סיימתי השבוע לקרוא את פסק הדין המצמרר של השופטת מיכל ברנט מבית המשפט המחוזי-מרכז בעניינו של הקטין "דוד" (שם בדוי), שהואשם, בין השאר, בהצתת כנסיית הדורמיציון בפברואר 2015. הוא מתעד בניסוחים בהירים מסכת עינויים מרושעת שעבר הקטין על ידי חוקרי "המחלקה היהודית" של השב"כ, כאשר גם חוקרי המשטרה אינם טומנים ידם בצלחת. בתוך כך נחשפת בפסק הדין פרשת עינויים מזוויעה נוספת באותה חקירה בעניינו של קטין אחר, "שאול" (שם בדוי), החשוד באותן עבירות.
 

על פי פסק הדין, ביום מעצרו הועבר "דוד" למתקן של השב"כ, שם נחקר במשך ארבעה ימים ברציפות. חרף ניסיונותיהם של חוקריו לייצר הודאה בשריפת הכנסייה ובעבירות נוספות, שמר "דוד" על זכותו לשתוק, הנובעת מזכותו החוקתית שלא להפליל את עצמו. על דרכי החקירה הנלוזות באותם ארבעה ימים יפורט בהמשך. לנוכח כישלון חוקרי השב"כ לאלץ את "דוד" להודות במיוחס לו, הוחלט להעלות את רף העינויים, כפי שיפורט בהמשך.

לצורך כך הועבר "דוד" למתקן כליאה מיוחד בשימוש השב"כ בעכו, וכאמור בפסק הדין, "שם שהה ארבעה ימים... בעת שהותו שם נערך תרגיל חקירה במהלכו שהה הנאשם בתא עם מדובבים שהיו למעשה שוטרים, תחת סיפור כיסוי של עבריינים, תרגיל זה היה באחריות השב"כ". עקב עינויי התופת, "קשר עצמו הנאשם, לטענת התביעה, לחלק מן האירועים המיוחסים לו", כאמור בפסק הדין.
 

בתום ארבעת ימי העינויים במתקן המיוחד הוחזר "דוד" לידי חוקרי השב"כ בערב שבת. לכל אורך השבת, שבמהלכה נחקר ללא הרף, הצליח לשמור על זכותו לשתוק. במוצאי השבת, בשעה 22:00, בוצע עימות קצר בינו לבין השוטרים המתחזים לעבריינים במתקן, ובסיומו נחקר על ידי חוקר השב"כ "דדי" והודה בעבירות המיוחסות לו. למחרת חזר על הודאתו גם בחקירת משטרה. אולם בהמשך שב לשמור על זכות השתיקה, לרבות במהלך ניסיון שחזור בחלוף יום נוסף, וכך גם במשך יומיים נוספים. או אז התיר סוף-סוף בית משפט השלום מפגש בין "דוד" לסנגורו, עו"ד איתמר בן-גביר, ומיד לאחר מכן מסר הודעה במשטרה, שבה פירט את העינויים שעבר ב"חקירתו".
 

מסכת החקירות הקשות נמשכה עשרה ימים וכללה בין השאר הפגשה מכוונת עם "שאול", חברו, שעליו נכתב בפסק הדין כי "עבר התעללות קשה, שכללה אמצעים מיוחדים". מיד לאחר המפגש הבהירו החוקרים ל"דוד" כי יפעלו כלפיו באלימות זהה עד אשר "ישברו אותו", כלשונם.
 

מיד לאחר מכן החלה חקירה בריונית ותוקפנית, שבמהלכה השמיעו כלפיו חוקרי השב"כ איומים, טלטלו אותו, הרימו אותו תוך אחיזה בחולצתו, צעקו בפראות לתוך אוזניו, ולחצו על נקודות בגופו כדי להכאיב לו. כל זאת לאורך חקירות שנמשכו 12 שעות ויותר, כאשר לכל אורכן הוא כבול בידיו וברגליו, תרחיש מביש שגרם לו פציעות ושריטות בידיו וברגליו. בנוסף נמנעה ממנו היגיינה אישית מינימלית, מניעת שימוש בעדשות מגע, מניעת שינה ומניעת שמירת מצוות הדת, לרבות הנחת תפילין וחילול שבת. אם לא די בכך, גם זכויותיו על פי חוק הנוער שלא להיחקר לאחר השעה 22:00, וזכותו לנוכחות אחד מהוריו בעת החקירה - נרמסו ברגל גסה.
 

כל אלה הינם כאין וכאפס ביחס למערכת - שביחס אליה המתואר בסרט "אקספרס של חצות" נראה כקייטנה - ש"דוד" היה קורבנה במתקן בעכו. השוטרים המתחזים שהוכנסו לתאו שללו ממנו את מזונו, לרבות כזה שהוגש לו מיד לאחר יום צום, הפכו אותו למשרת כנוע ומפוחד, וציוו עליו לשהות בכוך השירותים שבתאו. אחד מהם איים עליו כי העבירה היחידה שטרם ביצע היא אונס ילדה, וזאת לאחר שקרא ל"דוד" שוב ושוב "ילדה עם קוקיות". אותו שוטר בריון אף צרח, איים וגידף את הנחקר ללא הרף ונתן לו להבין שחייו בסכנה אם לא יציית לכל דרישותיו. 
 

בהמשך בוצע תרגיל שבו הוטמן חומר שהוא לכאורה סם תחת מיטתו. מיד לאחר ש"דוד" שוחח עם מתחזה נוסף, הפעם לקצין שב"ס, וביקש ממנו לעבור לכלא קטינים - בוצע חיפוש בתא, ו"הסמים" נמצאו. המתחזים לעבריינים טענו כי הוא הלשין עליהם כאשר שוחח עם "קצין השב"ס", ובעקבות זאת דרשו ממנו להוכיח להם את נאמנותו - תוך איומים קשים על שלמות גופו וחייו - באמצעות התוודות על עבירות שביצע. רק אם יעשה כן, הזהירו, ישנו כלפיו את יחסם לטובה. "דוד" סיפר להם סיפורי סרק על עבירות שכביכול ביצע, אולם הדבר לא סיפק את המדובבים האלימים, והם דרשו ממנו להודות בעבירות שעקב החשד לביצוען הגיע למעצר.
 

לאחר שכאמור אישר בחצי פה דברים ששמו בפיו המדובבים האלימים, תמה מסכת עינוייו במתקן והוא הוחזר שוב לידי חוקרי השב"כ.
 

קול הפרקליטות

חרף מסכת ההתעללות המצמררת, "הילד הרע" האמיתי בפרשה הוא דווקא הפרקליטות. יש להבהיר: לאחר כישלונם של חוקרי השב"כ בתום ארבעת ימי החקירה הראשונים, לא אחר מאשר פרקליט המדינה שי ניצן היה זה שאישר להעביר את "דוד" למתקן בעכו. גרוע מכך, חרף העינויים שעבר "דוד" במשך "חקירתו", לכל אורך משפט הזוטא טענו פרקליטי התביעה - בשל תאוות ההרשעה הבלתי מרוסנת שבה הם לוקים - כי האמירות המפלילות נמסרו "מרצונו הטוב והחופשי", ודרשו לקבלן כראיות.
 

במילים אחרות, לתפיסת הפרקליטות, לא זו בלבד שאין כל פסול במיצג הרשע והאכזריות שהופעל כלפי "דוד", אלא שתרחיש זה הינו דרך נאותה להתנהלות כלפי אלה המשויכים על ידי השב"כ ל"נוער הגבעות", כמו גם אמצעי ראוי ורצוי להגיע "לחקר האמת". אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך ראו.

תוך לימוד סנגוריה ברמה הגבוהה ביותר שתיתכן, הצליח עו"ד בן-גביר לסכל את מזימת התביעה ולשכנע את בית המשפט לדחות את עמדתה, וזאת על יסוד התנהלותם העבריינית והאלימה של חוקרי השב"כ והמשטרה, ולפסול כראיה את כל אמירותיו המפלילות של "דוד", שהוצאו ממנו שלא כדין.
 

הישגו היוצא מן הכלל של עו"ד בן-גביר מתעצם עוד יותר כשמשווים את התוצאה לפסיקה במשפט הזוטא שנערך לעמירם בן אוליאל, המואשם בהצתה של בית ערבי וברצח יושביו בכפר דומא. בן אוליאל עבר ייסוריי תופת בחקירתו בשב"כ, שאף עולים בחומרתם על אלה שאותם עבר "דוד". הודאותיו תוך כדי חקירות אלה אומנם נפסלו, אולם הודאתו בהצתה וברצח וכן שחזורם שנעשו במשטרה לאחר מכן - אך ורק על יסוד ההודעות הפסולות שמסר לחוקרי השב"כ - התקבלו כראיות קבילות, היות שנמסרו במשטרה, כביכול לא עקב עינויים. 
 

בנימוק זה בדיוק נאחזו פרקליטי התביעה במשפטו של "דוד", אולם השופטת ברנט דחתה את הטיעון וקבעה כי לא ניתן לנתק את השפעת מסכת העינויים לבין האמירות המפלילות שנמסרו זמן קצר לאחר מכן. אמור מעתה, הידיים שעינו את "דוד" הן ידי המשטרה והשב"כ, והקול - כלומר, נותני תעודת ההכשר למיצג העינויים - הוא קול הפרקליטות.