מרוב צווי איסור פרסום, הוצף השבוע הוואטסאפ של אזרחי ישראל באין ספור סיפורים על הפרשה המשפטית שמטלטלת את המדינה. בניגוד לשמועות לפני ההודעה הלא־כל־כך־דרמטית של נתניהו, הפעם חלק מהפרטים שזלגו דרך הרשתות התבררו כנכונים. זוהי המציאות שבה אנחנו חיים: לפעמים השמועות נכונות, לפעמים נכונות חלקית, ולפעמים הן המצאות מוחלטות. ואם כך הדבר, לך תדע אם מה שאתה מקבל הוא מידע פנים ממקור אמין או בלבולי שכל שמישהו בדה ממוחו.

בטוויטר רצו הימורים על כך שפרשת מינוי השופטים דרך חדר המיטות של אפי נווה תיגמר בקול ענות חלושה. כרגע קשה לדעת. למרות זאת נראה שרבים כבר החליטו. בעידן הנמהרות הנחרצת שצריכה להידחק להודעה במקסימום 280 תווים, קמו הפרשנים הזריזים שהצהירו ששרת המשפטים איילת שקד אחראית, ולמעשה מתחילת הקדנציה שלה היא רק מקלקלת את מערכת המשפט. נפתלי בנט מיד הגן על שותפתו. לדידו המתקפות לא ירפו את ידיה, היא לא עשויה מהחומר שנשבר.

אבל מהי המשמעות האמיתית של צליבה והתגוננות שמתחוללות במלוא עוזן כשהעובדות עדיין לא התבררו לאשורן? במקום שבו המידע לא נקי והמסקנות נמהרות יש יותר סיכוי להרשיע חפים מפשע במשפטי שדה, והאמון מידרדר. אבל כשהאמון מידרדר נוצרת לגיטימציה לזכות גם את האשמים. זאת התוצאה של המידע המלוכלך שאנחנו מקבלים: לכאורה זה בסדר לקבוע שהמערכת צודקת כשזה מתאים לי, ושהיא אינה שווה כלום כשזה לא מתאים לי. כל אחד מאמין רק כשנוח לו להאמין.

כאזרחים אנחנו כל הזמן חשופים לחדשות־זבל, להטיות, למניפולציות ולשטיפות מוח. כמות המידע הולכת וגוברת, אבל כשאמינותו רדודה, אנחנו לא מתחזקים ממנו, אלא נשחקים. בקצב הזה עוד יגיע רגע שבו נתייחס לחדשות כפי שאנחנו מתייחסים לפרסומות. הרי בעוד כמה שבועות מי יזכור איפה נחשף לאיזה מידע? עם כל הפרשיות שמתרגשות עלינו, לך תדע אם מה שנצרב לך בתודעה הוא האמת או רק שמועה.

השחיקה באה לידי ביטוי גם באדישות הציבור למאורעות. בתוך הכותרות על כך שנווה שוחרר למעצר בית, במהדורת החדשות של ערוץ 12 פורסם סקר בחירות. הימין החדש של בנט ושקד זכתה בו ל־8 מנדטים. אומנם אין טעם להאשים את שקד באחריות על משהו שלא הייתה לה דרך לדעת ממנו ושטרם הוכח, ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמחיר שייתכן ששילמה על הברית שכרתה עם נווה כדי לקדם את המהפכה שהיא רצתה בבתי המשפט. ועדיין, האם מישהו יופתע אם לא תהיה לחדשות הללו השפעה על מצב הימין החדש בסקר הבא?

# # #

המציאות השתנתה. צווי איסור פרסום ומגבלות אמברגו שאמורים להגן על החפים מפשע, על החקירות או לפחות על איכות המידע המגיע לציבור, הם רק פתח להפרחת שמועות. אנחנו מוצפים בהן מכל כיוון: החל מדפי הפייסבוק של הפוליטיקאים, דרך הבוטים בטוויטר והודעות הוואטסאפ. וכן, גם מהתקשורת המסורתית שמנסה ליישר קו עם המהירות והסקסיות של הפייק ניוז. ככל שהמניפולציות מתרבות, נוצרת תחושה שכולם עושים את זה, ואיתה האילוזיה שאם כך, גם לי מותר.

מה כבר קרה? אז דיווחתי על משהו לא לגמרי מדויק. אז קיבלתי כמה סיגרים במתנה. אז עברתי עם חברה את ביקורת הגבולות בלי להציג דרכון. המידע הנמהר פוגע אנושות בחזקת החפות. מצד שני, גם כשאין חפות, חוסר האמון מאפשר להתחמק מאחריות.

לא משנה איך מסתכלים על זה, האזרח נפגע בסיטואציה כזאת. אבל בעוד אנו נלחמים על חופש המידע במקום על איכותו, נדמה שהפוליטיקאים מתקשים להחליט אם לתקן את המערכת נוכח המציאות החדשה, לטובת האזרח, או לנצל את הבלבול כדי להמשיך לשלוט. די הזוי שניסיון של ועדת הבחירות לדרוש שקיפות לתעמולה באינטרנט נדחה דווקא על ידי מפלגת השלטון. גם על זה אין מחיר לפי הסקרים האחרונים: הליכוד יציבה, אין מה לדאוג.

אז זהו, שיש סיבה לדאגה. המערכות מזדהמות, והאמון בהן דרוש לכולנו. לא משנה מי יהיה בשלטון, אם לא יהיו ערכים וכללים מוסכמים, כולנו נהיה בצרות. כולם נגועים בשפיטה מוגזמת של היריב: המערכת השלטונית, מערכת החוק והמשפט והתקשורת שממהרת לדווח, אבל נמנעת מלהתנצל ולתקן. כשאין מחיר על מעשים קלוקלים, אין פלא שבכל מערכת בחירות הציבור עט על ההבטחות החדשות. הפוליטיקאים הישנים מתגלים כולם כשומרי מערכות השלטון רק כשזה נוח להם. כשכולם נוהגים אחד בפה ואחד בלב, כבר עדיף מישהו ששותק.

רבות נכתב השבוע על אפקט הבומרנג של צווי איסור פרסום במציאות של המילניום השלישי, אבל שינוי הנוהל יפתור רק חלק קטן מהבעיה, לא את כולה. אנחנו צריכים לשים קץ למשפטי השדה, ומנגד גם לטענות הרבות מדי על רדיפה. צריך להוציא את הפייק ניוז מחוץ לחוק. להעניש על מניפולציות מכוונות ועל תעמולה שקרית. פרשות שחיתות יש בכל מקום, אי אפשר למנוע אותן לחלוטין. הערכים בסכנה לא כשהפרשיות נחשפות, אלא כשהן נחשפות אבל בסוף אף אחד לא משלם על כך מחיר. אז נבחרי ציבור, פקידים, עיתונאים ובעלי תפקידים ציבוריים - תנו דוגמה. אל תעגלו פינות לטובת המחנה. אתם לא אלה שנסחפים עם הזרם, אתם אלה שתוחמים ומגדירים אותו.

לתפארת קשקושי הרגולציה

אפרופו בלבול, התחלנו השבוע עידן חדש גם בערוצי הברודקאסט. לפני שנה היו לנו ערוץ 2, ערוץ 10 וערוץ 1. היום יש לנו ערוץ 12, ערוץ 13 וערוץ כאן 11. לשם מה היה נחוץ כל הבלגן הזה? למי הוא אמור להועיל? בלגנו לצופים את השלט ואז בלגנו אותו שוב, לכאורה לטובתו. מרוב תחכום רגולטורי, נוצר מצב של ערוצים מדממים שהיו נתונים ללחצים ונעשקו גם על ידי עמלות משרדי הפרסום. שוק טלוויזיה לתפארת קשקושי הרגולציה.

בין שלושה ערוצים יכולה בהחלט להתקיים תחרות, ונקווה שמעכשיו שוק הטלוויזיה יתחיל להתנהל ברווחיות, בצורה הגיונית ונורמלית. נקווה גם שכולנו נבין שלא לכל בעיה יש פתרון קסם שנקרא רגולציה. רגולציה עוזרת כשהיא הגיונית, כשהיא נעשית במידה ובצורה נכונה. עד היום לא היינו שם.

tguvot@maariv.co.il