הבעיה עם בר רפאלי היא הפער: הפער בין היופי החיצוני עוצר הנשימה, המושלם, לבין מה שנראה כמו קלקול פנימי, לפחות לפי המצטייר מההאשמות נגדה על העלמות מסים מהמדינה (על פי החשד ובעקבות שלוש שנות חקירה, המשפחה לכאורה העלימה מס והלבינה הון בסך 30 מיליון שקלים בשנים 2005–2012) ומסיפורי המעשיות על כך שבר לא חיה כאן אלא בארצות הברית, בעוד לאמריקאים סיפרו שהיא לא חיה שם אלא כאן. זה הפער בין הזוהר והיופי הבלתי מושג שהפך אותה לדוגמנית-על-חלל בינלאומית לבין מה שנראה כמו תחמנות, תאוות בצע, הפרת חוק, זלזול, התנשאות - ואפשר להמשיך עם רשימת התארים מכאן ועד הוליווד. 
 

שאחרים ישלמו מסים, שאחרים ישרתו בצבא. אולי כל החובות הקטנים היומיומיים האפורים האלה של האזרח למדינתו הם לא בשבילה. היא יפה מדי בשביל זה. גדולה על הארץ הזאת. אם החשדות יתבררו כנכונים, אפשר לקבוע שמשפחת רפאלי מתייחסת אל ישראל ואזרחיה כאל פראיירים שמתפקדים כחיילים במקלט מס, לעומת היצור הנשגב והעילאי שכולנו צריכים להרכין בפניו את ראשינו, שנקרא בר רפאלי. 
 

ומי מלין עליה? מס ההכנסה. וואו, לא מצאו גוף יותר משעמם מזה? שוב הפער הבלתי נתפס בין משרדי מס ההכנסה עם כל הניירת והפקסים, המספרים הסידוריים, השנתונים, הרבעונים ואלפי דוחות השומה שאין בהם טיפת סקסיות, לבריה היפה, התמירה, האצילית עם מסיבות היוקרה, הזוגיות הפוטוגנית עם ליאונרדו דיקפריו, החופשות הסקסיות באל־איי והשותפות בחברות האופנה המצליחות הודיס וקרולינה למקה ברלין. 


לפני מספר ימים פורסם שרפאלי הביאה לבית המשפט מכתב שעשוי להפוך לראיה. במכתב מאשר ג'ורג' דיקפריו שבשנים המדוברות רפאלי הייתה חברתו של בנו ליאונרדו והם גרו יחד בדירה משותפת. קשה שלא לדמיין את שיחת האינטרס, מרובת שתיקות מביכות של בר שמתקשרת כביכול לאביו של האקס כנזקקת, רק כי היא צריכה ממנו משהו. 
 

"היי ג'ורג', זו בר, מה נשמע? נכון, הרבה זמן לא דיברנו. כן, כן, אני בסדר. איך אצלכם? איך ליאו? שמעתי שיש לו חברה, איזה יופי. אין לך מושג כמה אני מאושרת בשבילו... באמת, נכון גם אני התחתנתי. כן, כבר שני ילדים... חחח... תשמע, האמת היא שאני צריכה לבקש ממך משהו... תראה, עושים לי פה קצת בעיות במס הכנסה ואני צריכה אישור. נכון... בקיצור, אני צריכה אישור שגרתי בארצות הברית... תעשה את זה בשבילי? אז בוא תרשום את המייל שלי, בטח, בטח... מצוין. טוב, תמסור ד"ש לליאו. וכן, אתה צודק, אני חייבת לקפוץ... ברור, ברגע שאני שם, אני מתקשרת. חייבים, חייבים. ביי, ג'ורג'. תודה". 


שיחות אינטרס כאלה אולי כבר בוצעו מבית משפחת רפאלי לאנשים נוספים, רק כדי לסדר לבר חיים נוחים. "הלו, אריק? כן, מה שלומך? בטח, מתגעגעים אליך מאוד. אתה הרי חבר שלנו, איך לא נתגעגע? תגיד, חשבנו על משהו: בר הרי צריכה להתגייס, ואמרנו למה שלא תתחתן איתה ו... מה קרה, אתה בהלם? עזוב, שטויות, חתונה בתחרוואה. אחרי זה תתגרשו, ונזרוק גם אותך לאלף עזאזל, מה אתה אומר?". 

בר רפאלי היא סוג של מטאפורה על ג'ונתן פולרד, שמות שחוזרים בלופים, בתנועה מעגלית אינסופית לתוך הציבוריות הישראלית. שם טורדני השב כל כמה שנים עם סיפור חדש. לא פעם מאתגרת את הישראליות עם עוד דרישה נועזת, ארוגנטית, מרוכזת בעצמה. מנסה להרוויח עוד משהו, כנראה על חשבוננו. מתקרבת אלינו עם יופיה המסנוור, וכשאנחנו הופכים עיוורים עושה עלינו סיבוב, תולה את שלטי הענק שלה שהופכים אותה לאלילה יוונית בכבישי איילון, ונעלמת. 
 

ועכשיו היא גם מתעתדת להנחות את האירוויזיון. דווקא מי שמתעקשת להשתמט (לכאורה) מכל החובות, מבקשת שוב לזכות בכל התהילה ורוצה להתמתג כפנים של ישראל. זהו שוב פער עוכר שלווה, אבל דווקא בגללו אין מתאימה ממנה להנחות את האירוויזיון. הרי הצביעות הזאת היא תכונה כל כך ישראלית. צריך לקרוא לה בר ישראלי. עוטה על עצמה תדמית מלכותית של נסיכה טהורה, חייכנית, אבל לא מן הנמנע שהיא תחמנית קטנה, עוקפת תורים, חובבת מתנות יוקרה, ומעדיפה שמישהו אחר יעשה במקומה את העבודה.