הביקור הממלכתי בווקאנדה


האפלה זרחה עם שחר, וקרניה פיזזו בכל פינה. בערב שקע החושך, ואנשי המעמד הבינוני פלוס־מינוס התעוררו לעבודתם, מכניסים קפסולת קפה למכונת הקפה, ומזרזים את הילדים לירוק את הריטלין וללכת לבית הספר. בארץ שבה הכל מתנהל הפוך קם גם ב"נ, ראש ממשלה שכיר ללא קביעות, לעבודתו. משהו הטריד אותו. בתקופה האחרונה הוא עשה מאמצים, ולפי דעתו הביא כמה שיאים לא רעים. הכלכלה פורחת, הישראלים מרוויחים יותר מאשר הם מוציאים, הוא יצר יחסים הדוקים עם תת־יבשת אחת ויבשת אחרת, וכן עם כל אמריקה שמצפון לגדר עם מקסיקו, עד הקוטב. לאחרונה הוא חזר מדרום אמריקה, מהמדינה החמישית בגודלה בעולם. הריעו לו שם, אבל כאן התגובה שהוא זכה לה היא: "נו, באמת? אוונגליסטים. לא חוכמה".



טוב, הוא חשב, אביא להם מוסלמים. הוא קשר קשרים עם צ'אד באפריקה. מדינה בת כ־1,284 אלף קמ"ר ובה רוב מוסלמי, והוא נוסע לשם, אבל גם זה נתקל ב"את מי זה מעניין?".



מה כן מעניין? שאל את עצמו ב"נ. ואז הוא ביקר באיזשהו בית ספר במסגרת "צילומי המנהיג עם ילדים", צילומים שלא מכניסים אפילו עם שוחד לשום עיתון, ושמע את הילדים מדברים על ווקאנדה. "איפה זה?", הוא שאל, וילד אנטי־ביבי ענה לו: "באפריקה. איפה אתה חי? לא שמעת על ווקאנדה? עד כדי כך אתה מנותק מהעם?" "אבל אני נוסע לאפריקה", אמר המנהיג הצמא לאהבה.



"באמת?", קפצו פתאום כל הילדים בהתעניינות, "אם אתה נוסע לאפריקה, תבקר גם בווקאנדה?"הביקור בווקאנדה תפס מיד את ראש סדר העדיפויות המדיני. תוך כדי תיאום הביקור התגלה שמדובר במדינה מסרט פנטזיה של מארוול, שבראשה הנסיך טצ'אלה, המכונה גם הפנתר השחור. עובדה דמיונית זו לא תעצור את ב"נ הידוע ביכולותיו. אם ווקאנדה היא המדינה הפופולרית בקרב ישראלים מתחת לגיל הפנסיה המוקדמת, לשם הוא ייסע. אולי סוף־סוף הוא יזכה לשמוע בדל "כל הכבוד", ולו קלוש, כשיחזור.



הקונצרט בוועידת העבודה


ביום חמישי שעבר פסעתי לתוך אולם גדול בגני התערוכה בתל אביב, שבו התקיימה ועידת מפלגת העבודה. אני אוהב לפעמים לראות דברים בעיני, ולא רק לקרוא עליהם. התיישבתי בין חברים נאמנים ממני לתנועת העבודה, וכמו בכל מקום שבו יש ישראלים, הכרתי רבים.



אם יש דבר מופלא ומפליא שמעולם לא הצלחתי לפענח, זה איך פועלת פוליטיקה בעת התרחשותה. דיבורים שנראים חסרי תכלית עפים באוויר, דרך מיקרופונים או דרך צעקות. אחר כך אתה מגלה שכל הבליל הזה יוצר דבר אחר לחלוטין, שהוא חוק, מס או שלטון. אף פעם לא הצלחתי להבין את הקשר. בכל האולם לא ניתן היה למצוא צבע אדום. הכל כחול בגוונים שונים. רק הרקפות למרגלות הבמה היו אדומות, ואני מניח שעל זה יחטוף מישהו הערה חריפה מיועץ האסטרטגיה של סידור פרחים פוליטי. נקודה אדומה פעוטה נשמרה רק בסמל מפלגת העבודה, בגובה הפונט של האותיות הכחולות "העבודה". גם העניבה של גבאי אדומה. זה סיכום האדום. להפתעתי הצבעונית הונפו גם המון דגלים לבנים. היי, רציתי לייעץ אסטרטגית, מה אתם כבר מניפים דגלים לבנים?



ואז החלו המשרוקיות. גם קודם אנשים צעקו "לא" ו"שקרנים", ואדם אחד אפילו נגרר ונזרק מהאולם על ידי מאבטחים. אגב, כך שוב ראיתי איך החדשות נראות בטלוויזיה לעומת השטח. אותו אדם נזרק מן האולם לא רחוק ממני, אבל זה נראה אירוע פעוט וקצרצר בתוך אולם ענק גדוש. רוב מוחלט של באי הוועידה לא ראו ולא ידעו. בטלוויזיה זו הייתה דרמה מרכזית בוועידה.



הכל היה סוער, אבל כאשר אבי גבאי עלה לדבר, הוצאו מהכיסים משרוקיות פלסטיק, וקבוצות גדולות של צירי הוועידה נשפו בהן בכל כוחם. קונצרט למשרוקית ולזעם.



עלה בדעתי שהליכודניקים החדשים הגיעו בסוף בכלל למפלגת העבודה, עם אותה מטרה. רוב המשתתפים היו בעלי שיער מאפיר עד לבן, אבל ניגשתי לקבוצה של צעירים עם צבע שיער מקורי. אחד מהם צרח לאבי גבאי: "לך, לך הביתה!".



"למה אתה צועק?", שאלתי אותו. "האיש בדיחה", הוא צעק לי, "הוא אומר שהוא יהיה ראש ממשלה וכולם צוחקים". "את מי אתה רוצה?", שאלתי.


"כל אחד טוב", הוא ענה. הביט בי רגע, תפס אותי בכתפַי ואמר: "אתה. אתה יכול להיות במקומו".



זו פעם ראשונה שקיבלתי הצעה לעמוד בראש מפלגת העבודה. נכון שאסור לעיתונאי לעבור לפוליטיקה בשום אופן, אבל לרגע היה מפתה לחשוב שגם לי ישרקו יום אחד במשרוקיות מלאות ברוק חומצי.



פינת השלולית


אילת שלחה מכתב כזה (בהודעות בפייסבוק): שלום מאיר, שנים שאני עוקבת אחרי פינת השלולית. שמחה במיוחד ששבתם אלינו (אתה והפינה).ברשותך, גם לי יש סיפור לפינת השלולית: הנסיך המדהים והנסיכה היפהפייה נישאו בחתונה שמחה ורבת משתתפים. היה להם כל מה שזוג צעיר מבקש: פרנסה טובה (היא קצינה מוערכת, והוא משמח אנשים), משפחות אוהבות, חברים נפלאים.



ביחד הם הקימו להם שלולית קטנה, חמימה, מלאת אהבה ואמונה. בזמן שכל חבריהם חלמו על חופשות חלומיות בשלוליות העולם הגדול, הנסיך והנסיכה חלמו רק על חופשת לידה. ידעו כי אז תהיה שלוליתם מושלמת.



לא היה מאושר מהם כאשר גילו כי הנסיכה נושאת ברחמה ראשן/בוטן קטן. הם חיכו בקוצר רוח לרגע שבו יהפכו מזוג נסיכים למשפחה. ביום המיוחל ילדה הנסיכה בן מתוק, אך כוחותיה לא עמדו לה, והיא נפגעה מתסחיף ריאה (מכבסת מילים לצרה צרורה).



56 ימים נאבקה הנסיכה על חייה, כדי לחזור לשלולית לגדל את בנה כמו שחלמה. בכל שלוליות העיר התקיימו תפילות להחלמתה.


לפני ימים ספורים, בחצות, מבלי שתזכה להחזיק את בנה, נקברה הנסיכה בשלולית הנצח הצבאית.