פעמיים בחיים ויתרתי כשהציעו לי להבריז מבית הספר, ובפעמיים הללו זה נגמר בנס. בפעם הראשונה זה קרה ביום של הפיגוע בקו 5 בדיזנגוף, והפעם השנייה קשורה לטלפון שקיבלתי השבוע מהיחידה למניעת מחלות זיהומיות של משרד הבריאות. עכשיו אני צוחקת, אבל לפני כמה ימים זה לא היה משעשע כלל וכלל. צירוף המקרים שנראה כלקוח לחלוטין מסרט רע התרחש בדיוק מספר ימים אחרי שגררתי את עצמי לבדיקת דם שגרתית. 

מי שמכיר אותי יודע שמדובר במעשה לא שגרתי עבורי. משלב מסוים בחיים אי אפשר להחליק את העובדה שאת לא עושה בדיקות שגרתיות. זה לא אחראי, זה לא בריא ויש לנו רק גוף אחד. אלא שכל התנעה אל המעבדה מלווה אצלי תמיד בחשש ממחטים שנעוץ אצלי עוד מהילדות, פלוס התור עם אנשים שמשתעלים לכיוונך והדילוג על קפה בבוקר. צרות של עשירים במונחים מסוימים. טפו טפו, חמסה חמסה.
 

בסוף הלכתי לבדיקה. כי די, מספיק להיות חסרת אחריות. ודווקא בניגוד לפעמים האחרות שבהן לא הצליחו למצוא אצלי וריד ראוי לנעוץ בו את המחט או שהדם זרם באטיות מרגיזה, הפעם הכל עבר בקלות. איזו הקלה. יצאתי בשמחה אל בית הקפה השכונתי כדי לפצות את עצמי בקפה ולפרגן באיזו עוגייה על האומץ. לא משנה עד כמה אנחנו נשים עצמאיות וחזקות, בתוך תוכנו אנחנו ילדות בנות 12. כולנו, ללא יוצאת מן הכלל. 
 

מספר שעות לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה, והקול מהצד השני של הקו ניסה לוודא בלחץ את זהותי. "טליה?" שאלה הבחורה. "כן", עניתי בעליצות של יום חמישי. "מדברת נועה מהיחידה למניעת מחלות זיהומיות של משרד הבריאות". דממה פילחה את האוויר. "מה קרה?", מיד שאלתי. ה"תראי" שלה, שנמשך פחות משבריר שנייה נדמה כנצח. 
 

הרי אין מי שלא חווה את אותו זיק קטן של חשש שמא יגלו שהוא נדבק באיזו מחלה ארורה, על אף שאין סיכוי שזה קרה. "רציתי לדעת אם ביקרת הבוקר במעבדה של קופת החולים", היא המשיכה. השבתי בחיוב והמתנתי בקוצר רוח שנועה תחשוף את הסיבה לשיחה. אלא שבבירוקרטיה כמו בבירוקרטיה נועה לא הסתפקה במספר תעודת הזהות שלי ורצתה לאמת פרטים נוספים כמו שמות ההורים, שמו של הרופא האחרון שביקרתי אצלו ושם החתול שמעולם לא היה לי. בשלב הזה כבר נפל לי הלב לתחתונים. 

***

כשמבשרים לך הודעות משנות חיים, עובר קו דק בין אושר לאימה. בפעם הקודמת שבה קיבלתי שיחת טלפון בלתי מזוהה היה זה ממפעל הפיס. פקידה ששמה נשמע דומה במצלול ל"אראלה" הציגה את עצמה בפני, ואני, שהייתי באותו זמן באוטובוס עמוס ורעשני, לא הייתי בטוחה מה אני שומעת. בתודעתי רק ריחפה פיסת האינפורמציה הראשונה שאבא שלי צייד אותי בה לפני שיצאתי לחיים בוגרים: "דעי לך", אמר, "בכל הנוגע לענייני מפעל הפיס, אם מדובר בסכום קטן, הם שולחים לך בדואר הודעה ומכניסים את הכסף ישירות לחשבון הבנק. אבל", הוא הדגיש, "אם בסכום גדול עסקינן, והכוונה היא לסכום מאוד גדול, הם מתקשרים". 
 

הלב שנפל לי אז באוטובוס בקו 289 בתל אביב בדיוק בסיבוב בין אבן גבירול לפנייה לחשמונאים, כש"אראלה" התקשרה - ובסופו של דבר התברר שזו הייתה דניאלה שניסתה למכור לי כרטיס מינוי נוסף על הקיים - נפל בדיוק באותה הצורה אחרי הטלפון מנועה, שקיבלתי בפס השלישי של מעבר החצייה של מתחם בזל בעיר. 
 

אחרי שהבנתי מה נועה רצתה חזרתי לנשום: היא ביררה אם אני מחוסנת בשתי מנות לחצבת, מכיוון שילד לא מחוסן שהוריו אידיוטים - וסליחה מכל יפי הנפש, אבל אני בזה לכם - הגיע באותה השעה למרפאה. חזרתי מיד הביתה ולמרבה ההפתעה הצלחתי למצוא את פנקס החיסונים ואת שתי החותמות המיוחלות שמאשרות שאני מחוסנת. 
 

ואז נזכרתי: כשעשו לנו את החיסון השני, לקראת סוף כיתה ח', היינו באמצע חזרות למסיבת סוף השנה ורציתי להבריז מבית הספר. גם ככה כבר לא למדנו, ואני הרי הייתי אלופת ההברזות של השכבה. אבל בסוף הגעתי לבית הספר, אלוהים יודע למה. איזה מזל!