בסרט האמריקאי משנות ה־60, "הרוסים באים, הרוסים באים", שיצא בעיצומה של המלחמה הקרה, מתוארים הרוסים בעלי התדמית הקרה והמפחידה בצורה קומית. הרוסים היו אז כמו דאע"ש של היום, והקומדיה ההיא ניסתה לפרק את המתח שבין התדמית והחשש מפניהם לבין האמת והאנושיות של הרוסים.

50 שנה אחר כך ברית המועצות כבר התפרקה, המיתוסים התפוגגו, האימה נסדקה, אבל משהו אפל וקמאי נותר בכל מה שקשור לאמא רוסיה וליכולות האכזריות מתוצרת הקרמלין. מקור התחושה הוא בהיסטוריה של המדינה, וחלק ממנה מתוחזק על ידי שלטונו של ולדימיר פוטין, שמדי פעם מדהים את העולם במעשים אכזריים ואפלים: ניסיון ההתנקשות במרגל הרוסי שערק לאנגליה, החיבוק החם לרוצח ההמונים בשאר אסד, כיבוש חצי האי קרים מאוקראינה במהלך צבאי מפתיע אחרי סוף עונת הכיבושים, האירוח של המרגל האמריקאי אדוארד סנודן וההתערבות בבחירות בארה"ב. הרוסים באמת באים.

אחד מאנשי הביטחון הוותיקים בישראל אמר לי פעם בהלצה מרירה שאף על פי שרוסיה היא מעצמה לשעבר שמתחפשת למעצמה של ממש, צריך לבחון אותה כמו שבוחנים פוליטיקאים ישראלים: המבחן הוא לא בתועלת שהם מצמיחים, כי כמעט אין כזו, אלא בצמצום מידת הנזק שהם גורמים. זו דרך אכזרית אך יעילה לבחינת פעילות הרוסים. הקשר עם מוסקבה נועד לצמצום הבעיה ולהכלתה, כי שום דבר טוב לא יצמח באמת מהרוסים.

במבחן הזה נמצא גם החשש מפני התערבות רוסיה בבחירות בישראל. ראש השב"כ נדב ארגמן סיפר השבוע על הכוונה של מדינה זרה להתערב בבחירות, אלא שהצנזורה אסרה עליו לומר באיזו מדינה מדובר. העניין עצמו מרחף כבר כמה שבועות באוויר, ושאלות שלנו בנושא הולידו תשובות מעניינות. מצד אחד, נאמר לנו שישראל היא מעצמת סייבר שערוכה לכל מתקפה ושמסוגלת לבלום ניסיונות זדוניים מכל סוג וכאלה יש רבים מדי שנה. מצד שני, היו מי שטענו שישראל מספיק פרימיטיבית ומבולגנת כדי לאפשר הצלחה בניסיונות מסוג זה.

השר יובל שטייניץ דיבר איתי על יתרון הקוטן, על העובדה שאנחנו קטנים מכדי שזה יהיה מעניין. השר ישראל כץ הסביר בחיוך שזו הסיבה שהוא מתעקש לא לאפשר את מִחשוב הבחירות בליכוד. הוא הזכיר כיצד אוסמה בן לאדן היה מעביר הודעות כתובות בכתב יד באמצעות שליחים כדי למנוע את איתורו. ואכן, הפתק הוא התשובה. אפשר לזייף, קשה להתערב. אפילו הדיבור על זה נעשה כבדרך אגב, בהופעה של ראש השב"כ שזלגה וצונזרה, ועוררה סערה גדולה מכפי הצורך. אם ישראל רצתה לאותת לרוסים שמעשיהם שקופים, אפשר היה לעשות זאת באופן אלגנטי יותר.

בשבחי התשקורת
מערכת הבחירות בארה"ב, על כל מורכבותה וגודלה, מתמקדת בבחירה בין שני מועמדים לנשיאות. בישראל מערכת השלטון הקואליציונית־פרלמנטרית היא סיפור אחר לגמרי. מורכבת, מפוצלת ולא אחידה. המפלגות מציעות עצמן לבחירה באופן דמוקרטי, אבל הן עצמן לא דמוקרטיות. הבחירות הפנימיות שלהן אינן חשופות כלפי חוץ, ומשכך לא חשופות גם למניפולציות. ועדיין, מקור בכיר סיפר כי מערך הסייבר הלאומי של ישראל פנה לכל אחת מהמפלגות המועטות שעורכות בחירות והציע להן סיוע ועזרה בהתגוננות. לא ברור מה הן השיבו לו.

רק בליכוד, בעבודה, במרצ, בחד"ש, בתע"ל של אחמד טיבי ובבית היהודי התקיימו בחירות מקדימות. כל השאר הן מפלגות של איש אחד. יאיר לפיד מכתיב רשימה, גם משה כחלון ונפתלי בנט ואיילת שקד עושים זאת עכשיו בלי בג"ץ ובלי בד"ץ. בני גנץ העביר תקנון ברוח של אני ואני, ואת רשימת המפלגות החרדיות קובעים חכמי התורה.

גם בתוך המפלגות הליך הבחירות מפותל. לא דומה הבחירה בפריימריז של הליכוד עם המחוזות, ההבטחות והייצוג לשריונים בעבודה או לכללים של מרצ. כך שאם פוטין רוצה להשפיע ולהתערב בבחירות, הוא יצטרך להשקיע הרבה עבודה. הסיכוי שהוא יצליח להבין, לפרק ולהרכיב מחדש את האלגוריתם הישראלי קלוש.

מחלקת המודיעין והמחקר של ענקית הטכנולוגיה צ'ק פוינט ניתחה את האיומים על מערכת הבחירות, ומסקנתה הייתה שבניגוד לעולם, היכולת להשפיע ישירות על ההצבעה בישראל קטנה. בדוח שפרסמו הביאו מספר דוגמאות מהעולם, למשל כיצד האקרים שהשתתפו בכנס הסייבר העולמי "DefCon", הצליחו לפרוץ מרחוק למכונות הצבעה ממוחשבות, לשנות את ספירת הקולות ואף לאפשר למצביעים להצביע פעם שנייה (או יותר) באופן בלתי מורשה.

הם הביאו כדוגמה את הבחירות לנשיאות בצרפת בשנת 2017, אז פרצו האקרים למחשבי קמפיין הבחירות של הנשיא המכהן עמנואל מקרון והדליפו מאות מסמכים ותכתובות מייל. חלק מהמידע שהופץ נחשד כשקרי וככזה שנועד להשפיע על דעת הבוחרים ולפגוע בבחירות. החשד העיקרי למתקפה הופנה, פעם נוספת, כלפי גורמים רוסיים. באותה שנה, בבחירות בצ'כיה, נפרץ אתר הבחירות אשר משמש לפרסום תוצאות ההצבעה.

הדוח של צ'ק פוינט הביא דוגמאות להשפעה מרחוק על דעת הקהל. "בבחירות 2014 בברזיל נעשה שימוש נרחב ברשתות בוטים (אשר חלקו הגדול יוחס לרוסיה) להפצת מסרים מטעם חלק מהמועמדים", הם הזכירו והוסיפו, "בפרשת קיימברידג' אנליטיקס נחשפה מערכת משומנת להשפעה על תודעת הבוחרים ולהטיית תוצאות הבחירות, שהתנהלה באמצעות פרסום והפצת מידע מטעה ברשתות החברתיות ובאתרי אינטרנט, בין היתר על ידי שימוש בפרופילי פייסבוק מזוייפים".

כאן יש לשבח את ה"תשקורת" הישראלית. כלומר, את הספק ואי־האמון שרוחש הציבור לכל מה שנאמר בתקשורת. הישראלים לא זקוקים לחשיפות מרתקות כדי לערער ולהרהר בכל מה שמישהו אומר להם. הם בוגרי האמא של הקונספירציות. הם עברו מסלול אצל רס"ן שמועתי. הם חשדנים וערניים כמעט לכל תעלול או מניפולציה של הפוליטיקאים המקומיים, ויש רבים כאלה. רק לפרק את המערך הפנימי הזה ייקח לרוסים חצי שנה.

ובכלל, מה רוצים מאיתנו הרוסים? את ההנחה הראשונית שפוטין רוצה את נתניהו וליברמן צריך לאתגר בכמה שאלות אסטרטגיות. רוסיה רוצה לפעול במזרח התיכון, היא תמיד מעדיפה בלגן וחולשה מאשר שליטה ועוצמה. אבל היא נתקלת במהלכים של נתניהו בבית הלבן. אז יכול להיות שלקרמלין עדיף מנהיג חדש וחלש, שנתון יותר להשפעה מאשר נתניהו הטכנופוב, שרואה את עולם הדיגיטל רק באמצעות בנו יאיר, היועץ יונתן אוריך ועדשת המצלמה שאליה הוא מדבר.

הרוסים באים, אבל לא ברור מה הם רוצים חוץ מהשפעה. התשובה הטובה ביותר לניסיונות שלהם להתערב היא פשוטה ויחד עם זאת מדכאת: גם אנחנו לא יודעים מה אנחנו באמת רוצים, ועדיין אנחנו יכולים לתת להם שיעור בבלגן.

[email protected]