך צפרדעון לנסיך ונסיך למלך? לא כל כך. זה קרה לפני חמש שנים. לפני שלוש שנים הוא הכין עוד שלט: “נשקי אותי, אני עדיין נואש". ועמד שוב באותו מקום. שוב הגיעו הנשיקות. עד השבוע, הסרטון הזה זכה ל־4,500,913 צפיות. לא מעט, אבל פחות מ־10% מהסרטון הקודם. האם זה משום שהנסיכות הצליחו להבין שבעולם החדש יש צפרדעים שלא רוצים באמת נשיקה, ולא רואים נסיכה, אלא רק אוספים צפיות ביו־טיוב?