בשבוע החולף היינו עדים למה שנראה כמו פיגוע שיימינג..הקורבן הפעם: האוניברסיטה העברית. סטודנטית לבושת מדי צה”ל התעמתה בסיום אחד השיעורים עם סטודנטית ערבייה, חשה נעלבת והלכה להתלונן לאחר השיעור בפני המרצה, ד”ר קרולה הילפריך, משל היה מדובר בגננת.

מישהו התמקם בנקודת תצפית נוחה והסריט את חילופי הדברים בין הסטודנטית לבושת המדים, פעילה לשעבר בתנועת "אם תרצו" לבין המרצה, שכל “חטאה” היה בהסבר שלפיו אין להתפלא שלמדים תהיה משמעות בעיני סטודנטית ערבייה. 

בניגוד לפרסומים, המרצה לא יזמה את השיחה, לא נזפה בסטודנטית ולא ביקשה בשום אופן להשפילה. אבל התקשורת לא בדקה את הדברים ויצאה בכותרות שקריות. כדור השלג החל להתגלגל: פעילי "אם תרצו" ארגנו הפגנה בשערי האוניברסיטה העברית והדהדו את הדרישה לפטר את המרצה, שהפכה כתובת להכפשות ואף ספגה איומים על חייה, שגורמים לה להדיר את רגליה מהאוניברסיטה. 

הפוליטיקאים של הליכוד, מצדם, מיהרו לעוט על השלל. השרה לשוויון חברתי, המתיימרת להפוך לשרת החינוך, הגדילה לעשות וקראה להעמיד את המרצה לדין. האוניברסיטה עצמה נתקפה היסטריה ומיהרה לפרסם מודעות יקרות בעיתונות המבקשות להתנער מתדמית השמאל הקיצוני שמנסים להדביק לה. 

מקרה הרדיפה של הימין את האוניברסיטה אינו אירוע נקודתי. זה תקופה שהימין מעלה על המוקד את המוסדות האקדמיים, מנסה להוציא אותם אל מחוץ לקונצנזוס הישראלי ולהפכם לחשודים מיידיים - אם בניסיון לכפות קוד אתי ואם באמצעות הספין של לארה אל־קסאם או זה (של "אם תרצו"), שנגע לאי־השמעת ההמנון הלאומי בטקסי חלוקת תארים (החלטה שהתקבלה לפני שנים רבות ואינה נוגעת לטקסים ממלכתיים). 

לכל החבילה הבעייתית הזאת מצטרפת גם אמירתו של שר החינוך נפתלי בנט, “הצלחנו לשבור את קרטל האוניברסיטאות”. זו אמירה שמבטאת את הרצון של בנט לא להנגיש את ההשכלה הגבוהה (רבין היה זה שלפני 25 שנה הוביל את ההחלטה המבורכת על פתיחת המכללות), אלא להשתמש בה כמנוף לקידום הכיבוש ומשנתו הניאו־ליברלית של הימין. את הסיוע העיקרי בשנות כהונתו העניק בנט לשני מוסדות הנתמכים על ידי הפטרון שלדון אדלסון: אוניברסיטת אריאל והמרכז הבינתחומי הרצליה, מוסד שגובה שכר לימוד המותאם לעשירון העליון. 

במקביל לתהליכים אלה, מגמת ההפרדה המגדרית המותאמת לדרישות החרדים בקמפוסים הולכת ומתרחבת. גם הפעם נכנעה האקדמיה. המועצה להשכלה גבוהה התירה זאת באופן רשמי לפני כחודשיים, תוך רמיסת עקרונות היסוד של ההשכלה הגבוהה, ובהם הכלל שלפיו נפרדים אינם יכולים להיות שווים. זו דוקטרינה שהוכרזה כבלתי חוקתית כבר במחצית שנות ה־50 בארצות הברית.

המגמות האנטי־ליברליות שמנסה הימין לכפות על מערכת ההשכלה הגבוהה, עד כדי הפיכתה כלי שרת בידי אג’נדת הכיבוש, ההלכה ומשטר ההפרטה, מסוכנות לחופש האקדמי, להתפתחות החשיבה הביקורתית, לרמת ההוראה ולהתקדמות המדע בישראל. 

הקרב על השכלה חופשית ומתקדמת נמצא בעיצומו. הימין כובש עוד ועוד יעדים. למרבה הצער, הוא מוצא מולו ראשי אוניברסיטאות וסגל אקדמי רופסים, מתנצלים, עסוקים בעצמם ובעיקר לא ערוכים. 

המתקפה אמורה להימשך. אם הכוחות הליברליים באקדמיה ומחוצה לה לא יתעוררו, ילדינו ונכדינו עלולים למצוא את עצמם לא רק בחברה שערכיה הנוגעים לכבוד האדם ולשוויון נסוגו לאחור, אלא בפני אקדמיה מגויסת ודלת־הישגים.