כאן בדיוק היה אמור להיות עוד טקסט נוקב על הבחירות, אבל גנזתי אותו ממש כחצי שעה לפני הדד–ליין. כל הלילה התהפכתי מצד לצד, לא הייתי שלמה עם העובדה שאני הולכת להרוס לכם את שגרת שישי בבוקר, עם העיתון והקפה, במאמר נוסף ומעייף שמדבר על מערכת הבחירות הזו שטרם החלה וכבר מגיעה לשיאים בלתי נתפסים של שפל.

זו אולי מערכת הבחירות הגועלית בהיסטוריה של המדינה, לפחות כפי שאני זוכרת אותה, ואפשר לומר שאני זוכרת די הרבה. אם כי כבר היו מי שנפנפו במערכות הבחירות שהתקיימו ב–1977 וב–1981 כדי "להסגביר" לי מה זה שפל של פוליטיקאים ולהכריז שהיה פה יותר גרוע. הרי תמיד הם יגידו לכם שבדור שלהם היה הכי טוב, אבל גם הכי רע. זה היופי במדינה הזאת, כל אחד רוצה להיות בטופ של הטופ גם כשהוא טובע בחרא.

אז כמעט ולא התאפקתי, ואפילו כתבתי טיוטת מאמר מהודקת על כך שנמאס לי לראות מסביבי את אנשי דור הבאסה שמסתובבים אבלים וחפויי ראש מאז שהכריזו על בחירות, רק כי "אין למי להצביע" ואת אנשי "יש למי להצביע, אבל מה זה יעזור אם לא ננצח". זו בעיני גישה לוזרית לחיים, לא כי אני מאמינה שיהיה פה איזה מהפך נוסח '77, אלא משום שאני חושבת שחצי אוכלוסייה מפספסת בכל הסיפור של מערכת בחירות את העיקר: שגם את האופוזיציה שלכם כדאי שתבחרו בקפידה.

עוד כתבתי כי נמאס לי מכל אלה שמתלוננים שנגמרה להם המדינה כשהיא עדיין כאן, חיה ונושמת (גם אם בקושי רב) וכשהם עדיין לא גמורים בעליל. ושבכלל, גישה ותרנית היא לא משהו שאנשים מתחת לגיל 60 צריכים בכלל להעלות במחשבתם, על אחת כמה וכמה אנשים בגילי שרק מתחילים את הפרק הבוגר בחייהם.

אז בימים אלה גם אני מוצאת את עצמי מתנדנדת על הספקטרום במחנה שכבר מזמן לא נראה כמו מחנה, אלא כאסופת קיטבגים שעפו באוויר אחרי פיצוץ לא מבוקר. הנה, יצאתי מארון הדעה הפוליטית, והטוקבקיסטים מוזמנים להתחיל לתקוף.

אבל ניחא, בסוף אגיע להחלטה כלשהי אם רק יפסיקו להמשיך להציע לי מועמדים חדשים ומפלגות אינסופיות כמו הצעות שנשלחות אלי מגברים זרים בטינדר. כך או כך סביר להניח שמה שאבחר בסוף לא יהיה מפתיע, או כמו שכולם אומרים היום: "בום".

בינתיים כתבתי 300 מילים על הבחירות, אבל באמת זה לא מה שרציתי לכתוב מלכתחילה. הייתה לי על הכוונת קריאה נרגשת לכל מתמודדי מפלגות הבוטיק וגם למפלגות הגדולות, שיתביישו להם. במקור זה היה: "תתביישו לכם", עם רווחים בין אות לאות. כבר דמיינתי בעיני רוחי כיצד העורכת שלי מדגישה אותן בכותרת וכולם משתפים בטוויטר תחת הכותרת "בום" (בפעם השנייה).

אבל אז חשבתי שהנושא כבר נטחן ברשת, ונאמר כבר הכל ואין לי מה להוסיף לזה. ובכל זאת, נבחרי ציבור. רובם נושאים טייטל מכובד (אפשר להתווכח על זה, אבל אני גדלתי בעולם שבו חבר כנסת היה איש חשוב מאוד, כמו כל איש עם חליפה ועניבה), אז גם אם הם מתנהגים כמו חבורה של ילדים קטנים שרבים על מי יקבל את הכדור בחצר בהפסקת עשר, לא מומלץ להביך אותם בפרהסיה (גם אם הם עושים את זה בעצמם). הם עוד עלולים לשכוח שהם פוליטיקאים ולהיעלב.

אני צינית וזה לא משמח אותי בכלל. אבל האמת היא שאני באמת מוטרדת. אני לא רוצה לתלות את הנעליים עוד לפני שקניתי אותן, ואני לא פורשת מהמרוץ על אף שאין לי מושג באיזה שביל אני רצה. מצד אחד באמת מתחשק לי לטמון את הראש בחול ולהתעלם בשלושת החודשים הקרובים מהסחי מסביב. ומנגד אני יודעת שזה לא ממש אפשרי.

כשהתייעצתי עם אשת סודי, אחותי היקרה על מה כבר אפשר לכתוב בימים כאלה של "בומים" (פעם שלישית ואחרונה), היא ענתה לי באלה המילים: "אני עם תינוק מנוזל שקם כל שעתיים ומרדים את עצמו בחרחורים כמו אוהד בטריבונה, יש לי עוד ילד שהולך לאלף חוגים בשבוע, ורק בסוף השבוע האחרון עשיתי חמש מכונות כביסה. אין לי נושא לטור שלך, את בפלנטה אחרת כרגע. וכנראה שגם הבחירות".