הימין אינו גוש הומוגני, אין בו הסכמה בענייני חברה ומשק, הוא מפולג בנושאי דת ומדינה וגיוס לצה"ל. יש בו מסורתיים ודתיים (בעיקר) וגם חילונים. אין בו כמעט כאלו שלא חשוב להם להיות יהודים. או שגם נכדיהם יהיו כאלה. רוב החרדים שייכים לימין הזה גם אם - בהכללה גסה - הם צמים בתענית אסתר אך לא מניפים דגל ביום העצמאות.



הימין בישראל הוא לאומי ופטריוטי מאוד, שמרן, נוטה להיות דתי או מסורתי, ומתעקש על שמירת אופיה היהודי של המדינה. יש לו הרבה יותר ילדים מאשר לשמאל. רבים בימין הזה תומכים בזכותו של עם ישראל ליישב את כל חלקי ארץ ישראל. בספרם החשוב של שמואל רוזנר וקמיל פוקס "יהדות ישראלית", שהתפרסם לאחרונה, מצאתי כי 82% בימין סבורים כי יישוב א"י השלמה הוא מה שיהודי טוב צריך לעשות. בסך הכל תומכים בעמדה זו 54% מכלל היהודים בארץ.
 

היחס לארץ ישראל וההתיישבות ביהודה ובשומרון הם מקור העניין שלי בימין הישראלי. ולפיכך אני מודאג ממה שקורה במחנה הציונות הדתית. ויותר מכך שאני מצפה מ"הימין" בישראל לספח מחר בבוקר את יו"ש ולהקים בית מקדש בהר הבית - אני חושש מתמונת הראי שלו המשתקפת במחנה השמאל: גם כשהם רואים עצמם פטריוטים - ה"פאטריה", המולדת השלמה, אינה חשובה להם. הם מוכנים, מי בשמחה גדולה ומי בצער - לוותר על לב המולדת שלנו כדי להגיע לשלום, או כדי לא לשלוט בערבים ולסכן את הרוב היהודי במדינה. אם הם יעלו לשלטון, הם ינסו להגיע להסכם עם הערבים למסירת חלקים גדולים מיו"ש וירושלים לאויבינו. ואם לא יצליחו להגיע להסכם - הם ינסו לבצע מהלך חד־צדדי. שוב מין "התנתקות". 
 
ולכן אני מבקש להבטיח ש"הימין" ימשיך להחזיק בשלטון. גם אם לדעתי בסוגיית ארץ ישראל - נתניהו, ליברמן וכחלון הם מרכז, ולא ימין.

נפתלי בנט ואיילת שקד. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90


***
 
נמקד את המשקפת בימין האמיתי.
 
בצלאל סמוטריץ' זכה השבוע בבחירות הפנימיות במפלגת האיחוד הלאומי- תקומה. הוא הביס את אורי אריאל, המנהיג הוותיק של המפלגה. בראיונות הניצחון שלו הביע סמוטריץ' את כאבו על שהיה עליו לעולל כך לחברו הבכיר ממנו וליטול ממנו את כתרו.
 
היו לא מעטים במחנה הזה שמשכו כתפיים באדישות וסירבו להשתתף בכאבו של סמוטריץ'. הם זכרו היטב כי מדובר בפוליטיקה. כך עשה אריאל לשותפיו ולקודמיו. כך יעשו לסמוטריץ' אלו שידיחו אותו מן ההנהגה בבוא העת. דור הולך ודור בא.
 
אלא שמאבקי ההנהגה בציונות הדתית - כמו בשמאל, במרכז ובשוליים - גורמים לעתים תכופות לפיצולים יותר ממה שהם מביאים לאיחודים. מתנחלים רבים אוהבים את סמוטריץ'. בסקר שפורסם בערוץ 13 אמרו 36% מהם כי סמוטריץ' ייצג אותם בצורה הטובה ביותר. 12% סימנו את בנט, ורק 8% חשבו כי נתניהו מייצג אותם. יש לו דימוי חדש ורענן בהשוואה לאריאל, ולכן סיכוייו למשוך קולות - לא רק בקרב עסקני מרכז תקומה אלא גם בקרב מצביעי הציונות הדתית - טובים הרבה יותר. 
 
עתה נותר רק לקוות כי שרידי הבית היהודי, אשר בנט ושקד נטשו בלי להותיר אחריהם יורש טבעי, יתאוששו בזמן ויבחרו בסמוטריץ' להיות גם מנהיג הרשימה כולה. למתבונן מן החוץ זו נראית הבחירה הראויה והאלקטורלית ביותר. אבל המתבונן מן החוץ לא מורכב מהיסודות הנפשיים של מצביעי הבית היהודי, שגם אם שינתה את שמה שוב ושוב - נותרה המפד"ל, נשארה "המזרחי". אותה מפלגה אשר עד 1977 הייתה מפלגת מרכז מובהקת, חברה בכל ממשלות מפא"י, ודואגת בעיקר לתקציבי מוסדותיה ומשכורות עסקניה.
 
ולכן יש לחשוש כי אותם שרידים של המפד"ל ההיסטורית, המרכיבים את הבית היהודי, לא יקבלו עליהם את מנהיגותו של סמוטריץ', שהוא "קצת קיצוני מדי" בשבילם, וימשיכו לחפש להם מנהיג חדש מבחוץ. השמועות במגזר מזהירות כי כל ידוען חובש כיפה נמצא בקבוצת הסיכון. אפילו ליורם כהן, ראש השב"כ לשעבר פנו, אף שעל פי עמדותיו המוצהרות הוא שייך לגוש המרכז־שמאל ולא לימין. כפי שנודע לכתבנו - כהן לא דחה את הרעיון אבל הציב תנאי: בלי סמוטריץ'... 
 
גם מי שהיה הרבצ"ר רפי פרץ מחוזר על ידיהם, וכנראה לא רק על ידיהם. אם הם יבחרו בו לכנס את העדר שהתפזר בלא רועים - צפויה התנגשות בינו ובין סמוטריץ'. הרב רפי פרץ היה בימי ההתנתקות ראש המכינה הקדם־צבאית בעצמונה, סמל ה"ממלכתיות" המפד"לניקית, מי שהתנגד בחריפות לכל גילוי של סירוב פקודה או תביעה לכך. פינוי המכינה שלו - בריקודים ודמעות - זכה להרבה מחמאות בעיקר מצד אלו שמעולם לא הצביעו ולעולם לא יצביעו למפלגת ימין. 
 
לעומתו נמנה סמוטריץ' עם הפעילים התקיפים ביותר לעצירת ההתנתקות, הוא נעצר לשלושה שבועות בידי השב"כ באשמת חסימת כבישים. ולפיכך הצבתו של הרב פרץ בראש רשימת הבית היהודי עשויה להביא לפילוג נוסף ברשימה שעדיין מנסה להתאושש מנטישת מנהיגיה. פילוג כזה ימחק את המפד"ל ההיסטורית, הבית היהודי תחרב, ולא תעבור את אחוז החסימה. אם זה לא היה מסוכן ל"גוש הימין", ודאי לא הייתי מצטער מאוד על האובדן הזה.

***
 
אלא שבבחירות הקרובות גוש הימין אינו יכול להרשות לעצמו להשתעשע בפיצולים נוספים. פיצול אחד כבר אינו ניתן למניעה, ואובדן הקולות הטמון בו הוא כבר בגדר עובדה. אלו הקולות שיינתנו למשה פייגלין, אשר גם בתוספת "הסטלנים החדשים" שהצטרפו לאחרונה למפלגתו, לא יעברו את אחוז החסימה. חבל על הקולות הללו שייזרקו לפח, אבל מתוך היכרות שטחית עם פייגלין - אין כנראה סיכוי לשכנע אותו שאיננו משיח צדקנו ושהוא לא עתיד לזכות ב־10 מנדטים ולהיות "הפתעת הבחירות". מקצת מאלו שהלכו אחריו שולל בשנותיו בליכוד - ממשיכים להאמין בו. אין מה לעשות. הנחמה היחידה היא שגם בשמאל יש כל מיני כאלה. 
 
ולפיכך כל שאר המפלגות בימין חייבות להצטרף לאיחוד הלאומי. להפוך אותה שוב לאיחוד מפלגות (היום רק תקומה מתקשטת בכתר "האיחוד"), גם אם יהא זה "בלוק טכני" בלבד, אשר יאפשר לא רק לאלי ישי להצטרף אלא גם לאנשי עוצמה יהודית של מיכאל בן ארי. האחרונים ודאי לא ירצו ולא יוכלו להצטרף לשום קואליציה עתידית, אך הצטרפותם במסגרת בלוק טכני תאפשר פרישה ממנו מיד לאחר הבחירות והתייצבות כאופוזיציה ימנית לממשלה, סמן ימני אמיתי בכנסת. כל שאר מרכיבי האיחוד הלאומי-הבית היהודי יוכלו להיות חברים בממשלת ימין. במקרה כזה תוכל מפלגת הימין החדש של בנט ושקד לזכות בקולות כל אנשי הימין האמיתי שאינם רוצים להצביע למפלגה דתית. נתניהו אומנם יוכל לשתות בקשית את המנדטים שלהם, כהרגלו, ויש גם חשש ששוב יתפתה לעשות זאת - אך גם הוא מבין בוודאי כי גם אם הליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר - נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה אם ידחק מפלגות ימין מתחת לאחוז החסימה.
 
לאחר שנחשפו הסכמי אוסלו, התחלנו לצעוק: "ארץ ישראל בסכנה". זה נכון גם ערב הבחירות האלה.
tguvot@maariv.co.il