מירי רגב מסיימת ארבע שנות כהונה כשרת התרבות והספורט. יותר משהצליחה להילחם בשמאלנים ולבלום תמיכה ממשלתית באמנות אנטי־ישראלית - הצליחה למצב את אמני השמאל כקורבן לרדיפה פוליטית, ואגב כך להוכיח עד כמה השמאלנים מקרב אמני ישראל הם בכיינים ומפונקים. כי אחרי ככלות הכל, מה הצליחה רגב לעשות? היא באמת הביאה הרבה יותר כסף לתרבות, גם לזו המתקיימת בפריפריה הגיאוגרפית, וגם לתרבות המזרחית. אך היא עשתה כל זאת בליווי הרבה רעש וצלצולים והכרזות מתלהמות, עם מעט מאוד, כמעט אפס חקיקה שתקבע את כוונותיה המוצהרות בהגדרות חוקיות מחייבות.

חוק הקולנוע שהרבתה להתגאות בו סורס לחלוטין, קוצץ וזכה בסופו של דבר אפילו לתמיכת האופוזיציה. אפילו איגודי הבמאים, התסריטאים ופורום היוצרים הדוקומנטרים בירכו על החוק. רק איגוד המפיקים קילל. ניסיונה למנוע הפקת סרטים אנטי־ישראליים באמצעות מאגר לקטורים “ימניים” שהיא תמנה - נכשל. על פי נוסח החוק שהתקבל, הלקטורים כפופים למועצת הקולנוע ולא למשרד התרבות.

חוק דגל אחר שלה, נאמנות בתרבות, לא הגיע להצבעה סופית ונקבר קבורת חמור. היועץ המשפטי קבע שהיא אינה רשאית למנוע תקציבים ממוסדות הפועלים למורת רוחה. כל מה שרגב הצליחה לעשות הוא לאיים שוב ושוב בקיצוצים כאלה ולהבהיר היטב שהיא מתנגדת להעלאת מחזות הפוגעים בסמלי המדינה, משמיצים את צה”ל או תומכים בטרור הערבי. היו מוסדות תרבות שנמנעו מהעלאת מחזות של תמיכה בטרור כדי לא להתקוטט עם שרת התרבות, גם כשידעו שאינה יכולה באמת לשלול מהם תקציבים.

אז מירי רגב התנגדה לאמנות כזאת, ומדיניותה זו יצרה גל מחאה של מאות מאמרים וראיונות והתבטאויות והפגנות של פוליטיקאים וכותבי טורים ואמנים שמחו נגד “חיסול התרבות החופשית”, “סתימת פיות”, “מקארתיזם” ואיך לא, “סוף הדמוקרטיה”. הם מיצבו את עצמם כקורבנות רדיפה פוליטית ואת מירי רגב כחביבת מרכז הליכוד.

בסוף השבוע אמרה רגב לאיילה חסון בערוץ 10: “עשיתי מהפכות אדירות בתיק התרבות, עשיתי מהפכות שאני חושבת ששני שרים אחריי לא יצליחו לתקן את מה שעשיתי”. הדוברת המקצועית כשלה בלשונה. היא לא התכוונה להכות על חטא “קלקול” התרבות, אבל בניסוח העילג שלה גרמה שמחה עצומה לתקשורת.

ב”הארץ” כתבו שרגב הצליחה לגרום למילה “תרבות” להיות ערך שלילי, שמאלני, שאפשר בהחלט בלעדיו. “רגב היא ה־D9 של התרבות הישראלית”, כתבה שני ליטמן. הטיעון הזה נראה מופרך במיוחד לאור העובדה שרגב הביאה הרבה יותר תקציבים לתרבות מקודמיה בתפקיד (מ־569 מיליון שקלים ב־2015 ל־946 מיליון ב־2018). אלא מאי? מה שמירי רגב קוראת “תרבות” אינו חופף את הגדרות אמני השמאל. בעיניהם, רק האמנות והתרבות שלהם הן אמנות והשאר - “אמנות מגויסת”, “אמנות מטעם” בנוסח הסובייטי. רק השקפת עולמם נכונה ומוסרית בעיניהם. ומי שחושב הפוך מהם הוא במקרה הטוב “לא מוסרי” או “מתקרנף” ובמקרה הרע בכלל לא אמן. יצירתו אינה בגדר תרבות.

על איזה “הרס” מקוננים בשמאל? בעיקר על עיכוב תקציבים (ולא שלילתם, שנאסרה עליה) ועל איומים שלא לתקצב. אמנות אופוזיציונית מהפכנית אמיתית הייתה תמיד אמנות רעבה, בועטת בשלטון, משאביו ומנעמיו, מסרבת לקבל תקציבים ממי שבעיניהם אינו מוסרי, כובש ומדכא, ומוכנה לשלם באיכות חייה והכנסותיה, ובמשטרים טוטליטריים גם בחירותה או בחייה - עבור חופש הביטוי שלה.

על מה מייללים אמני השמאל? לא על כך שאין מניחים להם להביע את דעותיהם האנטי־ישראליות או התומכות בטרור, אלא על כך ששרת התרבות מאיימת שלא לממן אותם. גם הם בטוחים שיהיה צורך בכמה שרי תרבות שיבואו אחרי מירי רגב כדי “לתקן” את הנזק שגרמה להם. ומהו הנזק? הפחד שהטילה עליהם כי היא מתכוונת לקצץ בתקציבם. ולאמנים, כידוע, נפש רגישה, והם אינם מסוגלים ליצור כשהם חוששים לכיסם. זה כל מה שהיה צריך לעשות לאמנים האלה? להפחיד אותם קצת בפגיעה בתקציב? אם כך, די בשר תרבות אחד שילטף אותם ויעניק להם תקציבים ופרסים כדי “לתקן” את מה שקלקלה רגב. אבל גם אלף שרי תרבות לא יתקנו את האמנים עצמם. כאלה - תמיד יהיו מפונקים ובכיינים.