1. ממשלת כתב אישום  

בפעם הראשונה מאז שנכנס לחיינו המושג "חקירות ראש הממשלה", דומה שהוא נכנס גם לחייו של ראש הממשלה. מי שמכירים את בנימין נתניהו הבינו את זה מיד עם פתיחת "ההצהרה הדרמטית" שנשא ביום שני האחרון. סימנים ראשונים להתערערותו ניכרו עוד בהופעות קודמות, אבל ביום שני בשמונה בערב, בבונקר הדולף בבלפור, זה התברר סופית: נתניהו הבין. "הוא לא יעשה לנו את זה", אאוט. "הוא עושה לנו את זה", אין. נתניהו הבין. 


"הוא", זה אביחי מנדלבליט, כמובן. תהליך אילשוכו (מלשון אלשיך) של היועמ"ש היה מהיר יחסית. כל מה שנותר לעשות עכשיו זה לאתר את קשריו עם הקרן החדשה, לגלות איפה הכספים שקיבל מג'ורג' סורוס ומתי בדיוק נתקל במסדרון כלשהו בגדעון סער, או מישהו שמזכיר אותו.
 

התובנה החדשה הזו של ביבי הגיעה בעקבות מידע מודיעיני שנאסף על ידי צוות בלפור אחרי הפרסום ההוא של גיא פלג על "פורום כרמים": המפגש בין מנדלבליט לכל היועמ"שים ופרקליטי המדינה לשעבר לדורותיהם במלון "כרמים", שבו האזין היועמ"ש המכהן לחוות דעתם באשר לסוגיית ההודעה (או דחייתה) על הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה. האם חובה על היועץ להודיע לפני הבחירות, או להמתין ליום שאחרי, שיהפוך לחודש שאחרי, שתהפוך לחצי השנה שאחרי (כי עכשיו יש מו"מ קואליציוני, ומרכיבים ממשלה, לא יעלה על הדעת להתערב בהליך דמוקרטי וגו')? 
 

תשובתם של כל קודמיו של מנדלבליט בתפקיד, וכל פרקליטי המדינה לדורותיהם, הייתה אחידה ונחרצת: חובה על היועמ"ש להשלים במהירות האפשרית את ההליך ולהודיע לציבור. חד וחלק. בסביבת נתניהו קיבלו כמה ציטוטים ממה שנאמר שם. כולל הסכמתו הרועמת, כמעט בשתיקה, של המגדלור המשפטי שמאיר את דרכו של מנדלבליט למן היום הראשון, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר. מהציטוטים שקיבל נתניהו, כולל המוזיקה שבה הדברים נאמרו, הוא הבין שהם "תפרו" אותו.

אביחי מנדלבליט. קרדיט: מרק ישראל סלם

 

במצב הדברים, אומר מישהו שמכיר את נתניהו מצוין, פתאום התבהרה לו התמונה: הוא הבין שלמנדלבליט אין דרכי מילוט. שההחלטה, בעצם, כבר התקבלה. הוא גם הבין שאין בישראל שופט שילך נגד הפורום הזה. תמונת המצב המשפטית היא חד־משמעית, ואינה לטובת נתניהו. הבעיה היא שבניגוד להרגלו, הוא האחרון שהבין את זה.
 

באותה הזדמנות הוא הבין עוד משהו: בנתונים הנוכחיים, גם אם הוא ינצח בבחירות, גם אם זה יהיה בהפרש מרשים (מה שלא בטוח כרגע), כמעט בטוח שלא יוכל להרכיב ממשלה. לא יהיו לו מספיק שותפים קואליציוניים שיסכימו לקשור את גורלם בממשלת רבע שעה, בהנחה שהיועץ הודיע עוד לפני הבחירות שבכוונתו להגיש כתבי אישום. משה כחלון ואורלי לוי־אבקסיס כבר אמרו שלא יישבו בממשלה שהעומד בראשה מעביר את ימיו בבית המשפט ואת לילותיו עם פרקליטיו. יאיר לפיד, אבי גבאי, בני גנץ ורוב האחרים, כנ"ל. 
 

מי שנשארו הם החרדים, הבית היהודי ואולי אביגדור ליברמן. נפתלי בנט ואיילת שקד יהיו הרבה יותר עצמאיים בפורמט החדש שלהם מאשר היו כשמשקולות הרבנים הקיצוניים תלויות על צווארם. אין, וכנראה גם לא תהיה לנתניהו קואליציה ל"ממשלת כתב אישום". ולכן הסיכוי היחיד שלו לשרוד איכשהו זה למנוע את הודעת היועץ לפני הבחירות, לנצח ולהרכיב ממשלה במהירות הבזק, עוד בטרם הודיע היועץ. ואחר כך? אחר כך כבר נראה.


2. סחורה משומשת  


הנאום ביום שני היה מהלך של ייאוש. בגאונותו הפוליטית ניסה נתניהו לכרוך את החקירות נגדו ב"חזרה לקווי '67". זה אנחנו (שרה ואני, שומרי ביטחון ישראל) או הם (השמאלנים, אלשיך ומנדלבליט). הממזרים רוצים לגרש אותו כדי למסור הכל לערבים. כמובן שמדובר בהזיה מוחלטת, מה שלא יפריע לנתניהו להפיח בה חיים ולהפוך אותה למציאות. הוא יודע היטב שאין ראש ממשלה חלופי שיפנה ולו התנחלות אחת, אין הסכמי שלום על הפרק, אין סכנה לעליית "השמאל" במהותו המקורית לשלטון כלשהו. אבל הוא ינופף בזה כמיטב יכולתו האינסופית וכמו תמיד, גם ימצא קליינטים לסחורה המשומשת הזו.
 

לראשונה בעידן הנוכחי נראה שהשכפ"ץ של נתניהו חדיר. המצודה מתנדנדת. הביטחון העצמי מתערער. תדמית הבלתי מנוצח נזרקת לפח. ביבי הושלך בבת אחת ממרומי ה"לא יהיה כלום כי אין כלום" לתחתיות ההכרעה המהירה יחסית של היועץ וכתב אישום על שוחד. המעבר בין אוויר הפסגות לריח הליזול אינו קל. בין מקורביו, כלומר אלה שאינם עדי מדינה עדיין, התפשטה במהלך השבוע תחושת תבוסה. בפעם הראשונה הם מביטים בו ורואים טובע הנאחז בקש. ראש ממשלה שפג תוקפו. לוחם שנלחם את המלחמה שהסתיימה.
 

בסביבתו הקרובה (שאינה כוללת את בני המשפחה) יש כבר כאלה הסבורים שהוא צריך לחתור לאקזיט מכובד. עורך דינו, נבות תל־צור, נשאל על כך בראיון ברדיו ולמרבה ההפתעה לא שלל על הסף. יש כאלה שסבורים שתל־צור הוא ההשראה למהלכי התזזית האחרונים. לא מעט מלקוחות הצווארון הלבן של תל־צור סיימו את דרכם באוברול כתום. הוא אומנם תלמידו של יעקב וינרוט, אבל וינרוט הוא לא. 
 

עורך דין שלא עוצר באדום, שהסתבך בעצמו והושעה מפעילות למשך שנה ומנסה עכשיו לחזור בגדול, על גבו השחוח של ראש ממשלה. הסטטיסטיקה מלמדת שבמקרים של תל־צור זה נגמר בדרך כלל בבכי. הוא מצוין בלאיים על עיתונאים (גילוי נאות: הוא חתום על תביעת הדיבה נגדי). בתכלס, התוצאות שהוא מביא לא משהו. כרגע, הסיכוי שישנה את הסטטיסטיקה הזו באמצעות נתניהו, אינו גבוה.
 

השאלה היא אם יש שם מישהו שמסוגל להגיד לראש הממשלה את הדברים כפי שהם. מישהו שיודע לקרוא מציאות בגובה העיניים. מישהו עם השפעה, קול צלול וברור, שאינו נגוע בחשד כלשהו או באינטרסים זרים, מדומיינים או אמיתיים. לדעתי, מישהו כזה טרם נולד. אבל אם כן, הוא היה עושה טובה לנתניהו, למדינה ולכולנו אם היה אומר לו את הדברים האלה: ביבי, אתה ראש ממשלה כבר עשר שנים רצוף. למעלה מ־13 שנים במצטבר. מה עוד תעשה, שלא עשית? 
 

בלמת את הגרעין האיראני (נניח), הובלת את ישראל בימים ומים סוערים, שרדת שלושה נשיאים אמריקאים, הפכת למותג־על בינלאומי ולאחד המנהיגים המשפיעים בתבל. זה מספיק. על מה אתה נלחם ועבור מה אתה מתעקש? הרי אין באמת סכנה נוראית בשער. הרי אין איזה "אוסלו" משוקץ שצריך לבלום. רוב רובו של הציבור (ומנהיגיו) נמצאים על אותה בלטה, פחות או יותר. ההזדמנות שלך לחתור ליציאה מהירה נטולת כלא הולכת ונסגרת. כיסא המפלט יפורק בקרוב. ספק אם הוא יעיל עדיין, אבל שווה לנסות. זה עוד אפשרי. תרפה, ביבי. תרפה.


3. רמטכ"ל בעין הסערה


כרגע, עוד אי אפשר באמת לדעת מי מתמודד נגד נתניהו, ולמה. המפה הפוליטית לא התגבשה עדיין, וספק אם תתגבש סופית לפני 22 בפברואר, מועד ההגשה הסופי של הרשימות לכנסת שאחריו אין יותר שינויים. המצב דומה לשולחן פוקר גדול בלאס וגאס. כמעט כל הז'יטונים כבר בקופה. מדובר בפרס הגדול: 40־50 מנדטים פנויים למוכ"ז. מסביב לשולחן יאיר לפיד, בני גנץ, אבי גבאי, ציפי לבני, אהוד ברק ובוגי יעלון. מי שלא שם הוא גבי אשכנזי.
 

אשכנזי אומר בשבועות האחרונים, בשיחות סגורות, את המשפט הבא: הם מתעסקים במלוכה, אני בממלכה. לדעתי, הוא צודק. הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל נמצא כעת בעין הסערה. מתנהל עליו קרב אדיר רווי יצרים, לחצים, שכנועים, מנופים ואלופים. כולם אוחזים בו: מצד אחד לפיד, עם הצעות אטרקטיביות, כולל מספר שתיים, כולל חלוקת שליטה וסמכויות וסוג של דמוקרטיזציה ביש עתיד, והשמיים הם הגבול. אצל לפיד משתתף במאמץ גם האלוף במילואים אלעזר שטרן, חבר קרוב של גבי, ועוד כמה אלופים, חברים של גבי. הרבה חברים יש לגבי, היום מתברר שיותר מדי. 


מצד שני, גנץ. במטה גנץ יודעים שאשכנזי יכול להיות שובר השוויון. שני רמטכ"לים, ה־19 וה־20, ואחר כך אולי גם שלישי (בוגי), ולך תדע מה יזרום בעקבותיהם. כשיש מפלגה כזו בשטח, פרשת "הערבים נעים לקלפיות" לא תוכל לחזור על עצמה. נתניהו ינסה להפחיד את הציבור, אבל ממול המצביעים לא יראו את ציפי ובוז'י, אלא את גבי ובני ובוגי. שני צנחנים וגולנצ'יק. מי צריך יותר מזה?

גבי אשכנזי. קרדיט: פלאש 90

 

שלא תחשבו שגבאי ויתר. יש כאלה שסבורים שדווקא מפלגת העבודה צריכה להיות האופציה הראשונה של אשכנזי. שלד בורסאי שממתין למשקיע נבון. גבאי לא יגיד את זה בקולו, אבל אם אשכנזי מצטרף ומביא איתו עוד ארבעה חבר'ה, טובים הסיכויים שלקראת התאריך הקובע יפנה גבאי את המקום הראשון לטובתו (כאן תכניסו בכוחות עצמכם הכחשה גורפת). 


זה לא שאשכנזי מנסה לשחק אותה בלתי מושג. הוא רציני. הוא יבוא בתנאי שכולם יבואו. הוא היחיד שלא דורש להיות מספר אחת. אבל הוא לא מעוניין להשחית את זמנו כדי ליצור מפלגה של 14 מנדטים ולקבל אחר כך את התיק השביעי בממשלת נתניהו החמישית. זה לא מעניין אותו. כפי שפורסם כאן פעמים רבות, חלומו הוא להקים פלטפורמה עם כל, או לפחות רוב, הכוחות השפויים שמוכנים לשנס מותניים כדי להציל את הדמוקרטיה והחברה הישראלית מהריסוק הפנימי. מפלגה של לפיד, כחלון ושלו. או מפלגה של גנץ, לפיד והוא. 
 

מדברים על זה שאשכנזי יכול להיות ה"גרוש ללירה". טעות. הוא לא מעוניין להתעסק בכסף קטן כשעל כף המאזניים דמותה ועתידה של מדינת ישראל. אז הוא מדבר עם כולם, אבל לא מתקפל. כשכולם יבינו שאי אפשר לעשות את זה לבד, אולי יקרה משהו.


4. חתירה למגע


אצל בני גנץ העניינים יגעים. החדשה הטובה היחידה מכיוונו היא צירופו של רונן צור כאסטרטג הקמפיין. צור יודע להוביל קמפיין ויכול להיות שיצליח לגדל עבור גנץ את השיניים והציפורניים הנדרשות לצליחת הביצה הפוליטית הישראלית. הבעיה היא שהקמפיין עוד לא החל. ככל שהעניין מתעכב, כך גוברת המבוכה וכך נאסף הלחץ שעלול לפוצץ את הבלון. 


ככל הידוע, זה עומד להיות קמפיין חסכוני. גנץ ידבר קצר ולעניין. ממלכתי. הוא ישאיר לאחרים את פירוקו של נתניהו. הוא יהיה רק בעד. מה שנשאר זה לנסות לקבוע בעד מה. האווירה בסביבתו משדרת נכאים, הוא אמור היה "לשאת דברים" השבוע, אבל זה לא קרה. מתי זה יקרה? אף אחד לא באמת יודע. הרמטכ"ל לשעבר עומד על שפת הבריכה ומפחד מהמים. הוא לא נחוש מספיק, לא נחרץ, לא חותר למגע. 
 

סיפור מגעיו עם בוגי יעלון יעיד על כך: בין השניים רובץ כרגע ים של דם רע. הם אמורים היו להודיע על איחוד. זה אמור היה לקרות מזמן. בוגי, יהודי הגון, הבהיר לגנץ מלכתחילה שהוא מתנגד להצטרפות לממשלת נתניהו. למרות זאת המשיך גנץ במגעים ונתן ליעלון להבין שהכל בסדר. אבל אז ניתק מגע. יעלון יודע להיעלב, אבל הפעם הייתה לו גם סיבה מצוינת. הזמן שבזבז על גנץ גורם לו להגיע כעת לאפשרות של חיבורים אחרים (עם לפיד, נניח) מעמדת נחיתות.
 

למרות זאת יעלון ממשיך הלאה במרץ. לא ברור מאיפה מגייס שר הביטחון לשעבר את האנרגיה והאופטימיות שלו, אבל אי אפשר לא להעריך אותו. תמיכתו של יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ המוערך, הייתה תוספת כוח מעניינת השבוע לתל"מ, המפלגה של בוגי. גם הרכש של יעקוב אבו אל־קיאן, ממנהיגי המגזר הבדואי, מעיד על עבודה קשה בשטח. היא לא מתורגמת, בשלב הזה, לסקרים. וכן, גם יעלון חולם על חיבור עם אשכנזי, כמו כולם. אבל מקבל את אותה התשובה בדיוק. למרות הערכה הדדית עמוקה בין השניים.
 

5. רשעות היא חלק מהסיפור


יואב גלנט הוא הרכש הביטחוני החדש של בנימין נתניהו. ביבי נמנע מלהבטיח לו, בקולו, את תיק הביטחון בממשלה הבאה, אבל כן הצטרף למעמד גרוטסקי של "הצהרה משותפת". אז מתברר שגלנט גילה שהוא ליכודניק מבטן ולידה. הוא גם שיבח את העובדה שהליכוד היא המפלגה החברתית ביותר בישראל.


ממרומי טירת ארבעת הצריחים באחוזה ההיא בעמיקם מנסה עכשיו מי שמונה לתפקיד הרמטכ"ל ואז הודח ממנו, לברוא את עצמו מחדש כמנהיג ביטחוני־חברתי. מישהו שאל את משה כחלון השבוע מדוע אפשר לגלנט לבצע את המעבר האלגנטי הזה. "הגיע תורם לסבול קצת", אמר שר האוצר בהתכוונו לחבריו בליכוד. הוא יודע מה צפוי להם בדיוק כפי שגבי אשכנזי ידע מה צפוי לו, כשכחלון גייס את גלנט לכולנו ערב הבחירות הקודמות.
 

אני מסקר את הפוליטיקה הישראלית כבר שלושה עשורים. ספק אם נראתה בה תופעה כתופעת גלנט. זה לא שחסרים בה פוליטיקאים צינים, חתרנים, מרוכזים בעצמם. אלה תכונות נדרשות. אצל גלנט הן זוקקו לדרגת אומנות של ממש. הוא מסוגל לתקוע סכין בגב גם לעצמו. בואו ניקח, לדוגמה, את מה שאמר השבוע כשפורסמו המגעים בין גנץ ליעלון. "זה שאין לו דעה נפגש עם זה שאין לו מנדטים", אמר ברשעות. טוב, רשעות זה חלק מהסיפור בפוליטיקה.

בנימין נתניהו, יואב גלנט. קרדיט: נועם רבקין פנטון, פלאש 90


הבעיה היא שלפחות אחד מהשניים שהשפיל בהבל פיו, הוא מי שקומם את הקריירה שלו ונתן לו את ההזדמנות בצה"ל. זה היה הרמטכ"ל יעלון. כשגלנט סיים את תפקידו כמפקד שייטת 13, הוא לא הותיר חותם משמעותי. הוא לא היה דידי יערי או עמי איילון, כזה שכתוב לו על המצח "מפקד חיל הים העתידי". החיל ויתר עליו די בקלות. 
 

גלנט ניסה לחפש התקדמות בצבא, ללא הצלחה רבה. מי שהושיט לו אז עזרה ראשונה ואסטרטגית היה יעלון, שמינה אותו למח"ט ואחר כך למפקד אוגדה, אף על פי שקיבל המלצות פושרות. "הוא נתן לו את הדחיפה בצבא, הוא נתן לו תפקיד באינתיפאדה ואחר כך אוגדה ואחר כך נתן לו דרגות אלוף, ותראה איך הוא מדבר עליו עכשיו, בלי טיפת בושה", אמר לי השבוע אלוף בכיר לשעבר ששירת עם שניהם.
 

מדובר בדפוס פעולה. גם כשעבר השפלה חסרת תקדים, מונה לרמטכ"ל בידי הממשלה והודח בידי אותה ממשלה מיד אחר כך, נקלע גלנט למשבר קיומי. הוא חיפש את עצמו באזרחות, נדד בין ג'ובים, ומי שחילץ אותו והביא אותו על כפיים לפוליטיקה היה משה כחלון. מקום שני בכולנו, תיק בכיר בממשלה, חינם אין כסף. כחלון הוא בחור זהיר. הפעם כשלו מערכות ההגנה שלו. בארבע השנים האחרונות קילל שר האוצר את כל אלה שלא הזהירו אותו. אחרי שברא את גלנט מחדש, נשך שר השיכון את היד שהאכילה אותו בדיוק כאותו עקרב שעוקץ את הצפרדע. זו כנראה פעולה לא רצונית מבחינתו.
 

לפני שבועיים כתב גלנט מאמר ב"ישראל היום", שבו סיפר על מבצע עופרת יצוקה. מהמאמר נעלמו קרדיטים לראש הממשלה אהוד אולמרט או לרמטכ"ל אשכנזי. גלנט טען במאמר שהמליץ להרחיב את המבצע ולכבוש את העיר עזה כולה, אך המלצתו נדחתה. על פי עדויות שבידי, מפיהם של ארבעה אלופי מטכ"ל לפחות, בנוסף לדרגים המדיניים ולקצינים נוספים שהיו בסוד העניינים, המציאות הפוכה. "נאלצנו לדחוף אותו פנימה כמו פרד עצל", אמר אחד הגורמים הבכירים מאוד שאחזו אז במושכות, "הוא ניסה להשתהות ולדחות ולמשוך זמן". 


את החוויה המעניינת ביותר עבר ראש הממשלה אולמרט. בהפרש של 48 שעות שמע אולמרט מגלנט שתי תשובות שונות לגמרי לשאלת היתכנות הרחבת עופרת יצוקה לשלב השני, שכולל השתלטות על מרחב רפיח וניתוקה מהרצועה (בתקווה להגיע לגלעד שליט). בפעם הראשונה גלנט היה נלהב וטען שזה לא ייקח הרבה זמן ולא יעלה במחיר דמים, כעבור יומיים התהפך.
 

הדוח המיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שנעשה על התנהלותו של גלנט בפרשת הקרקעות השדודות שנחשפה כאן בידי קלמן ליבסקינד, לא פורסם מעולם. כשהיועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין, קרא אותו, הוא הבין שגלנט רמטכ"ל כבר לא יהיה. אני לא אוכל להגן עליו בבג"ץ, אמר לנתניהו ולברק, יש כאן גם בעיה מוסרית. מכיוון שנפסל לרמטכ"לות, נדמה לי שגלנט לא יוכל לכהן כמי שממונה על הרמטכ"ל, כלומר שר הביטחון. מעניין מתי גם הוא יבין את זה.


6. לתפארת מדינת יהודה


שירות הביטחון הכללי עובר השבוע מסע של התקפות, הכפשות ופייק ניוז מתוצרת הימין הקיצוני, לתפארת מדינת יהודה. השב"כ נמצא בפיקודו של ראש הממשלה, כמו המוסד. לקח לנתניהו שלושה ימים ארוכים לאסוף את עצמו ולמלמל שתיים־שלוש מילות גיבוי כלליות לשירות שעליו הוא ממונה. בממשלתו, המצב גרוע עוד יותר. בזה אחר זה לעלעו השרים שנשאלו על כך סוגי גמגומים שונים, תוך שהם דורשים תכף ומיד להעניק לנערים החשודים מישיבת רחלים את כל זכויותיהם ולהקפיד קלה כחמורה בכל דקדוקי החקירה פן תטומא נשמתו של אחד מבחורי הישיבה הרכים.


מצעד הגאווה המיניסטריאלי הזה ממחיש לאילו תהומות הגענו. כשפיגועי השנאה מהצד היהודי מכפילים את עצמם פי חמישה בגלל אוזלת ידה של הממשלה, אי־אכיפת צווי ההרחקה ופקיעת הרתעה שהשיג השב"כ בעקבות פענוח הרצח הנורא בדומא, ממשיכים השרים לטנף את בני גנץ או יאיר לפיד ולהקריא את דפי המסרים מבלפור בעניין החשוד הסדרתי שמתגורר שם. כשצריך לגבות את הארגון שמאפשר לכולנו לחיות כאן בשלווה יחסית, הם נעלמים. זה עלול להעביר מנדט ורבע לבנט, או לעלות להם בכמה עשרות קולות בפריימריז. 


חברים, עוד מעט, אולי חודשים מעטים, אולי רבים, אולי אפילו שנה שלמה, תיאלצו להתייצב מול מצפונכם ומול דמותכם הנשקפת במראה שממול. הרוח הרעה תשכך קצת, עם הסתלקותו של החשוד/נאשם מהציבוריות הישראלית. כל אחד מכם, ומאיתנו, יצטרך לשאול את עצמו אם שמר על צלם בשנים הקשות האלה. האם עשה מה שצריך אדם ישר לעשות. האם זכר שיש כאן גם מדינה, ולא רק מנהיג שהשתלט עליה. האם התעלם מרעשי הרקע, אמר אמת ועשה מעשים שלא יתחרט עליהם אחר כך. נדמה לי שבמקרה שלכם, השאלה הזו מיותרת.

bencaspit5@gmail.com