מי שלא היה חלק מהלאומיאדה, לא נחשב, טוענת שליחתנו לירידה אל העם בגובה העיניים והדשא. הלאומיאדה היא המסכה שקורצת לחבר’ה של ה”ליכודיאדה”, כדי שמבקר המדינה הסמולן לא יטיל שוב קנסות במאות אלפי שקלים על בייס הבייסים, באשמת עבירה על חוק הבחירות - ותראו איך עבדנו עליו.

כל בכיריה הזהירים של המפלגה – הס פן תעיר, גדעונסער האמיץ, ישראל וחיים כץ הגיבורים, צחי הנגבי, נער הגגות - שוטטו שם כמו על מסמרים מחרדה שיִישַׁאֲלוּ על כתבי האישום. אבל כל השאר, הבּוֹיס של הבייס, חברי המרכז הצווחנים (שישמח גדעונסער, אמר אחד מהם בתוכחה, אם יגיע לעשירייה השנייה. קודם שיבקש סליחה מביבי) - אורנחזן שכמעט ויצא מאי־דעתו מהתרגשות, מירגב, שבטוחה שההשתוללות השנתית באילת נועדה רק לרומם אותה, חכמת הדור נאוה בוקר, גילה שגימללה גלגל הגלילה והודיעה שילדי ישראל מחכים לה כשרת החינוך, וכל האחרים – הם ילדי הביביאדה.

למען נתניהו הם מוכנים לשפוך את בני-מעיהם בנון סטופ דַבֶּרֶת ונָאֶמֶת צעקנית ומאיימת. אין להם (ראיתם את אמסלם מאדים כולו מהתרגשות וזעם בטלוויזיה?) ספק־ספיקא בחפותו ובקשר שקשרו נגדו כל מנגנוני החושך, המשטרה, התקשורת, הפרקליטות, היועמ”ש, השמאל (שזה בעצם כולם) ובקרוב גם השופטים. לאומיאדה. ליכודיאדה. עדלאידע. בהמיאדה. ביביאדה. שומר נפשו ירחק, יאדה־יאדה־יאדה.

מצד שני, אין כאן איזושהי דבקות באידיאלים ובערכי יסוד ואל תבלבלו אותם עם העובדות – למשל, שהרוב בתקשורת דווקא תומך בנתניהו, עם פרצוף של אופייקטיביות עיתונאית. הם, הביביבּוֹטים, צורחים את דף המסרים של נתניהו, קורבנו המעונה של שלטון הסמול המתמשך: “מסע ציד”, “בגלל כמה סיגרים ובקבוק יין תופרים תיקים לראש הממשלה?”, “מזימה להפלת ראש ממשלה מכהן שלא בקלפי”, “התקשורת, המשטרה, השמאל והשופטים”, “במימון הקרן החדשה לישראל”, “שוחד בלי כסף במעטפות הוא לא שוחד” ו”מיליונים ייצאו לרחובות, אם...”.

אם הם היו צריכים לנסח מחדש את מגילת העצמאות, זה היה לבטח כך: “ולפיכך אנו, ח”כי מועצת העם, בתוקף זכותנו הבלתי מעורערת, שהוקנתה לנו בנאמנותנו המוחלטת לביבי, לביביתו ולבני ביתו, ועל יסוד 30 המנדטים שזכינו להם בבחירות הקודמות ו־45 המנדטים שנזכה להם בבחירות הבאות, מכריזים בזאת שהכל מותר והרשות נתונה”.

ואם יכלו לחוקק כרצונם, 99% מהמצביעים היו חייבים לבחור ביבי, כמו ברוסיה הסטליניסטית או ברומניה של הזוג צ’אושסקו. כי הביבים, הנְביבים, הסביבונוביבים, הרגביבים, האַיוּבּיבים והאַמְסָלֶמְביבים האמיתיים שלו, מלאי תחושת כוח ועליונות. הם שומרי הדמוקרטיה, שלא תברח להם מהידיים עד שהביבי יזוכה מכל אשמה ואם לא, עוד תראו מה הם מסוגלים לעשות לה.

הם כפילי הבּוֹטים מהרשתות, אלה שבעברית ואלה שמתורגמים משפת מדינה זרה, שמאיימת בשיבוש הבחירות שלנו (רוסיה לא, אגב, כי עוד לפני שמישהו העז לנקוב בשמה, הכחישה שלא היה כלום ולא יהיה כלום, כמו מישהו שהכובע שעל ראשו מעלה עשן).

ובהתבוננות על מקבילו הרעיוני הטראמפי ועל סכנת התערבות מדינה זרה בבחירות שלנו, נשאלת שאלת תם: האם גם כאן נחקרת אפשרות שנתניהו, כשנועד עם ידידו, מורו, רבו ותלמידו פוטין, בדק גם הוא - לִכְאוֹרַת הלִכְאוֹרוֹת - אפשרויות מסוימות בקשר לרה-ארגון הפרויקט הדמוקרטי היסודי של המדינה, הבחירות - או שכמו בפרשת הצוללות הוא לא ידע כלום ולא עשה כלום?