בחירות ללא ויכוח הן עניין מוזר, אבל זה המצב: בחירות 2019 הן בחירות שאין בהן ויכוח. לפחות לא ויכוח חשוב. לפחות לא ויכוח בין המפלגות שואפות השלטון. מצד אחד, יש בזה משהו מרגיע: נראה שישראל, בכמה עניינים מרכזיים, נוהגת נכון על פי דעת רוב אזרחיה. מצד שני, יש בזה משהו מטריד: האם אין מי שיודע להציע דרך חדשה, שינוי כיוון, רפורמה משמעותית?

באין ויכוח, נותרו שני עניינים על הפרק, אולי שלושה. האחד – נתניהו. כן או לא. זה עניין פרסונלי בעיקרו, עניין של סימפטיה או היעדרה למי שמחזיק בהגה השלטון כבר שנים ארוכות. ישראלים רבים אינם מסכימים עם נתניהו במובן הפשוט ביותר. הם אינם מסכימים שימשיך להיות ראש הממשלה. ויש כמובן גם מי שמסכימים איתו. לא עם עמדותיו, שבעניינים רבים אינן גלויות. עם נוכחותו.

העניין השני על הפרק הוא כל מי שאיננו נתניהו. האם אישיותו של לפיד קורצת לכם יותר או פחות מזו של גנץ. האם לבני כבר עלתה לכם על העצבים, או שקשה לכם לדמיין את הפוליטיקה הישראלית בלעדיה (קראו את הסקרים: זה בהחלט אפשרי שהקריירה הפוליטית שלה בדרך לסיום). האם מתאימה לכם נוכחותה הנעימה של אורלי לוי־אבקסיס, או שמא תעדיפו את תוקפנותו המסתערת של אבי גבאי. גם אלה כמובן בעיקר עניינים אישיים, של מזג וסימפטיה, של הרגל וסנטימנט.

וישנו העניין השלישי, המסקרן ביותר. שאלת האמון במוסדות המדינה. ובעצם, האמון בשיטה. האם אתם מקבלים את הלגיטימיות של בית המשפט העליון, המשטרה, היועץ המשפטי, המשנה ליועץ המשפטי, צה״ל ומפקדיו, מס הכנסה. האם אתם בוטחים בהם רק כאשר החלטתם מתאימה לסדר היום שלכם, או גם כאשר אינה מתאימה.

בני גנץ. צילום: פלאש 90

נאמר, סומכים על שופטי העליון כאשר הם מאפשרים להרוס את חאן אל־אחמר, אבל לא סומכים עליהם כאשר הם מתיישבים לדון בחוק הלאום. נאמר, מקבלים את עמדת היועץ המשפטי לממשלה רק אם יחליט להעמיד את נתניהו לדין, אבל לא מקבלים אותה אם יחליט שלא להעמיד אותו לדין. נאמר, מסכימים שגדי איזנקוט הוא רמטכ״ל מצוין כאשר הוא חובט באיראנים, אבל לא כאשר הוא מתעקש להעמיד לדין את אלאור אזריה.

זו לא שאלה של הסכמה. אפשר להסכים עם פסיקה אחת ולא להסכים עם אחרת. אפשר להסכים עם החלטת רמטכ״ל אחת ולחשוב שעשה טעות באחרת. זו שאלה של אמון, ושל קבלת הלגיטימציה של מוסדות השלטון, בידיעה מראש שלעתים יטעו, ולעתים ימעדו, ולעתים ינהגו בטפשות, או רשעות, או רשלנות. כמו כולנו.

אפשר היה לצפות מהגוש הפוליטי ששולט כבר שנים ארוכות שישמור על עמודי התווך של השלטון. אבל זה לא המצב. הגוש הפוליטי הזה מתאפיין כבר כמה עשורים בהתנהלות מוזרה: הוא השלטון – וגם האופוזיציה למוסדות השלטון. הימין הישראלי, שכבר מזמן שכח איך נראית אופוזיציה, ממשיך להתנהג במרדנות דווקאית של אופוזיציה. הימין הישראלי, שראשיו מסתובבים במסדרונות כבעלי בית ותיקים, ממשיך לבעוט בקירות בתסכול ילדותי. הפסאדה הזאת, של ממסד שמתחזה לאנטי־ממסד, נראית כמובן קצת אידיוטית – עד שנזכרים שזה מצליח ממש לא רע. כלומר, מספק לימין עוד ועוד ניצחונות פוליטיים.

למרכז הישראלי, זה של לפיד ושל גנץ, גם של לבני, גם של כחלון, יש תפקיד קטן, אבל חשוב, ונדמה שזה התפקיד. להקפיד על ממלכתיות, שמהותה שמירת הלגיטימציה של מוסדות המדינה. שמירה בלי היסטריה, בלי התלהמות, שהרי גם מוסדות המדינה זקוקים לפעמים לתיקון. וגם למעשה התיקון, כל עוד אינו חורג ממסגרת הממלכתיות, חשוב לתת לגיטימציה.

נאמר, להתעקשות של איילת שקד לעדכן את בית המשפט העליון. ובכל זאת, בסופו של דבר, המוסדות הללו הם עמודי התווך של חברה מתפקדת. המוסדות הללו הם הדבק שמחזיק אותנו יחדיו. וגם אם למרכז, על שלל מועמדיו, אין שום רעיון מעניין חדש להציע בתחום המדיניות – אם יתרום לשמירת הממלכתיות, דיינו.

גם אם ללפיד, גנץ וכחלון אין שום רעיון חדש, ראוי שיתרמו לשמירת הממלכתיות

הימין שולט במדינה כבר שנים ארוכות, אבל נוהג כאופוזיציה למוסדותיה. הפסאדה הזאת נראית כמובן קצת אידיוטית – עד שנזכרים שזה מצליח ממש לא רע