1 אם צריך תמצית מזוקקת ליחס האדנותי של חלק מאנשי הימין המתנחלים לשאר החברה בישראל, כולל לרשויות אכיפת החוק, אפשר היה לשמוע אותה בקלטת ששודרה ביום ראשון במהדורת החדשות. תועדה בה שיחה שהתנהלה בין רכז השב"כ לאביו של אחד מתלמידי הישיבה, שממנה יצאו, על פי החשד, החשודים ברצח הפלסטינית עאישה א־ראבי, אם לתשעה ילדים, לפני כשלושה חודשים. אפשר להניח שאת השיחה הקליט האב והעבירה לידי כתב הערוץ, עופר חדד.

במסגרת החקירה התקשר הרכז לאב. אפשר לראות בחילופי הדברים מעין שיחת בירור, אזהרה וניסיון להשיג מידע. הרכז התלונן כי מנהלי הישיבה אינם משתפים פעולה וכי מדובר "בקומץ קטן" של נערים שחשודים ברצח ו"קומץ שיודע". האב הגיב מיד: "אני לא מבין את השטויות האלה, זה מוסד חינוכי. הם ילדים קטנים, לומדים תורה. להגיד את הדברים האלה... (עליהם - י"מ) אתה אומנם לא יודע הלכה (זה כמו  לומר - י"מ) שמים דם של נוצרים במצות".

מדוע קבע האב שהרכז אינו מבין בהלכה? הרי הוא אינו מכירו ולא נפגש עמו. שלא לדבר על כך שיש לא מעט חובשי כיפות בשב"כ. אפשר להניח שהאב הסיק זאת על סמך המבטא. ניתן לזהות כי לרכז יש מבטא מעט זר, עם ר' מתגלגלת, שממנו אפשר אולי להגיע למסקנה כי הוא אולי בן מיעוטים או ממוצא רוסי או מחבר המדינות. במשפט הפסקני שלו "אתה אומנם לא מבין בהלכה" וההיקש על עלילת דם, חבויות נימה גזענית, זלזול, יהירות והתנשאות.

דובר שמייצג את האב מסר לי בתגובה כי ההערכה שמובאת כאן חסרת בסיס, והאב רק ביקש לטעון שטענות השב"כ הן בגדר עלילת דם.

בכל אופן, זה עשרות שנים שחלקים מהימין הישראלי המתנחלי־לאומני־דתי־משיחי, שיצאו לפני עשרות שנים מבית הגידול של בני עקיבא, המפלגה הדתית־לאומית (מפד"ל) והציונות הדתית, רואים עצמם או מתנהגים כאדוני הארץ. חלק ממנהיגיהם מדברים סרה במי שאינם מסכימים עמם או עומדים בדרכם. אלוף (בדימוס) יעקב עמידרור, שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן וראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), אמר בעבר בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי החילונים הם "עגלה ריקה". חבר הכנסת מוטי יוגב קרא לעלות על בית המשפט עם "D9".

לא מעט מקרב הימין המתנחלי מתייגים את מי שמתנגדים לכיבוש ומצדדים בפינוי התנחלויות ובהסדר שלום עם הפלסטינים כ"סמולנים", "בוגדים" או "תומכים בטרור". זה חל בדיעבד גם על מנהיגי ימין מובהקים כמו ראשי הממשלה מנחם בגין ואריאל שרון, שהעזו לשנות את דעתם ולפנות התנחלויות ולהחזיר שטחים.

בעזרת נציגיהם בכנסת - מפלגת הבית היהודי ורבניהם, כמו גם בגיבוי ראש הממשלה בנימין נתניהו וחלק משרי הליכוד וחברי הכנסת - הם מנסים להחליש כל מוסד שעלול להיות להם למכשול בדרכם להשליט על החברה בישראל ולכפות עליה את עולמם הרוחני, אמונתם הדתית וערכיהם. פעם זה בית המשפט העליון, ששרת המשפטים איילת שקד חותרת וגם מצליחה לעצבו כרוחה. פעם זה צה"ל והרמטכ"ל הפורש גדי איזנקוט. פעם זו משטרת ישראל והמפכ"ל היוצא, רב ניצב רוני אלשיך (בשר מבשרה של התנועה), ולאחרונה, שוב השב"כ.

הם מסרבים להודות, או חיים בהכחשה, כמו אותו אב של תלמיד הישיבה, שאין זה מקרה שבערוגותיהם צומחים גידולי פרא, זה כמעט 40 שנה. לכל היותר הם מוכנים לדבר על "עשבים שוטים". אך מהרשימה הארוכה של פיגועי טרור שבאו מבית הגידול המתנחלי או בהשראת השקפת עולמו, גם מי שאינו אגרונום או בוטנאי יבין כי מדובר בגידולים עונתיים. הם גדלים, קמלים או נעקרים, ואז פורחים מחדש.

# # #

כמו בטרור הפלסטיני, הביטויים של הטרור היהודי לובשים ופושטים צורה: התארגנות מחתרתית עם שיוך ארגוני, טרור של מפגעים בודדים או פיגועי השראה. ב־1980־1983 זו הייתה המחתרת היהודית שהרגה שלושה סטודנטים, פצעה ראשי ערים פלסטינים (וגם חבלן משטרה ממוצא דרוזי), ותכננה לפוצץ את המסגדים על הר הבית ואוטובוס של תלמידים ממזרח ירושלים.

אחר כך היו מחתרת ט.נ.ט וכנופיית ליפתא וסיירת הנקמה ב־1990 (על רצח מאיר כהנא), וב־2002 מחתרת בת עין, שביצעה פיגועים וזממה לפוצץ בית ספר לבנות. בין לבין היו מפגעים בודדים - ישראל לדרמן, יהודה ריכטר, ניר עפרוני ואלי ואנונו, דוד בן שימול, דני איזמן, גיל פוקס ומיכל הלל, רפאל סלומון, עמי פופר, אריה שלוש, נחשון וולס, ברוך גולדשטיין, דניאל מורלי, גור האמל, דני טיקמן, אלירן גולן, יהושע אליצור, עדן נתן־זדה, אשר ויזגן, יעקב טייטל ועוד. וכמובן שאסור לשכוח את יגאל עמיר. מן הראוי גם לזכור כי עד היום לא בטוחים בשב"כ אם עמיר לא זכה לברכת הדרך או לפסק הלכה של אחד מרבני הציונות הדתית. בשב"כ לא חקרו עד תום, בנחישות ובתקיפות הנדרשות, למרבה הצער, את הסוגיה הזו.

חלק מהרבנים ששמם נזכר בשעתו בהקשר רצח רבין ממשיכים למלא תפקיד נכבד כמורי הלכה ומחנכי הדור. הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר. ותעיד ההתגוללות של אחד הבכירים שבהם, הרב חיים דרוקמן, על השב"כ בשבוע האחרון. הוא דיבר על "מרתפי השב"כ", ביטוי שהשמיעו בעבר מחבלים פלסטינים. מצער שרב וחבר כנסת לשעבר, גם אם הוא ידוע בהתלהמותו, אינו יודע שזה 17 שנה ישנו חוק השב"כ, ומתקניו וחוקריו פועלים על פיו. מה שבאמת מרגיז אותם הוא העובדה ששיטות החקירה שמפעילים כלפי חשודים בטרור יהודי זהות לאלה של חשודים בטרור פלסטיני.

חוקרי השב"כ עוברים את אותה הכשרה בסיסית ואת ההתאמות הנדרשות, בין שהם מיועדים ליחידות שעוסקות בחקירות פלסטינים ובין שלחקירות של יהודים או זרים. חלק מהחוקרים יכולים למצוא עצמם במהלך שירותם עוברים מיחידה ליחידה.

וכאן אנו מגיעים לישורת האחרונה. בעשור האחרון התפתחה תופעה חדשה שזכתה לכינוי הרך והמכובס של "תג מחיר". ססמאות גזעניות וגרפיטי בגנות הפלסטינים וערביי ישראל רוססו על קירות בתים וכלי רכב. עצי זית של פלסטינים נעקרו. עדריהם גורשו. אבנים יודו לעבר הרועים. דודי שמש נשברו. אלה היו לכאורה פשעים קלים שאפשרו לכל הגורמים המעורבים - למשטרה ולשב"כ בראשית הדרך, וגם לבתי משפט שגזרו עונשים קלים על המבצעים - להמעיט מחומרת הבעיה.

אך אט־אט התגברה התופעה. צמיגים בכלי רכב נחתכו, נזרקו בקבוקי תבערה, כנסיות ומסגדים חוללו והוצתו. ועדיין בשב"כ, כמו במחוז ש"י של משטרת ישראל, לא מיהרו להתייחס בחומרה הנדרשת לתופעה. תרמו לכך גם ממשלות ישראל בראשות נתניהו, שלא מיהרו לגנות את התופעה ולא העניקו גיבוי ראוי לשב"כ. המקרים נתפסו כמשובות נעורים של חבורות פוחזים, משולחי רסן, נפלטי מערכת החינוך הדתית, שמאסו בסמכות של הוריהם או מחנכיהם, וזכו לשם הגנרי "נוער הגבעות".

# # #

ראש השב"כ באותן שנים היה יורם כהן, חובש כיפה שנחשב בעיני המתנחלים כ"אחד משלנו". לא בכדי הם התערבו ב־2011 כדי לסכל את מינויו של מתחרהו, יצחק אילן, שהיה סגן ראש הארגון ומומלצו של יובל דיסקין להחליפו. בין מי שהתערבו אצל ראש הממשלה למען כהן היה - הפתעה הפתעה - הרב דרוקמן. הם סברו כי כהן יהיה אסיר תודה ויקל עליהם לשלוט בו.

אבל כהן, לאכזבת ממליציו, הוכיח כי הוא קורץ מחומר אחר, המשיך במסורת של קודמיו והפגין ממלכתיות, מקצועיות ויושרה. גם אם זה נעשה מעט מאוחר ובא בעיקר בעקבות הרצח בכפר דומא ביולי 2015, שבו נזרקו בקבוק תבערה אל שני בתים בכפר וגרמו למותם של בני הזוג סעד וריהאם דוואבשה, ובנם הפעוט בן השנה וחצי עלי סעד.

השב"כ, על רכזיו, מאזיניו, אנשי האגף המבצעי וחוקריו, נכנסו בעובי הקורה והביאו לפענוח הרצח. נעצרו כמה חשודים, הוגשו כתבי אישום, והמשפט ממשיך להתנהל. כמו ברצח א־ראבי, גם ברצח דומא התגייסו עורכי דין (נציגי ארגון חננו), רבנים ואנשי ציבור למען החשודים והשמיעו טענות דומות: מדובר בצעירים תמימים. יהודים לא מסוגלים למעשה נפשע כזה. חוקרי השב"כ מענים את החשודים ומשתמשים באמצעים לא חוקיים. אז כהיום, חברי כנסת, רבנים ואנשי ציבור התגייסו למענם כדי לעשות דה־לגיטימציה לשב"כ. אז כהיום, שרים וחברי כנסת מהימין שתקו. הם חששו לגנות רצח מחשש שזה ירגיז את בוחריהם. את ה"בייס" שלהם.

פרשת דומא, כמו הצתת כנסיית הלחם והדגים ופשעים נוספים, לא רק שחשפה את החשודים ברצח - היא גם הביאה לגילויה של מחתרת של צעירים שבראשם עמד מאיר אטינגר (נכדו של מאיר כהנא). הוא נעצר באוגוסט 2015. בשב"כ טענו כי גיבש אידיאולוגיה בשם "המרד", שחותרת לערער את קיומה של מדינת ישראל כדי לכונן בה מדינת הלכה ואת בית המקדש השלישי. וזאת באמצעות פעולות אלימות ופרובוקטיביות, שתכליתן לעורר דיון בנושאים כמו היחס בין ההלכה לדמוקרטיה ויחסי יהדות־נצרות.

אצל אטינגר וחבורתו נמצאו גם חומרי הדרכה כיצד להתמודד עם חקירות השב"כ. אטינגר נעצר והושם במעצר מינהלי. הוא הכחיש את ההאשמות נגדו וטען כי מדובר במעצר פוליטי. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בהתנחלות הרדיקלית יצהר. בשב"כ סבורים כי הוא ממשיך להיות דמות נערצת, מודל לחיקוי, וכנראה גם פעיל מאחורי הקלעים לקידום אידיאולוגיית "המרד". בשבת לאחר רצח א־ראבי הלכו אטינגר וכמה מנאמניו לישיבת "פרי הארץ", ותדרכו את נערי הישיבה כיצד לעמוד בחקירות השב"כ, אם ייעצרו.

לאחר הרצח בדומא סברו בשב"כ כי הצליחו לשבש את היכולות של חבורת המרד. ואכן לאחר הרצח והגשת כתבי האישום נרשמה ירידה במספר האירועים המוגדרים "טרור יהודי". אבל בשנה האחרונה הוא שוב הרים את ראשו: ב־2017 היו עשרה אירועים של "תג מחיר", מהם ארבעה פיגועים. ב־2018 המספר עלה ל־50, מהם חמישה פיגועים. ב־2017 נרשמו 197 תקריות נגד כוחות הביטחון. ב־2018 עלה מספרן ל־295. ביצהר לבדה עלה מספר האירועים האלימים נגד כוחות הביטחון מ־52 בשנה שעברה ל־80. ב־2017 הוגשו 105 כתבי אישום. ב־2018 חלה עלייה של יותר מ־25% בכתבי האישום שהוגשו, ל־133.

# # #

כמו הרצח בדומא, גם הרצח של א־ראבי הוא קריאת השכמה לשב"כ. בארגון מבינים שלטרור היהודי יש פוטנציאל נפיצות אף גדול יותר מהטרור הפלסטיני, שהוא, למרבה הצער, די צפוי. כל פעולת פיגוע של יהודים עלולה להצית את הגדה המערבית, בתקופה שבה הרשות הפלסטינית מצויה בדמדומי העידן של אבו מאזן ואי־הוודאות באשר ליורשו.

וכל זה בא על רקע מערכת בחירות בישראל, שבה, כמו שמלמדים ניסיונות העבר, הפוליטיקאים החרדים לכיסאותיהם מוכנים לעשות הכל, אבל הכל: להסית, להשמיץ, לשקר, ובלבד לרצות את בוחריהם. ולעזאזל המדינה. קחו לדוגמה את שרת המשפטים. כדי לקושש קולות, במקום לגבות את השב"כ, היא נפגשה עם משפחות החשודים ברצח ובישרה להם שהעבירה את טענותיהן לפרקליט המדינה. גם לנתניהו נדרשו כהרגלו כמה ימים עד שהואיל ברוב חסדו למלמל כמה מילות תמיכה בשב"כ.

למרבה המזל, השב"כ והעומד בראשו נדב ארגמן, למרות כעסם ואכזבתם, עשויים מחומרים עמידים יותר מהרכיכות הפוליטיות. והם יעמדו גם באתגר הנוכחי. 

2 דורון בן שמעון חש שמילא השבוע את משימת חייו. בספטמבר 2017 פורסם במדור סיפור מאבקם של בן שמעון וחבריו, לוחמים בגדוד 9 בחטיבה 14 של חיל השריון, שלחמו בקרבות יום הכיפורים ובמשך עשרות שנים חשו שהם מודרים מהמלחמה.

בעיקר יצא כעסם על מפקד החטיבה, אמנון רשף, שסיים ב־1982 את שירותו בדרגת אלוף כמפקד גייסות השריון. במוקד עלבונם ותחושתם הכבדה על הרצון למחוק את הגדוד וחייליו מדפי ההיסטוריה עומד ספרו של רשף, "לא נחדל: חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים: סיפורם של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה". אכן אלה היו קרבות עזים ואכזריים. מי שלחם בהם היו גם הטנקים של גדוד 9, אך משום מה רשף התעלם מחלקם ומתרומתם למלחמה. מ־432 עמודי הספר הקדיש לגדוד שש שורות.

"אינני זוכר במדויק מתי נודע לי הדבר", כתב בספרו, "אך חרה לי מאוד שגדוד 9 - גדוד אורגני של החטיבה, גם אם לא לחם עמה אפילו דקה - ייגרע מסדר הכוחות של צה"ל. הגדוד נלחם בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, תחת פיקוד חטיבה מרחבית 275. במהלך היומיים הראשונים של המלחמה הגדוד ספג אבידות רבות, מתוך 33 טנקים שהיו בפרוץ המלחמה נותרו ב־7 באוקטובר רק שבעה כשירים. גדוד מפואר ששורשיו נטועים במלחמת העצמאות איננו קיים, איננו נלחם".

בן שמעון וחבריו היו המומים. "שום מילה על אלו שחירפו נפשם, שנפלו בשבי", אמר לי, "כשנה וחצי ניסיתי להניע את רשף לתקן את מה שכתב, אבל הוא, בעקשנות ויהירות, לא רצה לשמוע ולשנות אות, מילה ופסיק".

בצר לו החליט בן שמעון לעשות מעשה. לפני כשבוע התקיים טקס בלטרון להנצחת חטיבה 14. הוא הגיע לשם וחילק עלונים שסיפרו את סיפורו של הגדוד והתריסו נגד רשף. במקביל עלה לבמה מפקד הגדוד, יום־טוב תמיר ב   (לימים תא"ל), שנשא דברים נרגשים ושאל בכאב את רשף: "השבויים שהכו בהם בקתות רובה ושאלו מהיכן, מה הם ענו? ברור שפלוגה ג' גדוד 9 חטיבה 14. המתים נפלו גם הם בידיעה שהם לוחמי חטיבה 14, וכך הלוחמים שנלחמו״.

וכך מתאר בן שמעון את מה שהתרחש בטקס: "רשף ההמום קם כמי שכפאו שד. הוא הזכיר את גדוד 9 ובפעם הראשונה אסף אותו בחזרה לחיק החטיבה. סוף־סוף הוא הזכיר את הלוחמים שנלחמו בגבורה. המתים, השבויים והפצועים... מישהו לחש לי באוזן 'אבל למה הוא לא התנצל?'. עניתי 'עצם זה שטרח לציין את גדוד 9 - בשביל רשף זו התנצלות ענקית'. מישהו נוסף לחש לי באוזן: 'הצלחת, אז נגד מי עוד תילחם?'. חייכתי ועניתי לו שאחרי 45 שנה, סגרתי את מעגל הלחימה שלי".

melmanyossi1950@gmail.com