במילים אחרות, לתפיסת הפרקליטות, לא זו בלבד שאין כל פסול במיצג הרשע והאכזריות שהופעל כלפי "דוד", אלא שתרחיש זה הינו דרך נאותה להתנהלות כלפי אלה המשויכים על ידי השב"כ ל"נוער הגבעות", כמו גם אמצעי ראוי ורצוי להגיע "לחקר האמת". אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך ראו.
בנימוק זה בדיוק נאחזו פרקליטי התביעה במשפטו של "דוד", אולם השופטת ברנט דחתה את הטיעון וקבעה כי לא ניתן לנתק את השפעת מסכת העינויים לבין האמירות המפלילות שנמסרו זמן קצר לאחר מכן. אמור מעתה, הידיים שעינו את "דוד" הן ידי המשטרה והשב"כ, והקול - כלומר, נותני תעודת ההכשר למיצג העינויים - הוא קול הפרקליטות.
התרעות פיקוד העורף